תפארת יעקב על חולין חלק א רמה

לא מיבעי' לן בעוף הנדרס וכן בליבון רעפים דהתם ליכא פסידא כלל רק משום שיש צורך יו"ט ושפיר אמרינן דאסור שמא לא יהא לצורך כלל דתטרף ופקעי רעפים אבל במסוכנת דחזינן דוודאי שלא לצורך הוא שכבר אכל ואינו צריך כלל רק משום הפסד התירו תדע שלא התירו רק השחיטה ולא להפשיט משום דכל שנשחטה ליכא הפסד והוא אין צריך לאכול לכך לא התירו לו להפשיט א"כ שפיר התירו אפי' מסוכנת גמורה אבל בעוף הנדרס ליכא הפסד שאין לחוש כלל שתמות ביו"ט דאין טרפה מתה מיד רק שרוצה לשוחטה כדי לאכול ממנה ביו"ט וכיון שאין לו הפסד אי ימתין חששו שמא תהא טרפה וטרח טירחא דלא צריך ביו"ט כנ"ל, אבל עכ"פ דברי הרב הנ"ל תמוהין בוודאי, ובעיקר הקושיא על הטור נראה לי ליישב כך דקאי על עוף דסליק מיני' וכיון דחזינן בעוף דלא בעינן פירכוס כמו בבהמה דהא אפי' רפרף בעינו סגי דהוא פירכוס קל א"כ זינוק דמועיל לר"א אפי' בבהמה א"כ נהי דרבנן פליגי בבהמה אבל מאיזה צד נימא דמה דמהני לר"א בבהמה יחלקו רבנן דלא מהני אפי' בעוף לכך פסק הטור דבעוף מהני זינוק כנ"ל:

בתוס' בד"ה אילימא בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזיל ומפרש ר"ת וכו'. הנה מדברי מהרש"א נראה דר"ת חולק על רש"י דסובר בסוף שחיטה היינו לאחר שחיטה רק הכוונה כל משך השחיטה דהיינו בגמר שחיטה ממש ושחיטה ומיתה באין כאחד, או דהכוונה כל שפירכסה בגמר חיתה רגע אח"כ ג"כ אבל לא בעינן שתפרכס אחר השחיטה, ובאמת לא הי' כוונת התוס' כך רק דקשיא להו היכי מקשה כל היכי תיחי ותיזיל הא כיון דהא ניחא לי' לר"ח דבעינן פירכוס בסוף שחיטה לולא הקושיא ממתני' א"כ כיון דאמרינן פשיטת יד אינו פירכוס א"כ הרי לא פירכסה בסוף, ואטו הוי ס"ל לר"ח דאי נימא פירכוס בסוף שחיטה סגי בפירכוס קל והרי בפי' אמרו רבנן עד שתפרכס ביד או ברגל והיינו בסוף שחיטה, ואפי' פירכסה קודם פירכוס גדול ולבסוף פירכוס קטן ג"כ לא מהני כיון דקאמרי עד שתפרכס וכו' ואמרינן דפירכוס זה בסוף שחיטה, ועוד אי נימא דפירכוס בסוף שחיטה אי לא פירכסה מעיקרא בעינן יד או רגל אבל אי פירכסה מעיקרא ביד או רגל סגי בסוף בפירכוס קטן משום עד כמה תיחי ותיזיל, ואהא מקשה למה לא סגי בסוף בפשיטת יד, א"כ מאי קושיא כמו דע"כ הך עד שתפרכס ביד או רגל דקאמרי חכמים בסוף שחיטה קא אמרת דהיינו דוקא בלא פירכסה מעיקרא א"כ עלה קתני שפיר דאי פשטה ידה ולא החזירה בסוף לא מהני והיינו שלא פירכסה מעיקרא א"כ לא קשיא עד כמה תיחי ותיזיל דהא לא פירכסה כלל ופשיטת יד שפשטה לבסוף אין זה פירכוס ביד שהצריכו חכמים דדוקא פירכוס גדול בעינן כמו דזינוק לא מהני לרבנן אפי' לבסוף כמו כן פשיטת יד, ואהא פירש ר"ת דהכוונה להקשות דקתני טעמא שאין זה אלא הוצאת נפש וכיון דעכ"פ עכשיו הוציאה נפשה א"כ מעיקרא חיתה ומה בכך דמתה אח"כ עד כמה תיחי ותיזיל סוף סוף כיון שעכשיו הוציאה נפשה מוכח דמעיקרא חיתה משא"כ בפירכוס קל אחר הוי אמרינן דמעיקרא מתה ג"כ ופירכוס זה כזנב הלטאה, אבל כיון דקתני שזה הוצאת נפש הרי עכשיו מתה ומעיקרא חיתה ולמה לי שתחי' יותר כיון שחיתה כל משך השחיטה, ואדרבא מוכח מדברי התוס' איפכא דע"כ פירכוס בסוף שחיטה היינו אחר שחיטה ושפיר דייק ר"ח כיון דאחר שחיטה הוציאה נפשה ממילא מעיקרא חיתה הרבה והיתה השחיטה בהכשר אבל אי נימא סוף שחיטה היינו בגמר שחיטה אכתי לא קשיא כלל כיון דבגמר הוציאה נפשה הרי בגמר מתה ולא היתה כל השחיטה עד גמרה כשהי' בה חיות ורגע האחרון צריך שיהא בה חיות והרי ברגע האחרון מתה אם לא דנימא דכך הוא הכשר השחיטה שתמות בגמר שחיטה ואי שחיטה ומיתה באין כאחד כשרה והקושיא כל היכי תיחי ותיזיל דכיון שמתה בסוף דהיינו בגמר שחיטה ומעיקרא חיתה סגי בכך אבל אין זה במשמע בדברי ר"ת כלל ואין להכריח ממנו דבר זה כלל דאפי' אי נימא דבעינן שתחי' גם בגמר שחיטה שתהא כולה שחיטה בחיות רק אח"כ תמות ג"כ הוכרח ר"ת ז"ל לפרש מה שפירש דמ"מ היכי מקשה כל היכי תיחי ותיזיל כיון דאפי' פירכוס גמור מעיקרא אין ראי' שחיתה בכולה שחיטה רק דוקא אי פירכסה אחר הגמר אז ידענו דבעת שחיטה כולה הי' בה חיות ופירכוס זה הקפידו חכמים דוקא פירכוס גדול א"כ מאי קושיא אי ס"ל לחכמים דפשיטת יד בדקה לא הוי פירכוס המספיק להוכיח שחיתה בכל משך השחיטה והוכרח ר"ת ז"ל לומר דהקושיא כיון דפישוט יד מורה על הוצאת נפש הרי יש ראי' והוכחה דמעיקרא חיתה כיון שעכשיו הוציאה נפשה, ורבא מדחה לי' דאין הכוונה דעכשיו מוציאה נפשה רק בידוע שנטולה נשמתה מעיקרא וזה ברור, ועמ"ש לקמן בראיית רבא מיתום דג"כ מוכח דפירכוס אחר שחיטה בעינן למ"ד פירכוס בסוף שחיטה:

בד"ה רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה והא דלא חיישינן וכו' הא דלא תירצו דס"ל לרבא וודאי אי לא ראינו ריעותא מכשירין מספק ודנין דפירכסה בסוף אבל בידענו שלא פירכסה רק מתחילה ולא בסוף כיון דלא פירכסה בסוף ראי' דמתה משא"כ אי לא ידעינן רק ראינו פירכוס באמצע ובסוף לא ראינו שפיר כשרה ולא חיישינן דמתה אחר פירכוס תיכף הילכך בשוחט בלילה ומצא דם לר"א כשרה כיון דעכ"פ ידענו דזינקה בשעת שחיטה דנין דזינקה לבסוף, וצ"ל דהתוס' הוכיחו דע"כ מספק לרבנן אין תולין רק בעינן שיהא ידוע שפירכסה לבסוף דאל"כ למה אמר ר"ש כמידת ר"א הא לרבנן ג"כ כשרה בשוחט בלילה דנהי דס"ל זינוק אין ראי' אבל מ"מ כיון ששחט בלילה ולא ראינו תולין דפירכסה ביד או ברגל כיון דליכא ריעותא דהא לא ראינו בהיפוך שלא פירכסה, וע"כ דלכ"ע בעינן בירור גמור שפירכסה כדינה וכל שלא נתברר לנו הוי ספק נבלה לזה הוצרכו לומר אליבא דרבא דסובר דלא שכיח זינוק רק לבסוף א"כ הוי בירור שזינקה בסוף, מיהו עיקר דבריהם צ"ע דמשמע מפירש"י דהא דמייתי משמואל דסובר כותלי ביה"ש שנינו דאי כתלים ממש יש ראי' אימת זינקה דאי יש זינוק למעלה הוי מתחילה דאז מחמת כח וחיות שהיה בבהמה זינקה מרחוק ואי ימצא באמצע הכותל למטה בידוע שזינקה באמצע אלמא דבתחילת שחיטה מזנקת טפי מבאמצע והיכי נימא דפליגי רבא ור"נ בסברות הפוכות, ואף שיש לדחוק וליישב מ"מ נראה לי ברור דלכך לא חש הגמרא לפרש טעמא דרבא דהא לא נדחה ראיית ר"נ ממתניתין כלל, מזה נראה ברור דמאחר דעיקר הוכחת ר"נ הוא מכח דברי שמואל שפירש שמצא כותלי ביה"ש א"כ ממילא כיון שרבא הוכיח מברייתא בהכרח דבסוף שחיטה בעינן פירכוס ממילא אותה הוכחה סותרת דברי שמואל דע"כ כותלי ביה"ש ממש ופירכוס בסוף שחיטה כמו שפירש"י או כמו שפירשתי בגמרא דלולא דברי שמואל אין ראי' ממתניתין כלל וזה ברור:

בד"ה כי יולד פרט ליוצא דופן לאו מלשון לידה דריש וכו' לידה לידה מבכור וכו' והא דדרשינן וכו'. לכאורה נראה דהך קושיא מאשה נמשכה אי אמרינן דגמר לידה לידה מבכור ולכאורה אי נימא דמלשון לידה דריש קשה ג"כ מאשה למה לי עד שתלד ממש ממקום שמזרעת הא בלא"ה אימעיט יוצא דופן מלשון לידה כמו הכא בקרבן דלא כתיב רק לידה לא זריעה, ואפשר דכוונת התוס' להיפוך דבאו לומר ליישב הך קושיא מאשה למה בעינן ממקום שמזרעת והכא ממעט מלידה עצמה, אמנם אי נימא דמכי יולד גרידא נפקא לא קשיא דיש לומר דוקא הכא דריש מדכתיב שור או כשב או עז כי יולד דמשמע בהדיא שיש שור שלא נולד דאי כל שהוא שור ע"כ נולד לא שייך לומר מעיקרא שור והדר כי יולד רק כי יולד שור והי' שבעת ימים וע"כ דבא למעט שור שיצא דרך דופן אבל באשה דכתיב וילדה זכר אין כאן הוכחה כלל והוצרך למעט מתזריע ולכך הקדימו התוס' דלאו מלשון לידה דריש רק לידה לידה מבכור כדאמר פרק יוצא דופן וקשיא באשה נמי נילף כך והוצרכו לתרץ דאי לאו תזריע הוי דרשינן מתלד לרבות יוצא דופן, אמנם יהא איך שיהי' כוונת התוס' נראה לי ברור דהכא כיון דלא מייתי כלל גז"ש רק כי יולד פרט ליוצא דופן וודאי דריש בפשיטות כמ"ש דמשמע דיש שור שלא נולד משא"כ באשה לא קשיא כלל והתם דילפינן לידה לידה מבכור ר"ש הוא דאיצטריך להכי דאי לאו גז"ש הוי ילפינן מגז"ש מאשה כדאמר התם אבל לרבנן דבאשה נמי אימעיט מתזריע ממילא לא צריך גז"ש כלל כנ"ל, מיהו צ"ע בהך סוגי' דיוצא דופן דפריך לר"ש לילף לידה לידה מאשה הוי לי' לשנויי דיולד מיולד ילפינן ולא יולד מוילדה ואף דתנא דבי ר"י ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מ"מ אי איכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן כדאמרינן בכמה דוכתי:

ע"ב בגמרא שבעת ימים פרט למחוסר זמן. פירש"י שלא הגיע לז' ימים ואפי' אמו קיימת, והיינו דקשיא לי' היכי שייך לומר פרט למחוסר זמן הא בהא מיירי קרא שלא יקריבנו קודם ח' ימים לזה פי' דקמ"ל אפי' אמו קיימת, אבל זה ג"כ תימה פשיטא דהיכי ס"ד לומר דוקא באין אמו קיימת כיון דכתיב שבעת ימים יהא תחת אמו היכי נימא להיפוך ואי משום דתחת אמו פרט ליתום א"כ עכ"פ שמענו דאי אמו קיימת ג"כ הוי מחוסר זמן, אבל אני תמה דלהיפוך הוי ליה לפרש דס"ד שבעת ימים יהא תחת אמו משמע דקפיד קרא שלא יקח אותו מאמו להקרבה קודם ח' ימים אבל כשאמו מתה יכול להקריבו תיכף כיון דאינו תחת אמו לכך קאמר דהך שבעת ימים בפני עצמו נדרש והי' שבעת ימים שזה השור יהא שבעת ימים ובציר מהכי אינו ראוי לקרבן ואין לו חיבור עם תחת אמו דבתרי' רק בפני עצמו נדרש ותחת אמו ענין אחר פרט למי שלא הי' לו אם פסול אפילו אחר שבעה, ובהכי ניחא הא דפריך אילימא דילידתי' אמיה והדר מתה לעולם תיחי ותיזיל וכתב רש"י ז"ל והא ליכא למימר שתחי' אמו כל ז' דתניא בת"כ וכו' וקשה היכי סמך המקשן בפשיטות להקשות לעולם תיחי ותיזיל והי' לו להביא מת"כ כדרך הש"ס בכל מקום, ולהנ"ל ניחא דבמקומו מוכרח שאין צריך שתחי' כל ז' דהא דרשינן שבעת ימים פרט למחוסר זמן והיינו אפי' מתה אמו דלא נפרש שבעת ימים תחת אמו אבל כשאמו מתה כשר מיד קמ"ל אפילו מתה דאין לו חיבור עם תחת אמו א"כ הרי מפורש שאין צריך שתחי' אמו כל ז' ואדרבא ס"ד אי מתה כשר קודם קמ"ל שבעת ימים ש"מ דאפי' מתה כשר אחר שבעה, וא"כ כיון דעכ"פ אי מתה תוך ז' כשר אח"כ א"כ כל שחיתה רגע אחר לידה כשר דכמה הוא השיעור שתחי' וזה ברור לפע"ד: