תפארת יעקב על חולין חלק א רמג

לומר דלכך נקט במתניתין טעמא שאין זה רק הוצאת נפש דאז אפי' פירכוס בסוף שחיטה לא מהני דבידוע שנטולה נשמתה קודם לכן אבל בתחילת שחיטה בעינן כייפה ופשטה והדר כייפה אבל פשוטה וכפפה לא הוי פירכוס בתחילת שחיטה, ואף שאין זה הוצאת נפש אין זה ראיה שהיתה חיה בגמר שחיטה והיכא דהוי הוצאת נפש אפי' בסוף שחיטה לא מהני דבידוע שנטולה קודם לכן, [והא דקאמר לקמן שאני זינוק דעדיף דחיי' בעלמא הוא כדמקשה עלה מיד ואי עדיף מאי עד דקי"ל זינוק לא מהני ופירכוס ביד ורגל מהני] ולפי זה לדידן דקי"ל פירכוס בסוף שחיטה ממילא מילתא דפשיט הוא דלא בעינן כייפה ופשטה וכייפה כנ"ל:

שם מיתיבי וכו' קשיא גועה אגועה קשיא ריעי אריעי גועה אגועה לא קשיא וכו' ריעי אריעי נמי לא קשיא וכו'. ויש לדקדק למה חלקן המקשה לב' קושיות כיון דשניהם אמר רב דהוי פירכוס ובשניהם הוזכר בברייתא דלא הוי פירכוס ולשון זה לא שייך רק אי היתה הרומיא מגועה אגועה היפך מרומיא דריעי אריעי כגון שרב יאמר גועה הוי פירכוס וריעי לא הוי פירכוס ובברייתא הוי קתני בהיפוך אז הוי שייך לחלקם כיון שאין הקושיא של רומיא זו דומה לשל זה אבל השתא קושיא אחת היא, גם לשון התרצן ריעי אריעי נמי לא קשיא לשון נמי אינו מובן כלל וכי זה תלוי בזה ודו"ק, ונראה לי לפי מה שפירש"י ז"ל בד"ה משמו של ר' יוסי והנה מבואר שבא הרב ז"ל לשלול דלא נפרש משמו של ר"מ ולכאורה יותר הי' ראוי לפרש משמו של ר"מ דר' יוסי אמר משם ר"מ כך ור"א בר' יוסי אמר משמו של ר"מ כך, ונראה לי שאם נפרש משמו של ר"מ אין כאן פלוגתא כלל רק ר' יוסי שמע ממנו אפי' גועה אין זה פירכוס ור"א בנו שמע מר"מ אפי' הטילה ריעי אין זה פירכוס ולא פליגי כלל, אמנם אי הכוונה משמו של ר' יוסי א"כ בוודאי לא פליגי במציאות דבנו של ר' יוסי אומר משם אביו דלא כת"ק משמו רק ת"ק קאמר דברי ר' יוסי משמו של ר"מ ובנו של ר' יוסי אומר משם אביו עצמו אפי' הטילה ריעי, ולפי זה יש לומר דר"מ ור"י פליגי והשתא שפיר מחלק המקשה בשתים קשיא גועה אגועה ובמה נפשך אי סובר כר"מ קשיא גועה אגועה ואי סובר כר"י קשיא ריעי אריעי אבל תרווייהו אי אפשר להקשות כיון דר"מ נקט גועה ור"י נקט הטילה ריעי אפשר דחד מהני מהני לאידך, ואהא משני גועה אגועה לא קשיא ולפי זה הי' מקום ליישב ריעי אריעי בלא"ה דסובר כר"מ וריעי מהני רק כיון דמשנינן גועה אגועה דתרי גווני גועה איכא ריעי אריעי נמי משנינן כך ולא נצטרך לומר דפליגי ר"מ ור"י רק מר אמר חדא ומר חדא כנ"ל ואפי' אי פליגי יכול רב לסבור אפי' כר"י כנ"ל:

בתוס' בד"ה גועה והטילה ריעי אפי' לר"ג דמחמיר וכו' ולהכי פריך וכו'. פירוש דאי רב לרבנן קאמר לא הוי קושיא מברייתא דדילמא אתיא כר"ג ולדידי' לא מהני גועה והטילה ריעי אבל לרבנן מהני אבל השתא דרב לר"ג נמי קאמר בודאי פריך שפיר דלא שייך לומר דאתיא כרבנן דלדידהו כ"ש דמהני, ודברי מהרש"א לא נתבררו לי במה שכתב דע"כ כר"ג מדלא מהני כשכוש בזנבה ומלבד שאין זה הכרח דיש לומר מ"מ ביד או ברגל מודי לת"ק, אבל בלא"ה אין צורך כלל דמ"מ ליכא לאקשויי דמצינן לומר דס"ל כר"ג ביד ורגל דוקא ואי בא לפרש השתא דרב כר"ג דנוקמא כרבנן הא וודאי ליתא דכ"ש דלרבנן דמהני דאינהו מקילין בפירכוס טפי מר"ג, מיהו עיקר דברי התוס' צ"ע דאי הא הוי הכרח תיקשי באמת מנא לן להקשות על רב כיון שלא הוזכר בדברי רב דקאמר אליבא דר"ג ג"כ כיון דהלכה כרבנן קאמר לרבנן, וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לפע"ד בזה:

בא"ד ולהכי פריך עלי' דר"ע. כוונתם דאי שמואל קאמר דאפי' לר"ג לא צריך לאשמועינן דלדידי' נמי מהני פשוטה וכפפה ביד וברגל [אפי' כפופה ופשטה] לא הוי מקשה לר"ע ממתניתין דשמואל קמ"ל דאפי' לר"ג דמחמיר בפירכוס מודה דפשוטה וכפפה מהני וע"כ דשמואל כרבנן ושפיר מקשה, מיהו הא וודאי כיון דר קמ"ל אפי' לר"ג מאי מקשה עלי' שמואל שאני אומר הא רב קמ"ל אפי' לר"ג ואי דס"ד אפי' לרבנן צריך לאשמועינן אזוזי אוני דס"ד דוקא פירכוס ביד מהני ולא אזוזי אוני ושמואל סובר דכל שאין עושה מיתה הוי פירכוס ושפיר הוי אזוזי אוני כ"ש א"כ ממילא מאיזה צד לא נפרש דרב לרבנן אמר כיון דע"כ אליבא דרבנן ג"כ תליא אי מהני בדבר שאין מיתה עושה ורק לשמואל לא צריך לאזוזי אוני אבל לרב צריך לאשמועינן אזוזי אוני, ועמ"ש בגמרא:

בד"ה איצטריך לי' לאבא פי' בקונ' וכו' ומיהו ממה שהי' קורהו בשמו וכו'. ביאור דבריהם לפי שהביאו ראי' לפי' הערוך ממה שהיה כועס ר"י על שאמר אבא אריכא דלהיפוך יש להוכיח דאבא לשון חשיבות דאי שמו כך הא התם משמע דהי' כועס על שאמר אבא אריכא והרי בלא"ה הי' ראוי לכעוס עליו על שקראו בשמו ואהא כתבו דבשמו בלבד לא הי' כועס ומ"מ אי הי' אבא לשון חשיבות לא שייך שיאמר חשיבות וגנאי כאחד ובוודאי אבא שמו כך, מיהו לדעתי הי' נראה דהי' שמו כך וגם אבא לשון חשיבות ומי שהי' מתכוין לשבח הי' קורהו אבא מחמת חשיבות וזה שאמר אבא אריכא נתכוין לשמו וכעס ר"י כנ"ל:

בגמרא כל היכי תיחי ותיזיל. פירש"י דלאחר ששחטה לא תיסגי בפשיטת יד בלא כפיפה וחזרה, לכאורה תמוה כיון דמספקא לן אי פירכוס באמצע או בסוף א"כ ע"כ דאי פירכוס בסוף בעינן בסוף פירכוס דמהני ואטו עד השתא לא ידע דלא כל פירכוס מהני והרי נחלקו ר"ג ור"א ורבנן ותנאי דברייתא איזה פירכוס בעינן למר בעי פירכוס יד ורגל ולמר זינוק ולמר יד או רגל ועכ"פ ידענו דלא כל פירכוס מהני בסוף שחיטה ומהו התימה אי פשיטת יד לא מהני אפי' בסוף דהוי פירכוס קטן דלא מהני, וברור דעיקר הקושיא הוא כיון דקתני שאינה אלא הוצאת נפש ש"מ דלולא זה הוי פירכוס טוב דהא כפיפה הוי פירכוס טוב רק פשיטה לא מהני דהוי הוצאות נפש א"כ ממילא כיון דאחר שחיטה הוי הוצאת נפש הרי מעיקרא חי' היתה כיון שעכשיו הוא שהוציאה נפשה וכל משך השחיטה היתה חי' ולמה לן חיות יותר מכל משך שחיטה ונהי דהוצאת נפש אח"כ לא מיקרי חיות אבל עכ"פ מעיקרא היתה חי' ומה צורך שתחי' יותר, ומכאן ראי' ברורה למה שכתבתי לעיל דוודאי מוכח במתניתין דפשוטה וכפפה בוודאי מהני דהא חזינן דאפי' פשטה ידה הוי פירכוס לולא דהוא הוצאת נפש והא וודאי לא שייך לומר דס"ד במתניתין פשוטה וכפפה הוי הוצאת נפש דהא חזינן דרק בדקה הוי פשיטה הוצאת נפש ולא בגסה אלמא דרק דקה אורחי' בהכי א"כ היכי ס"ד לטעות דדקה אורחי' בהוצאת נפש בכפפה מה שבאמת אינו כן והרי שמואל לא קאמר אלא כל שאין המיתה עושה הוי פירכוס והיינו דס"ד דבעינן פירכוס גדול קמ"ל דכל שאין המיתה עושה הוי פירכוס ומפרש ר"ע דהיינו פשוטה וכפפה כיון שאין המיתה עושה הוי פירכוס ולא בעינן פירכוס יותר גדול מזה דהיינו כייפה ופשטה וכייפה והשתא תיקשי מקמ"ל שמואל הא במתניתין מוכח דכל שאינה הוצאת נפש הוי פירכוס וע"כ כמ"ש לעיל דכל שהוא הוצאת נפש אפי' בסוף שחיטה לא הוי פירכוס כדדחי רבא דבידוע שנטולה נשמתה קודם לכן אבל כפפה מהני בסוף קמ"ל שמואל דאפי' בתחילת שחיטה מהני כפפה דשמואל לטעמיה דאמר כותלי ביה"ש שנינו וע"כ בתחילה הוי פירכוס כדלקמן, ובהכי ניחא דלא זכר הרמב"ם דפשוטה וכפפה הוי פירכוס ולא זכר רק מתניתין פשטה ולא החזירה לא הוי פירכוס החזירה הוי פירכוס דכיון דפסק פירכוס בסוף שחיטה דוקא א"כ מוכח ע"כ כיון דפשטה לא מהני דהוי הוצאת נפש ש"מ דכפפה מהני ובתחילה לא מהני רק בסוף ואין צריך למה שכתב בכ"מ דסובר פשוטה וכפפה לא מהני עיי"ש וזה ברור לפע"ד:

וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' דהך בסוף שחיטה היינו אחר שחיטה דהקשה לו ג"כ קושיא הנ"ל דמאי קושיא כל אימת תיחי ותיזיל דמ"מ כיון דחזינן דפירכוס קטן לא מהני אמרינן דפשטה הוי פירכוס קטן ואין זה חיות גמור לזה פי' דהפירכוס הוא אחר שחיטה א"כ נהי דעכשיו הוי הוצאת נפש אבל עכ"פ מעיקרא במשך השחיטה חיתה כיון דעכשיו הוי הוצאת נפש א"כ מעיקרא עדיין לא הי' הוצאת נפש וחיתה כל משך השחיטה ועמ"ש בתוס' בד"ה אילימא:

שם בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן. מזה נראה לי שכל שלא פירכסה אחר שחיטה פירכוס הראוי אפי' פירכסה מעיקרא בשעת גמר שחיטה מ"מ אמרינן דגם מעיקרא היתה נטולה נשמתה כיון דאחר שחיטה מוציאה נפשה גם מעיקרא היתה נטולה נשמתה בוודאי ואפי' פירכסה קודם דמשמע דלמ"ד דבעינן פירכוס בסוף שחיטה והיינו אחר שחיטה כפירש"י כל שלא פירכסה אחר שחיטה פירכוס הראוי אפי' פירכסה קודם כראוי לא מהני ואי פשטה ידה דהוי הוצאת נפש בידוע דמעיקרא היתה נטולה נשמתה אף שפירכסה מעיקרא, ועיין היטב מה שכתבתי לקמן ע"ב בהך דיתום:

שם ואמר שמואל כותלי ביה"ש וכו'. פירש"י דאי כתלים ממש אין ראי' דפירכס באמצע שניכר הוא אם הוא למעלה בכותל הוי מתחילה וכו'. והוא תמוה לפע"ד דוודאי בריאה מתחילה מזנקת בכח אבל כאן שפיר יש לומר דהי' מתחילה ומה שלא הגיע הזינוק למעלה משום דהיתה מסוכנת ולא הי' בה חיות ולא יכלה לזנק בכח למעלה ואין צריך להך דשמואל דכותלי ביה"ש שנינו, ונראה לי דהכוונה דאי נימא כותלי הבית כיון דנקט כתלים מלאים דם היינו בהרבה מקומות בכל פינות הבית א"כ ע"כ הי' באמצע שחיטה דאי רק בתחילת שחיטה ופסקה מיד לא הי' הזינוק ניכר בהרבה מקומות בבית ומדמצא בהרבה מקומות ש"מ שזינקה הרבה והוי באמצע שחיטה, אבל לפירושו של שמואל כותלי ביה"ש אין ראי' כלל דאפי' בתחילת שחיטה כל בית השחיטה מלא דם, מיהו יש לדקדק בגוף דברי שמואל מנין לו לפרש ומצא כתלים מלאים דם היינו כותלי ביה"ש שמא כתלים ממש ואי נימא דמשמע לי' דפירכוס כזה שמקלח על כותלי הבית לא הוי פליגי ר"ג ורבנן עלי' דר"א דלא מהני דזה הוי פירכוס גדול, אבל לפי זה הוי להו להפוסקים להביא פירכוס זה של זינוק על הכתלים ממש, ומ"מ נראה לי דקשיא לי' לשמואל כיון דאם לא ראינו אי פירכסה או לא לא הוי רק ספק נבלה וכמו כך אי זינקה ולא פירכסה יותר הוי ג"כ ספק נבלה אפי' לר"ג ורבנן כמו