תפארת יעקב על חולין חלק א רלח

המזבח, ואי בדם ויין וכדומה א"כ היכי שייך לומר דחיבת הקודש משוי לי' אוכל כיון דנהפוך הוא דם שהקפה אינו ראוי להקרבה ובתורת משקה הוא חביבותו והיכי שייך דמחמת שהוא חביב למזבח יהא אוכל כנ"ל:

דף ל"ז ע"א בתוס' בד"ה כי מהניא חיבת הקודש השתא מסקינן וכו' וכן משמע פרק המנחות והנסכים וכו'. כבר כתבתי דדעת הרמב"ם דאי חיבת הקודש דרבנן ממילא מספקא לן נמי אי מדרבנן מונין ראשון ושני רק ר"ל ע"כ בדאורייתא בעי דצריד של מנחות מדרבנן מונין ראשון ושני מכח צירוף כלי, ועוד דכיון דר"ל סובר חיבת הקודש דאורייתא שפיר אמרינן דמדרבנן מונין ראשון ושני כמו שחיטה דמכשיר מדאורייתא מונין בו מדרבנן ראשון ושני וכן ביין בהך דהבוצר לגת, אבל אי חיבת הקודש דרבנן שפיר מספקא לן נמי בדרבנן, והשתא אין ראי' מהך דהמנחות והנסכים דהתם סובר ר"ש חיבת הקודש דאורייתא ולכך מדרבנן מונין ראשון ושני ובפסחים דלא מחלק הכא דסובר חיבת הקודש דרבנן ובדרבנן שפיר מספקא לן אי מונין ג"כ ראשון ושני כמו שכתבתי לעיל. בא"ד וא"ת תפשוט דר"ל מדריב"ח וכו' מה נ"מ בהכשרו וכו' תמוה לי הא חיבת הקודש אינו מכשיר רק בנתקדש בכלי שרת והרי כל המנחות קודם שלא נתקדשו בכלי ג"כ מקבלין טומאה ובעי הכשר ממש וס"ד דמשקה בית מטבחי' מכשירין קמ"ל דלא, ומה שתירצו דכמה דברים הוא דלא כמו שנראה מדבריהם בהרבה מקומות דאסור להביא שום חולין לעזרה אם לא שנאמר דמה שצריך לקרבן כדי שיהא נאכל על השובע הי' מותר להביא, אבל לא ידעתי מה שכתבו לענין כמה דברים אם לא שנתכוונו לומר דברים של קודש כגון ביכורים קודם שנתקדשו בכלי וצ"ע:

במשנה השוחט את המסוכנת וכו' עד שתפרכס. פירש"י דאי לא מפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה משמע מדבריו דאי לא פירכסה הוי נבלה וודאי וכ"כ הרמב"ם דלוקה משום נבלה, ואף שיש לדקדק כיון דקתני לקמן דאי היתה בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשרה אלמא דאפשר לשחיטה בלא פירכוס א"כ מסוכנת נמי למה הוי נבלה וודאית דאפשר אפי' היתה בריאה לא היתה מפרכסת, ועכ"פ לקולא לענין אותו ואת בנו גם למלקות ניחוש להכי, וצ"ל דרוב בהמות מפרכסין בבריאה והיכא שלא פירכסה ע"כ מן המיעוט היא אבל כשהיא מסוכנת כל שלא פירכסה אמרינן דמתה היא שאילו היתה חי' היתה מפרכסת כרוב הבהמות, מיהו מה דמשמע קצת מלשון רש"י דכל שלא פירכסה כראוי ביד ורגל הוי נבלה וודאית אינו נראה כן מלשון הרמב"ם שכתב ולא פירכסה כלל הרי זו נבלה ולוקה מדהוסיף לשון כלל משמע שכל שהי' פירכוס כל שהוא הוי ספק נבלה וכ"ש בהנך פירכוס דפליגי תנאי מאיזה צד נרחיק מחלוקתן דלמר כשרה ולמר נבלה וודאית, וכן נראה לשון המשנה אפי' אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשרה ולאיזה סימן נתכוון אי סימן המועיל במסוכנת פשיטא דאין לה דאי יש לה אפי' מסוכנת כשרה וע"כ דכוונת התנא אפי' סימן גרוע דלא מהני במסוכנת אין לה מ"מ כשרה ואי ס"ד דסימן גרוע וודאי נבלה היא א"כ אין מעלה בסימן גרוע כלל וע"כ דסימן גרוע מוציא מידי וודאי נבלה עכ"פ במסוכנת ובריאה אפי' אין לה שום סימן כלל אפי' גרוע מ"מ כשרה:

שם ומצא כתלים מלאים דם. פירש"י כותלי ביה"ש, ואמת דהכי איתא בגמרא להדיא לקמן אבל אינו מובן כלל איזה סימן הוא זה דוודאי ביה"ש מלא דם לעולם, ונראה לי דהכוונה כותלי ביה"ש מבחוץ לא בפנים ואי הדם מזנק בכח מתלכלך ביה"ש גם מבחוץ מחמת שהדם מתיז בכח אבל אי אפשר לידע אי מתחילה או באמצע ובסוף אבל אי הי' הכוונה כתלים ממש הי' אפשר לידע כפירש"י לקמן בגמר':

שם אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. פירש"י צריכות פירכוס אם היא מסוכנת, נראה שהוכרח לפרש כן דלא שייך לומר דהכוונה לענין דתרווייהו שיעור הפירכוס שוה דבעינן יד או רגל או כשכוש בזנבה דהא בתר הכי מחלק דבהמה דקה שפשטה ולא החזירה לא הוי פירכוס ובגסה הוי פירכוס וע"כ דלענין עיקר דין מסוכנת נקט לה דתרווייהו צריכות פירכוס אבל מ"מ קשה הדבר לומר כן דאי בא התנא לומר דאפי' דקה מסוכנת צריכה פירכוס א"כ למה לא זכר עוף דהא אפי' עוף בעי פירכוס, וליכא למימר דס"ד להיפוך דגסה אינה צריכה פירכוס הא ליתא דהא חזינן דעוף קיל לענין פירכוס דאפי' לא רפרף רק בעינו הוי פירכוס הרי דכל שהגוף גדול יותר פירכוס שלו בעינן טפי והיכי ס"ד דגסה לא בעי פירכוס, ואף דחזינן לענין פשטה ולא החזירה גסה קיל מדקה לא מן השם הזה רק שאין פשיטה זו פירכוס כלל דאורחא בהכי בדקה לפשוט ידה בהוצאת נפש ואין זה פירכוס וגסה לאו אורחי' בהכי אבל לומר דגסה יהא קיל מדקה דגסה לא ליבעי פירכוס כלל ודקה בעי זהו מן התימה, לכן נראה לי ברור דעיקר הכוונה דדקה וגסה פירכוסן שוה ביד ורגל וכשכוש זנב הוי פירכוס משא"כ עוף יש לו פירכוס אחר רפרף בעינן כדאיתא לקמן, ומ"מ קתני בתר הכי בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה לא מהני שאין זה לגבי דקה פירכוס כלל דאורחא בהכי, ואדרבא אי הי' הכוונה כמו שפירש"י דתרווייהו צריכין פירכוס הרי זה מפורש להדיא בסיפא דקתני בהמה דקה שפשטה ולא החזירה פסולה הרי מבואר דתרווייהו בעי פירכוס וע"כ כמ"ש:

שם בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת. נראה לי דדוקא כשבחנו אותה בעמידה ולא יכלה לעמוד אז הוי בחזקת מסוכנת ואי לא פירכסה כלל הוי נבלה אבל אי לא בחנו אותה אפי' היתה חולה אין זו בחזקת מסוכנת רק בחזקת בריאה דאל"כ הי' לו לומר בד"א במסוכנת אבל בריאה וכו' ומדקאמר בחזקת מסוכנת ובחזקת בריאה נראה דאפי' לא נודע בבירור שהיא בריאה שלא בחנו אותה אי יכולה לעמוד מ"מ הוי בחזקת בריאה, ועוד כיון דקתני רישא השוחט את המסוכנת ולא קתני השוחט את הבהמה ממילא ידענו דבמסוכנת איתמר ולמה לי הך בבא שנית וע"כ דבא לומר דכל שלא נתברר לנו שהיא מסוכנת הוי כבריאה, מיהו אפשר לומר דרישא בחזקת מסוכנת בעינן פירכוס גמור ביד או ברגל או כשכוש בזנבה והיכא שהיא בחזקת בריאה לא בעינן כלל כדמסיים אפי' אין בה אחד מכל אלו וכשהיא חולה ולא בחנו אותה איפשר דמהני פירכוס כל דהו כגון זינוק וכדומה, ויש לפרש עוד דכשהיא בחזקת מסוכנת ולא פירכסה הוי נבלה וודאית ואי היא בריאה כשרה לגמרי בלי פירכוס כלל וכשהיא חולה ולא בחנו לידע אי יכולה לעמוד הוי ספק נבלה, ודע שיש לדקדק דכאן קי"ל דלא כר"א דזינוק לא הוי פירכוס והרי רש"י ז"ל פי' דזינוק היינו קילוח ולמה לענין הכשר זרעים דבעינן דם חללים קי"ל דם קילוח אינו מכשיר והיינו דאז עדיין חי' היא ולמה כאן הוי נבלה ועכ"פ הי' מהראוי שיהא זינוק של מסוכנת מכשיר זרעים ולא חילק הרמב"ם ז"ל בכך, ואפי' לפי מה שכתבתי דזינוק אפי' לרבנן ורשב"ג לא הוי וודאי נבלה רק ספק מ"מ הוי לי' להרמב"ם לומר דבמסוכנת קילוח הוי ספק הכשר וצ"ע:

בתוס' בד"ה השוחט את המסוכנת אפי' לכתחילה שרי ונקט לשון דיעבד וכו'. דבריהם צריכין ביאור דהיכי ס"ד לפרש כאן דיעבד ולא לכתחילה דהא מסוכנת היא ואי לא ישחוט תמות ואם אנו אוסרין לשחוט לכתחילה ומפסידין הבהמה ממנו מאי יועיל במה ששחט יפסיד אח"כ ג"כ כיון שמפסידין אותו לכתחילה, ונראה לי או דהכוונה דס"ד דאסור לשחוט לכתחילה דאי יברך על השחיטה שמא לא תפרכס והוי ברכה לבטלה דהא חזינן אי לא ידע אי פרכסה אסורה כדמוכח מדברי ר"ש בשוחט בלילה א"כ מספק. אסור לברך וכמו כן לשחוט בלא ברכה היכא דאין לו דבר אחר לשחוט ג"כ אסור כמו ערום שאינו שוחט לכתחילה בלי ברכה ושמא תפרכס וצריכה ברכה לזה כתבו דאפילו לכתחילה שוחט בלי ברכה דכיון שאי לא ישחוט תמות הוי כמו דיעבד, או דכוונת התוס' כך לפי המבואר לקמן פרק גיד הנשה גבי נפל בשרא לבני חילא דלא קאמר טריפתא דלא זבני וע"ש פירש"י והשתא ס"ד דתוס' דלכתחילה לא ישחוט רק ימכרנה לנכרי כשעדיין חיה והנכרי יהרוג אותה רק דיעבד אי ישחוט וימכור לנכרי לא זבין ויפסיד דטריפה לא זבני וכיון שמוכר הבשר לנכרי הרי ידע דטרפה היא ולזה כתבו דאפי' לכתחילה מותר שאין בו איסור כלל רק לגדולי החכמים ודו"ק, מיהו לא ידעתי שדקדקו כאן השוחט דיעבד ולעיל ריש מכילתין כתבו בהדיא דרק היכא דקתני שחיטתן כשרה משמע רק דיעבד אבל השוחט אפי' לכתחילה עיי"ש:

בגמרא מסוכנת ממאי דשרי' וכו'. איכא למידק כיון דפריך עלה מהיכא תיסק אדעתין דאסורה ומייתי קרא דאסורה לא הוי לי' לומר בהאי לישנא ממאי דשרי' רק הוי לי' להקשות מסוכנת אמאי שרי' דהא קרא כתיב דאסורה, וצ"ל דוודאי ידע המקשה שאין מהך קרא הכרח גמור דאסורה דיש לומר דוקא טרפה דמיחסרא קפיד קרא דלא תיכול אבל מסוכנת אינה בכלל זה ואין הכוונה חי' רק שחיין איברים שלה כדדרשינן לקמן חיות טהורות שחיין ראשי איברים שלה וכמו טרפה דמיחסרא ג"כ לא מיקרי חי' אבל מסוכנת דלא מיחסרא לא רק הש"ס מקשה מנ"ל לחלק בהכי שמא גם מסוכנת בכלל זה כיון שעומדת למות אינה חי' מיקרי ובהכי ניחא הא דבסמוך כמו שאבאר:

שם ודילמא היינו נבלה היינו מסוכנת לא ס"ד דכתיב וכי ימות. פירש"י ואשמועינן רחמנא דקאי עלה בלאו נמי דאי מזאת לאו הבא מכלל עשה ע"כ, ופי' זה מוקשה מאד דכיון דהכוונה להקשות דמסוכנת בעשה נבלה בלאו א"כ כך הוי לי' להקשות כדמקשה כתר הכי ואין הפרש בין קושיא ראשונ' לשני' כלל, לכן נראה דכאן הכי מקשה כיון דאמרת מדגלי קרא נבלה בלאו ש"מ דמסוכנת מותרת א"כ ע"כ קרא דחי' אכול אינו כלל לאסור מסוכנת רק טרפה דמיחסרא א"כ תיקשי דילמא באמת הך קרא לאו למסוכנת אתי ומ"מ נאסור מסוכנת מקרא דאסר לן נבלה ושמא נבלה היינו שנוטית למות זהו מיקרי נבלה והך דחי' אכול ענין אחר לאסור שאינה נוטית למות רק