תפארת יעקב על חולין חלק א רמ

גמורה ואפילו נהרגה, מיהו כל זה כתבתי בישוב קושיות התוס' אבל בעיקר הסוגי' לקמן עדיין הדבר צריך תלמוד ויתבאר לקמן ע"ב בס"ד עם פירש"י שם:

ובעיקר דברי התוס' נראה לי דלא קשיא כלל דוודאי בלא"ה יש לתמוה היכי שקיל וטרי אי מסוכנת אסורה למה לי קרא לאסור נבלה אטו בלא"ה לא ידע דכל בהמה אין לה היתר רק בשחיטה והכתוב אומר וזבחת כאשר צויתיך ולמה לי קרא לאסור נבלה וברור דאיסור נבלה וטרפה דכתיב בקרא הוא להורות דבטרפה או בנבלה לא מהניא שחיטה וס"ד דכל ששוחטה בסימנין כשרה קמ"ל דכל שנטרפה או מתה שוב אין לה היתר בשחיטה, רק לפי האמת דקאמר דצריך ללאו ממילא צריך בלא"ה קרא לאסור נבלה וטרפה אבל בס"ד דלא ידע מזה ע"כ רק לאסור דלא מהניא שחיטה, והך מסוכנת ג"כ דמספקינן הכא אי אסורה או מותרת פשיטא דאין הכוונה בלי שחיטה רק דלא מהניא לה שחיטה, והשתא שפיר קאמר דאי מסוכנת לא מהניא לה שחיטה משום דקרובה למות כ"ש מתה והשתא לא שייך להקשות דצריך לעשאה גיסטרא דאטו גיסטרא שחיטה היא ופשיטא דאין היתר רק בשחיטה ואי שישחטנה אחר שנעשית גיסטרא בסימני' א"כ אכתי ק"ו הוא ומה מסוכנת לא מהני לה שחיטה מחמת שקרובה למות כ"ש אי נהרגה לגמרי שאין שחיטה מועיל לה ואדרבא נהרגה לא צריך כלל קרא דאין שחיטה מועלת לה מכ"ש דטרפה דאי דטרפה מיחסרא הא נהרגה פשיטא דמיחסרא רק עיקר קרא למתה היכא דלא מיחסרא, אבל כיון דמסוכנת אין לה היתר בשחיטה ממילא אפי' מתה ידעינן מכ"ש דאין לה היתר וכ"ש נהרגה דאין לה היתר, ולזה נתכוון רש"י ז"ל שכתב בד"ה מכלל וז"ל לאחר מיתה מיבעי' מותה מי שריא לה ולכאורה אינו מובן דהא שחיטה נמי לא שרי' לה כל שהיתה מסוכנת לפום סברא דהשתא דאסורה, וכמו כן אפילו בריאה מיתה לא שריא לה, וברור דנתכוין להנ"ל כיון דמיתה לעולם אינה מתרת רק שחיטה א"כ כיון דמסוכנת דחי' עדיין אין שחיטה מועלת כיון דקרובה למות כ"ש בהמה שמתה או עשאה גיסטרא שאין שחיטה מועלת לה, והשתא אין ראי' כלל מהא דפריך לקמן דלמא קרא בעשאה גיסטרא דלקמן לא איירי לענין היתר הבהמה שתהא מותרת דפשיטא דאסורה כל שלא נשחטה מחיים דאין שחיטה אחר מיתה מכ"ש ממסוכנת רק לענין אי עובר בלאו דנבלה על חלב בהא שפיר מקשה דאין ללמוד שיהא העושה גיסטרא עובר על חלב בלאו ממסוכנת:

בא"ד אלא פשיטא דאין זה ק"ו דאיסור מסוכנת חמיר דחל מחיים וכו'. דבריהם תמוהין דאדרבא הא גופא נילף בק"ו ומה מסוכנת דהיא מחמת קירוב מיתה חמיר כ"כ כ"ש אי מתה לגמרי או שנהרגה ואי משום דאינו מחיים משום דאי אפשר אבל כ"ש דעכ"פ חל, ואמת דגם שם צריך להבין מהו הפירכא דאיסורא מחיים ובין אי נפרש דהכוונה כיון דאסירא מחיים ש"מ משום דמיחסר ואין ללמוד נבלה דלא מיחסרא בין אי נפרש דטרפה אסורה מחיים אף שעדיין חי' אבל נבלה אינה אסורה רק אחר מיתה ממש ואפילו מסוכנת דקרובה למות מותרת א"כ כל זה לא שייך הכא דכיון דהשתא ס"ל מסוכנת אסורה משום נבלה א"כ אסור מחיים וכן נמי לא מיחסרא ועכ"פ יהא איך שיהא היכי ס"ד לדחות כאן הק"ו דמסוכנת חמיר דחל מחיים אדרבא הא גופא מכריח לאסור נבלה כיון דמסוכנת חמיר כ"כ דחל מחיים מכח נבלה כ"ש נבלה גמורה וזה ברור, ועמ"ש בתוס' ע"ב גם בעיקר פי' הסוגי' בזבחים יתבאר בגמ' ותוס' לקמן ע"ב בס"ד:

בא"ד וא"ת למאי דפריך וכו' כדמשמע פרק כל שעה ופ"ק דנזיר וכו'. [מהרש"א הגיה כדפרישית והוא תמוה דזה קשה לכל הפירושים רק הכוונה למאי דפריך השתא מחיים דקושיא זו קשה אפילו אי מסוכנת שרי'], תמוה לי דמה צורך להם להביא ראיות דעשה שאינה זבוחה יש אפי' אחר שנתנבלה דאפי' תימא דכשנתנבלה דאסורה משום נבלה ליכא שוב עשה שאינה זבוחה אבל פשיטא דאי לא הוי כתיב קרא כלל לאסור נבלה הוי ידעינן דאסורה דאי מותרת הך עשה וזבחת מלמד שנצטוה משה על פה ה"ש להיכן הלך כיון שאי הרגה מותרת באכילה וע"כ אסורה בלא שחיטה א"כ אפילו אי מסוכנת שרי' בשחיטה נבלה למה לי הא בלא"ה עכ"פ אסורה כיון שלא שחטה, וברור כמ"ש לעיל דכמו דמסוכנת אסורה ולא מהניא שחיטה וכן טרפה כך קמ"ל קרא דנבלה לא מהניא לה שחיטה דשחיטה בסימנין כשהיא חיה בעינן לא טרפה ונבלה, והשתא שפיר דייק דע"כ דמסוכנת שריא בשחיטה דאי אף במסוכנת לא מהניא שחיטה כ"ש במתה לגמרי ומהאי טעמא אפי' נהרגה מוכח דלא מהניא לה שחיטה כיון דאפילו במסוכנת לא מהניא שחיטה דקרובה למות כ"ש במתה שאין בה חיות כלל ולק"מ גם קושיית התוס' הקודמת כמ"ש לעיל וכל זה ברור:

בד"ה דילמא היינו נבלה היינו מסוכנת אין לפרש כההיא דבסמוך דהשתא בעי למימר דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה. לשון זה מגומגם מאד דפתחו לומר דאין לפרש ולא זכרו למה אין לפרש והך דהשתא יראה שהוא הטעם למה אין לפרש כך וזה אינו רק פי' אחר והוי להו לומר אין לפרש כההיא דבסמוך אלא הפי' דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה, ואפילו הוי כתבו כך הי' קשה עדיין שלא זכרו למה אין לפרש רק דהי' אפשר לומר דלא הוצרכו להזכיר הטעם כי מפורש הוא דאי אפשר שיקשה המקשן ב' פעמים דבר אחד, גם הך תירוץ לא ס"ד דכתיב כי ימות אינו ענין לקושיא זו, אבל הלשון שכתבו עכשיו תמוה לכאורה, ואין לי מקום ליישב קצת לשון זה אלא שהוקשה להם למה בסמוך כדמקשה היינו נבלה היינו מסוכנת מפרש המקשה דבריו מחיים בעשה ואחר מיתה בלאו ולמה כאן פריך סתמא ואינו מפרש כלל, ועל זה כתבו דאין לפרש כאן כההוא דבסמוך דהשתא כוונתו דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה ומחיים גופה אסורה בלאו ועשה, ועמ"ש בגמרא דהכוונה השתא דנבלה דכתיב בקרא היינו מסוכנת וחי' אכול לא קאי כלל על מסוכנת והוי מסוכנת לפום סברא דהשתא בלאו גרידא:

בד"ה השתא מסוכנת דלא מיחסרא וכו' וכ"ת איצטריך לטרפה דלא מיחסרא כגון יתיר וכו' ואיכא למידק דאכתי איצטריך טרפה לבשר שיצא חוץ למחיצה כגון עובר שהוציא ידו או רגלו דאסור מהאי קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כדלקמן פרק בהמה המקשה, ונראה לי דלא קשיא כלל דהשתא רוצה לאסור מסוכנת מקרא דחי' אכול שאינה חיה לא תיכול ומחיים בעשה אחר מיתה בלאו, ואהא קאמר דאי ס"ד מסוכנת אסורה אף דלא מיחסרא משום דאינה חי' למה לי דכתיב טרפה דטרפה היינו חסרה והא אין האיסור מצד חסרון דאפילו לא מיחסרא כל שאינה חי' אסורה והוי לי' לומר ובשר בשדה אינה חי' לא תאכלו ולמה לי' להזכיר טרפה והוי נמי ידעינן דבשר שיצא חוץ למחיצה הוי כמו אינה חי' דאסור, ולפי זה יש לדחות ג"כ קושיית התוס' דטרפה דלא מיחסרא ג"כ אינה בכלל טרפה רק בכלל אינה חיה ובתר הכי הוא דמקשה דילמא היינו טרפה היינו מסוכנת והיינו דמסוכנת נמי יש לה שם טרפה ואין טרפה מורה דוקא על מיחסרא כמ"ש התוס' בדיבור שאחר זה, אבל מעיקרא הוי ס"ד דטרפה היינו דמיחסרא והך דאסורה בלי חסרון אין לה שם טרפה ושפיר מקשה למה מזכיר הכתוב טרפה דמיחסרא, מיהו בהא בלא"ה צריך לומר דיתיר חשיב מיחסרא דע"כ אפי' אי מסוכנת שרי' למה זכר הכתוב טרפה דחסר הא האיסור לא תליא בחסר דאפי' יתיר אסור וכמו דמקשה ממסוכנת כמו כן קשה מיתיר וע"כ דיתיר הוי טרפה דהוי כחסר ודו"ק:

בד"ה ודילמא היינו טרפה הא פירושו כההיא דלעיל וכו' וק"ק וכו' כדקאמר הכא. כבר כתבתי לעיל בגמרא והוכחתי דהך קושיא דלעיל הכוונה דלא נלמד כלל מסוכנת מקרא זאת החי' דהא אפשר דלא קאי על מסוכנת כלל רק על טרפה רק דילמא נבלה דקרא היינו מסוכנת וכיון דקרובה למות הוי נבלה והשתא ליכא רק לאו גרידא במסוכנת, אבל הכא דמקשה היינו טרפה היינו מסוכנת ע"כ דאינה חי' כולל גם מסוכנת שאם תחלק ביניהם דרק טרפה בכלל חי' אכול אבל מסוכנת דלא מיחסרא לא א"כ מאיזה צד נאסור מכח טרפה כיון דע"כ חלוק זה מזה וע"כ דשווין לגמרי ולעבור בעשה ולא תעשה אבל מעיקרא דמקשה דנאסור אותה מכח נבלה שפיר יש לומר דקרא דזאת החי' לא קאי על מסוכנת כלל ומסוכנת היא נבלה הכתובה בקרא לא טרפה ונבלה לא הוי רק בלאו גרידא ודו"ק ע"ב בגמ' ומה מחיים אתי איסור טרפה וכו'. פירש"י ז"ל ומה מחיים דאיסור מסוכנת וכו' עד כדמצריכינן לתרווייהו בזבחים בפ' חטאת העוף עכ"ל, והנה התוס' הרבו להשיב על פירושו, אבל מלבד מה שהקשו התוס' יש להקשות עוד מאחר דעיקר החילוק שחילק רש"י בין טרפה למסוכנת דזו מחמת קירוב מיתה וזו מחמת חסרון מוכח בהדיא שאי היה טרפה אסורה מחמת קירוב מיתה הוי שפיר ילפינן נבלה שלא היתה טרפה א"כ כמו כן נילף נבלה שאינה מסוכנת מנבלה המסוכנת דזו מחמת קירוב מיתה היא גם סותר עצמו למה שפי' בתחילת הסוגי' דאין ללמוד נבלה ממסוכנת רק נבלה שנסתכנה ולמה מטרפה הוי ילפינן אפי' נבלה שלא מחמת טרפה לולא דאינה מכח קירוב מיתה רק חסרון, גם יש לתמוה דכאן קאמר ק"ו ללמוד נבלה מטרפה ומה מחיים אתי איסור טרפה וכו' ובפ' חטאת העוף קאמר להיפוך דלא ילפינן נבלה מטרפה דאיסורא מחיים, ומה שנראה לכאורה מפירש"י כאן דהכוונה התם דאיסורא מחיים היינו דמיחסרא אבל נבלה לא מיחסרא אבל הכא דסובר מסוכנת אסורה מכח טרפה גם טרפה היכא דלא מיחסרא חל על חלב ושפיר נלמוד נבלה ממנה, אבל הוא תמוה דא"כ אפי' עשאה גיסטרא נילף כיון דעכ"פ מסוכנת אסורה אלמא דטרפה חל אפילו לא מיחסרא, וכמו כן אי נפרש התם דטרפה חל מחיים חמיר מנבלה דנבלה לא חל מחיים דמסוכנת מותרת הרי דקיל נבלה מטרפה דנבלה כל שלא מתה ממש אפילו קרובה למות מותרת וטרפה אסורה אבל הכא דסובר מסוכנת אסורה לא שייך פירכא זו, אבל מ"מ קשה גם עשאה גיסטרא נילף מטרפה כיון דבאמת חזינן דאסורה מחיים קודם מיתה כשהיא מוסכנת וזו שעשאה גיסטרא אין בה קולא דלא אסורה מחיים כיון שהיתה בריאה, ועוד כיון דהכא לא שייך הך פירכא דהתם למה לי לחדש ק"ו אחר הוי לי' לומר הך ק"ו דהתם ומה טרפה דאינה מטמאה חל על חלב נבלה לא כ"ש, ואמת דר"ת רוצה באמת לפרש כאן דהכוונה מכח טומאה ואינו במשמע כלל