תפארת יעקב על חולין חלק א רלט

מ"מ אינה חי' מחמת חסרון שיש בה ונבלה היינו הנוטית למות כיון שגופה חלוש כ"כ עד שאינה יכולה לעמוד ועומדת למות נקראת נבלה ואהא משני דכיון דכתיב וכי ימות מן הבהמה הנוגע בנבלתה ש"מ דנבלה נקרא גוף מת ממש לא הנוטה למות והדר פריך לעולם אימא לך היינו נבלה היינו מסוכנת והשתא אין הכוונה דנבלה הכתובה בקרא היינו מסוכנת דהא כבר הוכיח דלא מקרייא נבלה רק אחר מיתה רק כך הכוונה דילמא לעולם מסוכנת נמי אסורה כמו נבלה ומה דקשיא לך למה לי לאסור נבלה הא מחיים אסורה לעולם מחיים כשהיא מסוכנת ג"כ אסורה רק בעשה וכשמתה היא בנאו ואית לן לומר כן מכח קרא דחי' אכול שאינה חי' לא תיכול ובכלל זה מסוכנת ג"כ והא דגלי קרא איסור בנבלה אף דמחיים היתה אסורה היינו ללאו דמחיים רק עשה הוא דאיכא ועמ"ש בסמוך:

ובהכי ניחא לי מה שהקשו לדעת הפוסקים והרמב"ם מכללם דנקובת הושט ופסוקת גרגרת הוי נבלה מחיים רק לא מטמא משום דוכי ימות כתיב הא מוכח מכאן דנבלה לא מיקרי רק אחר מיתה ואפי' לאו דנבלה לא הוזכר רק במתה דאי לענין לאו מיקרי נבלה מחיים אכתי קשיא דילמא היינו נבלה היינו מסוכנת והך וכי ימות לענין טומאה דוקא הוא אבל לאו דלא תאכלו כל נבלה כולל מסוכנת ג"כ וע"כ דכיון דכתיב וכי ימות הנוגע בנבלתה דייקינן דרק אחר מיתה יש לה שם זה נבלה ולא מחיים וקרא דלא תאכלו כל נבלה ע"כ אחר מיתה היא א"כ מוכח דנקובת הושט ופסוקת גרגרת רק טריפה היא ולא נבלה], ולהנ"ל ניחא דוודאי השתא בקושיא הוי ס"ל דבאמת הך חי' אכול לאו למסוכנת נאמר רק לטרפה דמיחסרא אבל מסוכנת אינה בכלל זה כלל רק המקשה הקשה שמא מסוכנת נבלה היא כיון שנוטית למות וזו היא נבלה דכתיב קרא לא תאכלו כל נבלה היינו המסוכנת ואסר קרא טרפה דמיחסרא אף שאינה נוטית למות ואסר קרא מסוכנת דלא מיחסרא משום שנוטית למות, ואהא משני דאי אפשר לומר כן דמוכח מקרא דוכי ימות דלא מיקריא נבלה רק אחר מיתה אבל ה"מ היכא דלא מיחסרא כלל אז מסוכנת לא מיקרי נבלה רק אחר מיתה אבל היכא דמיחסרא שפיר יש לומר דאי מיחסרא בשאר איברים נקראת טרפה ואי מחסרא בושט דהיינו במקום שחיטה הוי נבלה, ואף דגלי קרא וכי ימות וכו' הנוגע בנבלתם דרק אחר מיתה קרוי' נבלה היינו בלא חסרה כלום אז דוקא מיתה עושה נבלה אבל אי חסרה במקום שחיטה שפיר הוי נבלה אפי' מחיים, [גם בלא"ה נראה לי דלא קשיא דרק על מסוכנת אמרינן הכי כיון דאין לנו הלכה מקובלת לאסור רק דס"ד ללמוד איסור מקרא דחי' אכול או מצד דנבלה היינו מסוכנת ואהא שפיר אמרינן דרק אחר מיתה קרוי' נבלה א"כ שוב אין לנו מקום לאסור המסוכנת אבל נקובת ושט ופסוקת גרגרת מן אותן שנאמרו בסיני הם שהם אסורות באכילה ואותן שלא יהא להם שחיטה לעולם מחמת שנפסלו בשחיטתן אף בחיים דינן כנבלה כיון שלא יהא להם שחיטה אבל עיקר נבל היינו שמתה בלא שחיטה כנ"ל], ולפי זה גם מה שפירש"י בד"ה מחיים לא איקרי נבלה וז"ל והלכך למה לי לאזהורי עלה דנבלה פשיטא דאיסור מסוכנת להיכן אזיל והיינו לפי הבנתו דהקושיא היתה דנאסור מסוכנת מקרא דזאת החי' בעשה ובלאו מקרא דלא תאכלו וכיון דמוכח דלא תאכלו רק במתה הדר מוכח דאפי' איסור ליכא במסוכנת דאל"כ לא צריך להזהיר על נבלה אחר מיתה דכבר היתה אסורה מכח מסוכנת, אבל הוא תמוה כיון דעיקר הקושיא דמסוכנת אסורה בעשה מקרא דחי' אכול ולאו מכח לא תאכלו כל נבלה א"כ מה בכך דנבלה היינו אחר מיתה מ"מ סוף סוף צריך שיהא לאו ומה נ"מ אי הלאו במסוכנת או הלאו אחר מיתה אדרבא השתא קשה יותר דרחמנא חידשה אחר מיתה בלאו, אבל להנ"ל אין צריך לזה דהשתא הוי מקשה דלא נילף כלל מחי' אכול מסוכנת דאינה בכלל זה דלא מיחסרא רק נימא דנבלה היינו מסוכנת ומה שאסר קרא נבלה היינו המסוכנת, ומתרץ דמסוכנת לא מיקרי נבלה דכתיב קרא וכי ימות הנוגע בנבלתה דרק אחר מיתה קרוי' נבלה א"כ אין לאסור מסוכנת מכח קרא דלא תאכלו כל נבלה, ובתר הכי הוא דחוזר להקשות דאכתי נימא מסוכנת לאיסור מקרא דחי' אכול ואי משום דכתיב איסור בנבלה והשתא מחיים אסורה וכו' דילמא להורות אחר מיתה בלאו כנ"ל:

שם ודילמא לעולם אימא לך היינו נבלה היינו מסוכנת מחיים בעשה ולאחר מיתה בלאו. פירש"י ואשמועינן קרא דלאחר מיתה קאי נמי בלאו משמע מדבריו דמפרש דהקושיא דאחר מיתה בלאו ועשה כדפריך בתר הכי ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליו בלאו ועשה, אבל באמת מדקאמר בתר הכי מפורש בלאו ועשה והכא קאמר בלאו לא משמע כפירושו כלל והתוס' בד"ה ודילמא הניחו זה בקושיא, אבל לפע"ד נראה פשוט דבשלמא דהשתא הכוונה היינו נבלה היינו מסוכנת לאו דנבלה דקרא היינו מסוכנת דהא כבר הוכיחו מקרא דרק אחר מיתה קרוי' נבלה רק הכוונה דמסוכנת ג"כ אסורה ומ"מ כתב קרא בנבלה דאחר מיתה בלאו והשתא לא שייך לומר בלאו ועשה דמאיזה צד נימא דעשה ג"כ איכא דהא השתא אינה מסוכנת רק שנאמר דמעיקרא היתה אסורה וכשמתה הותרה זה אי אפשר דמיתה אינה מתרת אבל וודאי יש לומר דמעיקרא קיל בעשה וכשמתה החמיר הכתוב בלאו וכיון שהחמיר הכתוב מאיזה צד נימא דהחמיר שיהא בעשה ג"כ כיון דלאו גרידא חמיר מעשה ויש בכלל מאתים מנה, אבל בתר הכי דמקשה היינו טרפה היינו מסוכנת הכוונה כמו קושיא ראשונה דמקשה היינו נבלה היינו מסוכנת דהי' הכוונה דנבלה דקרא היינו מסוכנת ודחי לה דמוכח דנבלה אינה קרוי' רק אחר מיתה, והשתא מקשה דילמא טרפה היינו מסוכנת כיון דאינה חי' וכל שאינה חי' קרוי' טרפה והא דכתיב תרתי חי' אכול וטרפה לא תאכלו לעבור עליו בלאו ועשה והיינו כיון דשניהם נאמרו על מסוכנת דכל שאינה חי' קרוי' טרפה א"כ ע"כ יש במסוכנת לאו ועשה, והא אי אפשר לומר דחי' אכול הוא למסוכנת בלבד וטרפה דמיחסרא החמיר הכתוב בלאו הא ליתא כיון דע"כ צריך לחלק בין טרפה דמיחסרא למסוכנת דלא מיחסרא ממילא אין קושיא ממאי דשרי' דאף דכתיב חי' אכול היינו היכא דמיחסרא שהרי ע"כ אתה צריך לחלק בכך רק דהקושיא הוא דלא נחלק כלל בין מיחסר ללא מיחסר רק כל שאינה חי' הוי ערפה וא"כ ע"כ שבא הכתוב ליתן עשה ולא תעשה למסוכנת וכן לטרפה או דלא איירי קרא רק במסוכנת והיא הנקראת טרפה עכ"פ ע"כ דמסוכנת בלאו ועשה וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בסמוך:

שם ודילמא הייני נבלה היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליו בשני לאווין ועשה. גם כאן יש לדקדק כיון דמעיקרא דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת קאמר מחיים בעשה אחר מיתה בלאו והיינו כיון דהחמיר הכתוב שיהא בלאו אחר שמתה מאיזה צד נימא דהחמיר כ"כ לעבור בעשה ולאו כיון דלאו גרידא חמיר מעשה א"כ מ"ש דכאן אמר לעבור בב' לאווין ועשה הא סגי לעבור אחר מיתה בב' לאווין, אבל באמת לא קשיא דכיון דבחיים קודם שמתה הי' עלי' לאו ועשה של מסוכנת שהיא ג"כ טרפה א"כ ע"כ כשהחמיר הכתוב לא בא רק הוסיף חוץ מה שהי' חייב קודם דאי לחדש לאו הרי כבר הי' בו לאו ולולא קרא דנבלה לא הי' מסולק הלאו והעשה במה שמתה וכיון דע"כ בא להוסיף לאו חוץ הלאו שהיה קודם אף שעכשיו אינה טרפה ומסוכנת מ"מ חוץ הלאו שניתוסף עלי' יש עלי' לאו דמעיקרא ג"כ א"כ ממילא גם עשה דמעיקרא יש עלי' כיון דע"כ בא הכתוב להוסיף חוץ מה שהי' קודם, אבל מעיקרא דמקשה היינו נבלה היינו מסוכנת ובא הכתוב להחמיר בנבלה בלאו אין הכרח לומר שבא הכתוב להוסיף חוץ עשה דמעיקרא רק שמן העשה עשה לאו אבל עכשיו שיש מעיקרא לאו ועשה ע"כ נשאר הלאו דמעיקרא חוץ הלאו שהוסיף א"כ נשאר ג"כ עשה דמעיקרא דמ"ש כיון שע"כ נתן הכתוב אחר מיתה איסור מסוכנת ג"כ ודו"ק:

בתוס' בד"ה שאינה חי' לא תאכל. בריש אלו טריפות דריש מהאי קרא דטרפה אינה חי' והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא מיתוקמא במסוכנת ע"כ משמע מדבריהם דבס"ד דשקיל וטרי לאסור המסוכנת ס"ל טרפה חי' והוא תמוה חדא היכי מקשה השתא מסוכנת דלא מיחסרא טרפה מיבעי' וקשה טרפה קמ"ל אף דחי' מ"מ אסורה, ועוד דא"כ הא דמפיק מקרא דאינה חי' לא אכול לא הוזכר רק על מסוכנת והיכי קאמר והא מסוכנת אינה חי' הא כל עצמו של מקרא זה על מסוכנת קאי, ועוד אי טרפה חי' היכי קאמר קרא חי' אכול שאינה חי' לא תאכל הא לא תליא כלל איסור אכילה והיתרו בחי' דהא טרפה חי' ואסור, ועוד לפי מה שהוכחתי בגמ' דע"כ הא דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת ולא זכר כלל לעבור בלאו ועשה כדקאמר בתר הכי כדפריך היינו טריפה היינו מסוכנת וע"כ דהכוונה דמסוכנת לא נלמד כלל מקרא דחי' אכול וזה קאי על טרפה רק נאסור מסוכנת מכח נבלה דנבלה היינו מסוכנת ולא מתה דוקא וא"כ מוכח להדיא דהך סוגי' טרפה אינה חי' ס"ל דוקא וצ"ע, ועמ"ש בגמרא:

בד"ה השתא מחיים אסורה השתא סבר וכו' אבל אין לפרש וכו' דא"כ מאי פריך במסקנא וכו'. ולדעתי אין זה הכרח כלל ואדרבא מדלא פריך השתא דילמא שעשאה גיסטרא ש"מ דלא דמי הך דהכא להך דלקמן דהשתא דרוצה לומר דמסוכנת אסורה מכח דקרובה למיתה א"כ שפיר מקשה דכ"ש מתה או נהרגה כיון שלא נשחטה לא גרע ממסוכנת דהואיל וקרובה למות וכ"ש נהרגה, אבל לקמן דמר בר רב אשי מקשה לחזק הקושיא דדילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ומסוכנת אין האיסור מתורת קירוב מיתה רק מתורת טרפה ולפי זה שפיר יש לומר דדוקא מסוכנת דהיא חלושה בטבעה הוי כטרפה ואסורה אבל בהמה בריאה שנהרגה ס"ד דאין איסור נבלה חל על חלב, ודוקא מתה ידענו מכ"ש דחל דכיון דאמרינן דמנבלה דכתיב בקרא לאסור באכילה לא מוכח דאמרינן לעבור בב' לאווין ועשה א"כ ומה מחיים דליכא רק חד לאו חל על חלב אחר מיתה דאיכא ב' לאווין פשיטא דחל על חלב אבל בנהרגה דליכא רק חד לאו שפיר לא מוכח דחל על חלב ממסוכנת דאסורה מכח טרפה, ואין ללמוד נבלה מטרפה רק בק"ו היכא דבטרפה ליכא רק חד לאו ובנבלה תרי לאווי ובנהרגה דליכא רק חד לאו אין ללמוד מטרפה דחל על חלב אבל השתא דס"ל דמסוכנת מכח קירוב מיתה הוא שפיר יש ללמוד דכ"ש מיתה