תפארת יעקב על חולין חלק א כג

דמומחין אף שאין מוחזקין אינו שוחט לכתחילה לדידהו, ואי מיירי הר"ן ז"ל במי שאינו ידוע אצלנו כלל, א"כ בלא"ה אסור לכתחילה עד שנדע שיודע ה"ש, ואי נדע פשיטא דמותר לכתחילה, אפי' אי לא הוי אמרינן לעלפויי לא חיישינן, רק רוב מוחזקין כמו רוב מומחין באופן כי חילוקו של הר"ן ז"ל נפל בבירא ואין לו מציאות כלל:

לכן ברור דכוונת הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דמוחזקין לא בעינן כלל להנך דפליגי על רבינא, וזה שהביא אח"כ דהרמב"ם ז"ל פסק לחוש לעלפויי, והיינו שפסק שצריך שיהא השוחט מומחה ומוחזק, ואי היה כוונת הר"ן דצריך שיהא מוחזק ולא בא לומר רק שאין צריך לידע שהוא מוחזק אפי' לכתחילה, א"כ בזה אינו חולק הרמב"ם כלל, ואדרבא כתב במי שאינו ידוע אצלנו ששחט שואלין אותו על עקרי ה"ש ואין צריך לשואלו אם נתעלף, ש"מ דאין צריך שנדע רק שהוא מומחה לא שהוא מוחזק ואפי' איתיה קמן, אלא וודאי דהוא אינו מצריך שיהא מוחזק כלל, דלא חיישינן לעלפויי כלל, ואי קשיא כיון דבאמת סגי לדחות דברי רבינא במה שנאמר רוב מוחזקין, ולמה אמרו דפליגי כ"כ דלא חיישינן כלל, לק"מ דפשיטא דאי נימא דבעינן מוחזק ג"כ, רק אנן אין צריכין שנדע שהוא מוחזק, אכתי מצי לפרושי כרבינא בל"ק, דהכל שוחטין באין ידוע אצלנו כלל, אבל אי אינו מוחזק וודאי לא ישחוט דהא צריך שיהא מוחזק, וממילא אזדא ליה רובא דמומחין, דהא צריך שיהא מוחזק ג"כ ואינו מוחזק, כמו כן י"ל דאינו מומחה, ואי שחט צריך לבדקו על ה"ש, ואי ליתי' קמן מותר ברואין הכל כמו לרבינא, ורבינא לא הוצרך לזה דלית ליה רוב מצויין בלא"ה, אבל אנן נמי דאית לן רובא דהוא מומחה, וכיון שצריך שיהא מוחזק ג"כ, כל שאינו מוחזק איתרע ליה רובא, וצריך בדיקה על ה"ש, ובדיקה מעכבת, ואי ליתי' קמן בעינן רואין דוקא, לזה הוצרכו לומר לעלפויי לא חיישינן כלל, ואין השוחט צריך שיהא מוחזק כלל, אבל ללישנא קמא סגי לומר רוב מומחין, דליכא לפרושי בידוע שאינו מומחה, דא"כ שחיטתו אסורה לגמרי אפילו הוא מוחזק, ואפי' יאמר ברי לי, דכל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו:

וכן נראה לי להוכיח מתוך דברי הרא"ש ז"ל, דמתחילה חקר לרב אלפס אי בעינן מוחזקין, ואח"כ סיים דמומחה ומוחזק שוה, והוא היפוך מה שכתב קודם, ודוק בדבריו ותראה שלכאורה אין להם הבנה כלל, וברור דכוונתו דמתחילה חקר אי בעינן מוחזקין, והיינו דס"ד דאין צריך להיות מוחזק כלל, ועל זה כתב דמדברי רב אלפס אין ראיה דלא בעינן מוחזקין, דהא הוצרך לראיה לדחות הך לישנא דמומחין, א"כ לענין אי בעינן מוחזקין אין ראיה מברייתא, דהתם אמרינן דהיה מוחזק כמו מומחה, אבל אם באמת אינו מוחזק לא שמענו מברייתא להכשיר, ועל זה כתב דיש שדקדקו דלא בעינן מוחזקין מדקאמר לעלפויי לא חיישינן, והיינו כדברי הר"ן הנ"ל, ודחה זה דמה בכך דמ"מ רבינא עצמו לא ס"ל כן, ובהא אין ראיה מברייתא לדחות דברי רבינא דהוא בתרא, שהרי רב אלפס הוצרך לראיה גם במה שדחה לישנא קמא, וכתב על זה דמדברי רב אלפס נראה דדין אחד להם, דלכתחילה צריך שיהא מומחה ומוחזק, ומוסרין לו לכתחילה על סמך שאלה ובדיקה, ואי ליתי' כשר דרוב מומחין ומוחזקין, עכ"פ מוכח מדברי הרא"ש דמלישנא לעלפויי לא חיישינן מוכח דלא בעינן שיהא מוחזק כלל, וכמו שכתבתי בדעת הר"ן הנ"ל, הן אמת שעדיין יש לי לדקדק בדברי הר"ן ז"ל, שהרי כל עיקר דבריו הם להוכיח דלא כהרז"ה, דלא חייש לאין מומחה אפי' לכתחילה מכח הרוב, ודייקי הרמב"ן והר"ן מהשתנות הלשון, דבל"ק קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ובל"ב קאמר לעלפויי לא חיישינן, ש"מ דלאין מומחה חוששין לכתחילה באיתיה קמן, ולעלפויי אין חוששין אפילו איתיה קמן, אבל אי נימא דלא בעי מוחזק כלל, אפי' תימא דרוב מצויין אפי' לכתחילה, ג"כ אתי שפיר השתנות הלשון, משום דבמוחזקין לא בעי מוחזק כלל, לא משום דרוב מוחזקין, אבל במומחין וודאי בעינן מומחין רק רוב מומחין הן, ומנין לו להר"ן ז"ל להוכיח דרוב לא מהני באיתיה קמן, ומזה מוכח להיפוך דסובר הר"ן דבעינן שיהא מוחזק, ומדלא קאמר רוב מוחזקין, או בתרווייהו לא חיישינן, ש"מ דבהא אפי' איתיה קמן לא חיישינן, ובהא דוקא בליתיה קמן, אבל באמת הא ליתא דוודאי הך לישנא לעלפויי לא חיישינן משמע דלא בעינן מוחזק כלל, שאין חוששין כלל לעלפויי, רק דקשיא ליה דהוי לי' לומר בתרווייהו חד לישנא בל"ק לשאין מומחין לא חיישינן, וזה מורה דלא חיישינן שהוא אינו מומחה, אבל וודאי מומחה צריך להיות, רק לא חיישינן שאינו מומחה, ולשון זה היה מורה דלא חיישינן כלל אפי' איתי' קמן, כמו דלישנא לעלפויי לא חיישינן דוודאי אפילו איתיה קמן לא חיישינן, דהא לא חיישינן לעצמות העילוף קאמר, והוי ליה לומר בתרווייהו לא חיישינן, וממילא הוי משמע דבתרווייהו אפי' איתיה קמן לא חיישינן, לזה לא חיישינן שהוא אינו מומחה, ולזה לא חיישינן לעלפויי ומדקאמר בל"ק רוב מומחין הן, ש"מ דמיחש חיישינן לכתחיל' שהוא אינו מומחה, רק דיעבד בליתיה קמן אזלינן בתר רובא, משא"כ לעלי לא חיישינן וכיון דלא חיישינן לעילוף ממילא אין צריך להיות מוחזק כלל, ואפי' שחט פעם ראשונה אין צריך לשואלו אפילו איתי' קמן, משום דאינו צריך להיות מוחזק כלל, ומ"מ דברי הרא"ש ז"ל תמוהין לפע"ד דמסיק לדעת רב אלפס דלכתחילה בעינן תרווייהו ודיעבד בליתיה קמן כשר, דא"כ הוי ליה לומר דנאדו מהני אוקימתי דרבינא, דאיהו מוקים למתניתין בל"ק מומחין אף שאין מוחזקין, וזה אינו דלכתחילה בעי מוחזק ג"כ, וכן בל"ב מוחזקין אף שאין מומחין, וזה אינו דלכתחילה צריך שיהא מומחה ג"כ, ואף דלהרי"ף מוסרין לו לכתחילה על סמך בדיקה ושאלה אח"כ, מ"מ הרי כתב דליכא לפרושי הכל שוחטין על סמך תיקון, וכיון דבעי תיקון לתרווייהו שוב לא שייך הכל שוחטין כלל, וכבר הארכתי בזה בחיבורי לי"ד בה"ש, ועמ"ש בתוס' בד"ה רוב, עוד בזה:

שם התם לא נגע הכא נגע. פירש"י התם לא נגע ההוא עכו"ם ביין בשעה שהוא פירש ממנו, ולדעתי יש לפרש בפשיטות התם גבי נכרי אמרינן דלא נגע כלל, כי מירתת הוא על הנגיעה עצמה ויתרחק מחמת יראה, אבל כאן אין הכותי ירא מליגע, אדרבא הרי נמסר לו לשחוט, וכיון דלא מירתת ממילא יש לחוש שיפסיד השחיטה, לכך צריך עע"ג דוקא, מיהו נראה לי ליתן טעם לדברי רבא משום דהתם גרע מצד אחד שהנכרי חפצו וחשקו לנסך, וכל כמה דמצי לנסך מנסך הילכך ראוי דבעינן יראה טפי, אבל כאן אף שאין הכותי מקפיד על לפני עור, אבל אין חפצו להכשיל דוקא, הילכך ביראה מועטת שחיט שפיר, א"כ כיון דהתם מהני יוצא ונכנס נהי דהכא נגע, אבל הכא סגי ביראה מועטת, כנ"ל:

שם וליה לא ס"ל. פי' לא דלא ס"ל דינו בכותי, רק דלא ס"ל מה דאביי מוקי בכותי, משום דאית ליה מומר לתיאבון חוששין שמא שהה ודרס, רק סובר דמומר בודק סכין ונותן לו, ולדברי אביי דמוקי בכותי קאמר דלא בעי עע"ג, רק יוצא ונכנס, וזהו כוונת רש"י בד"ה לדבריו, ועמ"ש בתוס' בד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה:

בתוס' בד"ה ואם שחט בודקין אותו. ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן וכו' הא מייתי תנאי בתר הכי וכו', לכאורה לא הוי להו להקשות דבר זה כאן, דהכא לא קשיא כלל, דהתם דמצא תרנגולת שחוטה דליכא לברורי אזלינן בתר רובא, אבל הכא שהוא לפנינו בודקין אותו כיון דאיכא לברורי, וטפי הוי להו להקשות בתר הכי דקאמר דליתיה קמן דליבדקיה, דאכתי למה לי רואין מ"ש מתרנגולת שחוטה, וצריך לומר דהכא נמי ע"כ דבדיקה זו מעכבת, דאי לא מעכבא למה לכתחילה לא ישחוט על סמך בדיקה, וע"כ דכיון דמעכבא חיישינן דאישתלי כמ"ש בדיבור הקודם, מיהו יש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל דאפי' בכותי אין מניחין לשחוט לכתחילה על סמך כזית בשר דילמא אשתלי, אף דכתבו התוס' לעיל דהך כזית בשר הוא רק אי איכא לברורי, ובליתיה קמן שרי, וכבר כתבתי לעיל ליישב דברי התוס' בזה, ויש לי לומר עוד בדרך אחר קרוב למה שכתבתי לעיל. והוא דעד כאן לא כתבו התוס' לעיל לדמות לנכרי שנמצא בצד הבור, רק בבא ומצאו ששחט דהיתה שחיטתו שלא ברשות, כמו נכרי דהתם שנמצא בצד הבור דאין לו רשות ליכנס לבור, ובהא שפיר מירתת, הילכך בלי כזית בשר כיון דשחט שלא ברשות ירא לקלקל, דלא יאמר דהפסידו, ואי יבוא פתאום וימצאנו שוחט ומקלקל יאמר דבכוונה הפסידו או הכשילו, לכך לא בעי כזית בשר רק לברר טפי אבל בליתיה כשר, אבל בנותן לו לשחוט לכתחילה בלי יוצא ונכנס כלל, אינו ירא כיון דשוחט ברשות, ואפי' יבוא פתאום ויראה מקלקל יאמר דשלא בכוונה נעשה, דמאיזה צד יחשדנו דעשה בכוונה להכשילו, ובהא רק כזית בשר דוקא בעינן, ושפיר חיישינן דאישתלי, ובהכי ניחא ג"כ לאביי לעיל דאף דכתבו התוס' בחד תירוץ דהיכא דליתיה כשר בלי כזית בשר, מ"מ אין מניחין אותו לכתחילה לשחוט ביוצא ונכנס, דכיון דנותן לו לשחוט אינו ירא כלל, ואביי אינו מתיר רק אם שחט הכותי בעצמו שלא בידיעתו, אז מתיר דיעבד בלי כזית בשר, ולא במוסר לו לשחוט ושפיר קאמר דיוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט, כנ"ל:

אמנם בגוף דברי התוס' יש לי לדון, דהא פריך לר"נ לקמן די"ב ואלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הוי ליה לומר דמפרש מתניתין כרבינא, וסתם מתניתין, דלית ליה רוב מצויין מומחין הן, ועוד דתינח בהך לישנא, אבל בל"ב דס"ל לרבינא ג"כ רוב מומחין [מיהו בגמ' כתבתי דאילו מוכרח], א"כ ע"כ דסובר כהך מ"ד בברייתא דמתיר, א"כ הך מ"ד רוב מוחזקין נמי ס"ל, ודוחק לומר דלהך לישנא סובר רבינא, דהנך תנאי לאו ברוב מומחין פליגי רק ברוב מוחזקין ולכ"ע רוב מומחין, וסובר כהך תנא דאוסר דלית ליה רוב מוחזקין, ועוד דמאיזה צד נחלק בין מומחה למוחזק, כיון שצריך להיות מומחה ומוחזק, כמו דלא ישחוט בלי שיהא מומחה, כמו כן לא ישחוט עד שיהא מוחזק, גם יש לדקדק במה דמוקי לה לקמן דליתי' קמן למיבדקיה, דהא הך וכולן כולל הנך שהוזכרו מעיקרא, והרי מעיקרא לא הוזכר איסור עד שיכלול אותו בוכולן להיתר, רק שחיטתן כשרה הוזכר וזה שהוזכר דשחיטתו כשרה מה צורך לרואין, ובליתיה קמן הרי שחיטתו אסורה, וע"כ מעיקרא באיתיה קמן וזה לא שייך לכללו בוכולן ברואין, דבלא"ה שחיטתו כשרה, ועוד לוקמא באיתי' ולא גמיר דכשר ברואין, וע"כ דאיסור לא הוזכר מעיקרא רק היתר א"כ ה"ה בליתיה קמן:

לכן נראה לי דרבינא נמי מודה דהיכא דליתיה כלל וכלל או שמת