תפארת יעקב על חולין חלק א רלז

בלבד מהני דהא בחולין לא שייך פסול עצמו רק פוסל את האוכלו מלאכול קודש וא"כ ממילא בעלמא עושה ראשון ושני כיון דחזינן בלי הכשר מים מועיל לקבל טומאה לפסול את האוכלו, מיהו כבר כתבתי לעיל והוכחתי דבאמת חולין שנעשו על טהרת קודש שנגע בהו שני ונעשו שלישי אסורין באכילה דהא במתניתין קתני ונאכלין בידים מסואבות ש"מ דאי הוכשר אין נאכלין, ולפ"ז אין ראי' ממתניתין דיש לומר רק לפסול החולין בעצמן הוא דמועיל ההכשר שחיטה בלי מים, ויותר נראה לפרש דעיקר הוכחה הוא דקאמר הוכשרו בשחיטה משמע דר"ש סובר דהכשר שחיטה הוי כהכשר דם דת"ק וכיון דהכשר דם וודאי מועיל אפי' למימנא ראשון ושני כך הכשר שחיטה לר"ש, ועוד יש לומר דכיון דאפי' באב הטומאה שנגע באוכל שהוכשר שלא ע"י מים אינו מטמא רק פוסל א"כ ממילא בשני דאפילו בהכשר גמור אינו רק פוסל ממילא בהכשר בלי מים אפילו מיפסל נמי לא פסיל ומדפסיל במתניתין דידים שניות ש"מ דהכשר שחיטה הוי כמים לעשות ראשון ושני כנ"ל:

א"ל ר"י אמינא לך אנא וכו' ואמר לך ר' זירא וכו'. מעיקרא מהך דשחיטה בלבד לא הוי מצי להקשות דיש לומר דשחיטה מכשרת דאורייתא לפסול ועשאוהו רבנן כהכשר מים אפי' למנות ראשון ושני אבל חיבת הקודש דרבנן מספקא לן אי רבנן גזרו אפילו למנות או לפסול אבל כיון דקאמרת בבוצר לגת דכל ההכשר דרבנן דמ"מ מהני למנות א"כ חיבת הקודש נמי וקאמר לי' דר"ל לשרוף מיבעי' לי' דסובר חיבת הקודש דאורייתא וקאמר מכלל וכו', מיהו יש לדקדק היכי מדמה ר"י כלהו דרבנן להדדי עד דמקשה על ר"ל, ויש לי לומר דר"י אדלעיל קא מהדר דכיון דמתרצינן מילתא דר"ל דעשו כהכשר מים א"כ הוי לן לתרץ לעיל על קושיא דר"א מהנך תרי קראי דמ"מ מיבעי' לי' לר"ל אי עשו כהכשר מים כמו שחיטה ובוצר לגת או לא ואהא קאמר דר"ל לשרוף קא מיבעי' לי' [והא דפשיטא לי' דר"ל לשרוף קא מיבעי' לי' יתבאר בסמוך], ולפי זה הך מכלל דקאמר יכול להיות דקאי לאביי ולר"י דתרווייהו ס"ל חיבת הקודש דאורייתא ור"י הי' סבר דר"ל מספקא לי' לתלות מדרבנן ואביי סובר מדאורייתא ועמ"ש בסמוך:

שם מכלל דחיבת הקודש דאורייתא הרמב"ם ז"ל פסק דחיבת הקודש דרבנן והיינו מדאמרינן פרק הערל דעצים ולבונה הוי מעלה מדרבנן וכן בזבחים אמרינן דעצים ולבונה לפסולא בעלמא והיינו מדרבנן כמו שפירש"י שם, מיהו הא וודאי קשיא למה פסק בקודש שלא הוכשר דהוי ספק אי מונין ראשון ושני וגבי צריד של מנחות פסק דהוי כראשון לטומאה ומונין בו ראשון ושני, גם הכא קאמר בהדיא דלתלות לא קא מיבעי' לי' ולשרוף פשיטא דליכא ספיקא כיון דפסק חיבת הקודש דרבנן:

ומה שנראה לי בישוב דברי הרמב"ם דסובר דהא דקאמר הכא דר"ל לתלות לא קא מיבעי' לי' היינו משום צירוף כלי כמו שהקשו התוס' לעיל וע"כ דסובר חיבת הקודש דאורייתא ומיבעי' לי' לשרוף והיינו דקאמר אטו ר"ל לתלות קא מיבעי' לי' דמשמע דפשיטא לי' דאי אפשר שיסתפק לו לר"ל לתלות והיינו מכח צירוף כלי ולכך פסק הרמב"ם בצריד של מנחות דוודאי מונין מדרבנן והיינו לתלות ובחיבת הקודש דעלמא כיון דפסק דהוי דרבנן פסק דהוי ספק אי מונין ראשון ושני ודוקא מכח צירוף כלי פשיטא לן דמונין לתלות ולא בקודש דעלמא דליכא צירוף כלי:

אמנם מה שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דפסק דעצים ולבונה מעלה עשו שיקבלו טומאה אף שאינם אוכל ופסק באוכל מלבונה טמא דלוקה וכבר עמד על זה הרב לח"מ ומתוך כך השיג על הכ"מ דפי' דהך וכן שכתב הרמב"ם היינו ג"כ מדרבנן דע"כ הוא דאורייתא מדלוקה על לבונה שנטמאת עיי"ש, והנה מה שפי' דהך וכן לא קאי אדמעיקרא דהא לאו מעלה היא לא דק כלל ופי' הכ"מ ברור שהרי כתב ויפסלו הרי בהדיא דהכוונה דחכמים עשו מעלה שיפסלו ולא מדאורייתא דאי מדאורייתא הוי לי' לומר ונפסלו ועוד שהרי פסק בפי' דחיבת הקודש דרבנן וזה ברור, אבל וודאי הקושיא שהקשה ממה שפסק דלוקה על הלבונה שנטמאת וודאי צריך ישוב לכאורה:

אמנם גם בהא לא העתיק יפה לשון הרמב"ם שהוא הביא שהאוכל מן הלבונה שנטמאת ולשון זה לא הוזכר בדבריו כלל רק כך אמר וכן האוכל מלבונת המנחה שנטמאת לוקה והיינו כיון שהזהיר הכתוב שלא לאכול מקרבן שנטמא הילכך כיון דהמנחה עם הלבונה קרבן אחד היא וכל שנטמאת המנחה הוי לי' קרבן טמא ואסור לאכול אפי' מן הלבונה שלה, ובוודאי דהוי מצי הש"ס לתרץ הך והבשר משום טומאת המנחה אבל כיון דמרבה עצים ג"כ והם אינם בכלל הקרבן שנאמר בשביל שנטמא הקרבן יתחייב על אכילת העצים לכך קאמר דמעלה בעלמא הוא, אבל מנחה עצמה שנטמאת בוודאי לוקה על הלבונה כדאיתא להדיא במעילה הקומץ והלבינה חייבין משום טמא והיינו דכל שנטמאת המנחה חייבין אפי' על לבונתה שהכל נפסל, אבל לבונה שאינה על המנחה שפיר אינה מקבלת טומאה ליפסל רק מדרבנן כנ"ל בדעתו ז"ל ואין להאריך יותר:

בתוס' בד"ה מתיב ר"י מדרבנן לא פריך הוי מצי להקשות ממתניתין דמכשירין ואולי משום דבמשנה מת"ק דר"ש מוכח דמונין ראשון ושני כמו שפירש"י, ואפשר משום דהשתא בדר"ש איירי נקטי ת"ק דידי'] דהכשר דם חשיב כהכשר מים ויין דהכל משקה וא"ת א"כ מאי פריך וכו'. הנה לפי דבריהם מעיקרא משמע דפשיטא להו ביין כמו מים רק בדם חדשו דהוי כמים ויין א"כ מאי א"כ שכתבו דהא יין וודאי הוי כמים, ונראה לי שיש ט"ס בתוס' מעיקרא דוודאי משמע לכאורה דהכשר מים דוקא בעינן, ואהא קשיא להו דלא פריך מרבנן דר"ש, ואהא תירצו דהכשר דם ויין הוי כמו מים שהכל משקה, ואהא קשיא להו מאי פריך מבוצר לגת הא התם טעמא כאלו הוכשר ביין, מיהו לא הבנתי היכי ס"ד להקשות הא פשיטא דיין מכשיר למנות ראשון ושני מדאורייתא אבל שיהא כח בחכמים לעשות דבר שלא הוכשר כאילו הוכשר ביין ובמים לא ס"ד והוצרך לתרץ עשאוהו כהכשר מים, ואולי כוונתם כיון דגזר שמא יבצור בקופות מזופפות ע"כ הוצרכו לגזור שיהא כהכשר יין משום קופות מזופפות דאז הוי הכשר יין ממש, ואהא תירצו דכיון דמדאורייתא ליכא הכשר בלא משקה למנות ראשון ושני אין סברא שיתקנו רבנן משום גזירה למנות ראשון ושני בלא משקה, ולפי זה יש לומר דהא דמשני דעשאו כהכשר מים הכוונה אף דאזיל לאיבוד מ"מ כיון דאי ניחא לי' הוי הכשר מים ממש יכולין לתקן דהוי כניחא לי':

בד"ה אלא שאין מכשירין הוי מצי למימר דאיתכשר במים מחוברין וכו'. לא נתבררו לי דבריהם דכיון דריב"ח אמר משקה בית מטבחי' דכן ואין מכשירין וטעמו משום תלושין א"כ היכי קאמר פשיטות דאין מכשירין כיון דמחוברין מכשירין, וע"כ משום שאין בבית מטבחי' בעזרה משקה מחובר והנך משקות שנמצאו שם הכל תלושין הן א"כ היכי יתרץ דאיתכשר במים מחוברין אם לא שהעבירה בנהר מעיקרא ועדיין משקה טופח:

בד"ה וכי תימא תרגמא אדם והא משקי קאמר עיקר דיוקא וכו' אבל התם וכו'. לכאורה הי' נראה בפשיטות דהיכי ס"ד שיאמר משקה סתם ויתכוין רק על דם ונהי דדם נמי חשיב משקה ואנו צריכין ללמוד מקרא ודם חללים ישתה אבל לא שייך שיאמר משקה רק על דם בלבד, גם למה קורא אותו ריב"ח משקה אטו באמת משקה הוא רק שאנו סומכין על לישנא דקרא ישתה דמכשיר דקראו משקה אבל לא שייך לקרותו משקה ומכ"ש שלא יתכוין רק על דם בלבד לא מה שהוא משקה באמת, ונראה לי דעיקר סמכו התוס' ממה דלעיל לא חייש להך קושיא וע"כ משום דעיקר דיוקא הוא מדנקט לשון רבים והתם לעיל מפרש דעלמא כמו בוגרת דעלמא, ואהא כתבו דלאו ממשקי דהוי רבים דייק רק מדכן דהוי רבים, אבל אי לא נפרש דדייק מלישנא דנקט לשון רבים אין ליישב הך דלעיל דלא חייש להך, מיהו נראה לי לומר דהנך סוגיות נחלקו בהא דהך סוגי' דהכא ס"ל דבבהמה לא שייך דם חללים רק מעל הארץ תשפכנו כמים מוכח דדם שחיטת חולין מכשיר אף שאינו משקה כלל ולכך פריך שפיר והא משקי קאמר ודם לאו משקה הוא מדצריך קרא להקיש דם שחיטה למים להכשיר ולא ילפינן מדם חללים ישתה והך סוגיא דקאמר תרגמא אדם ולא חייש להכי סובר דדם שחיטה נמי הוי דם חללים וקרא דעל הארץ תשפכנו הוא להורות דדם קדשים אינו מכשיר ושפיר איקרי דם משקה כנ"ל:

בד"ה ועדיין משקה טופח עליהן פ"ה וקשיא לפירושו וכו' ושמואל סבר וכו'. לא הוי צריך להו להקשות מכח דשמואל סבר תלושין אין מכשירין דאי הטעם דתלושין מכשירין לא הי' צריך לכל זה דבלא"ה משקה בית מטבחי' מכשירין דכל הטעם דאין מכשירין משום דהוי תלושין א"כ כיון דלא מפרש במשקי בית מטבחי' משום דתלושין אין מכשירין א"כ ע"כ דהשתא אינן תלושין, מיהו נראה לי לומר דדוקא תלושין שאין מכשירין כלל אין מכשירין הבשר אבל הנך מים שעדיין על הבהמה הרי יש מן העור שהוא כבשר כגון עור הפרסות ועור בית הבושת וא"כ הרי הן מוכשרין כיון שבאו המים עליהן מן המחובר א"כ כיון שמים אלו מכשירין עכשיו אותן המקומות בעור מכשירין נמי את הבשר אי נפל עליו מן המים כנ"ל:

בד"ה והבשר תימא מנ"ל וכו' ולא בעי הכשר. ואני תמה על תמיהתם דאטו הך קרא בהכשר כתיב והרי הך קרא לא אתי רק לאסור באכילה קדשים שנטמאו ובא הכתוב לרבות עצים ולבונה אף דלאו בני אכילה נינהו ג"כ אסורין ואנן דייקינן היכי נטמאו עצים ולבונה הא לאו בני קיבול טומאה נינהו וע"כ דחיבת הקודש מכשרתן אבל אי נימא לרבות בשר אתי הא בר קיבול טומאה הוא ע"י מים ממש כגון שהעבירה בנהר והכתוב לא בא להורות כאן בהכשר וזה ברור:

בד"ה עצים ולבונה וא"ת ומשקה בית מטבחי' אמאי דכן ליתכשרו בחיבת הקודש וכו'. ולפע"ד דלא קשיא במה נפשך אי משקה שאינו בכלל הקרבה כגון מים להדיח הבשר וכדומה בזה לא שייך חיבת הקודש דלא מהני חיבת הקודש רק בדבר הקרב על