תפארת יעקב על חולין חלק א רלו

שום קרא רק גבי טומאת מת ליכתוב דבעי הכשר ונדע שרץ ממת ועמ"ש בזה בסמוך בתוס' בד"ה חד ובתוס' בד"ה ואי:

בתוס' בד"ה חד במת וה"ה דהוי מצי למימר חד בנבלה וכו' אבל ק"ק וכו'. ולפע"ד לק"מ דדוקא חד במת וחד בשרץ קאמר כיון דלא מיירי כאן בהך פרשה בטומאת מת כלל והתם בפרשת חקת לא מיירי מטומאת אוכלין הצריך הכשר רק מדין טומאת מת בדבר הצריך מי חטאת לכך נקט חד קרא מיותר באם אינו ענין לטומאת מת אבל אי נימא דחד בנבלה כיון דבתר הך קרא השני הנכתב לאם אינו ענין תיכף כתיב דין טומאת נבילה וכי ימות מן הבהמה א"כ אי על נבלה קאי הוי לי' למיכתב הך קרא דנבלה בעי הכשר בתר קרא דוכי ימות מן הבהמה ולמה כתיב מעיקרא באם אינו ענין להורות על נבלה דבתריה הוי לי' למיכתב בתר הכי, והשתא ממילא מוכח דע"כ על טומאת מת קאי דאי נבלה גרידא כ"ש דהוי לי' למיכתב בתר נבלה והוי כתיב שרץ ונבלה מפורש ולא הוי ילפינן מת ולמה אקדמיה קרא קודם קרא דוכי ימות ש"מ דלאו על נבלה קאי רק על מת, והא פשיטא דאין להקשות דאכתי הוי מצי למימר חד בשרץ וחד בנבלה, ואי משום דהוי לי' למיכתב בתר קרא דוכי ימות, משום דאי הוי כתיב בתר וכי ימות והוי מפורש חד בנבלה לא הוי ידעינן באמת מת אבל השתא דאקדמי' ידעינן מת וכ"ש נבלה, הא ליתא דכיון דע"כ אנו צריכין לומר דקרא נתכוון כדי שנדע דמת בעי הכשר א"כ נקט טומאת מת כיון דלא ימלט דע"כ נתכוון הכתוב לרבות מת:

ודע שיש לדקדק בתוס' שכתבו דה"ה וכו' וצריכי דנבלה חמירא משרץ לענין משא ושרץ חמור לענין עדשה וקשה הא כתבו בדיבור שאחר זה דאינו צריך תרי צריכותא רק חד כיון דתרווייהו בשרץ איירי ואי הוי כתיב חד הוי מוקמינן לה בשרץ ולא ידעינן מת א"כ נהי דהש"ס קאמר תרתי דאורחא דגמרא לפרש כיון שמוצא צריכותא בתרווייהו כמ"ש התוס' בסמוך אבל כאן שבאו לומר דהוי מצי לומר חד בנבלה לא הוי צריך להו לסיים וצריכי דהא בהך צריכותא דאי אשמעינן שרץ דלא מטמא במשא סגי אפילו לא הוי משכח בנבלה תרתי הי' יכול לומר חד בנבלה, ונראה דהתוס' נתכוונו כעין מה שכתבתי מעיקרא והיינו דבשלמא בשרץ ומת כיון דלא כתיב טומאת מת בהאי פרשה כלל א"כ שפיר לא איצטריך רק חד צריכותא דשרץ אינו מטמא טומאת שבעה לכך בעי הכשר משא"כ מת וכל קרא דהוי כתיב הוי מוקמינן לי' בשרץ אבל השתא שיאמר חד בשרץ וחד בנבלה אי אפשר לאומרו כלל רק בתרי צריכותא דבהך דשרץ בלבד יקשה לכתוב הך קרא דהכשר בתרא בתר וכי ימות ול בעי קרא קמא דשרץ לזה הוצרכו לומר דאיכא בנבילה תרי צריכותא, אך אף שכך כוונת התוס' מ"מ לא קשיא כלל דאפי' יש תרי צריכותא לא שייך שיאמר הכתוב חד קרא בשרץ באם אינו ענין לשרץ כיון דתיכף כתיב טומאת נבלה הוי לי' למיכתב הך קרא בתר וכי ימות שיהא מפורש בנבלה ולא בשרץ באם אינו ענין וזה ברור, ועמ"ש בדיבור שאחר זה עוד ישוב להך אבל ק"ק ומיושב גם הקושיא בדיבור שאחר זה מלבד מה שכתבתי ליישב בגמרא:

בא"ד כיון דתרווייהו בשרץ כתיבי איכא לאוקומי באם אינו ענין לכל הטומאות כוונתם כיון דקרא השני ג"כ בשרץ כתיב והיינו להורות דלאו דוקא שרץ דקיל אלא אפילו חמור מיני' וכיון דלא מתפרש מי הוא החמור ממילא כל חמור ממנו בעי הכשר דאי רק לרבות חמור אחד הוי לי' לקרא לפרש זה וכיון דלא פי' רק כתיב קרא אחרינא בשרץ באם אינו ענין תנהו לחמור ממנו הכל בכלל, והי' אפשר לכוון בדבריהם מ"ש מקודם דאי ס"ד רק לרבות נבלה הוי לי' למיכתב על נבלה דכתב בתר הכי ולא בשרץ באם אינו ענין רק לפי זה לא הוי להו לומר מעיקרא וה"ה וכו', ואולי המשך דבריהם דמעיקרא כתבו וה"ה אבל קשה וכו' ואומר הר"י והיינו דהר"י מפרש דבאמת אי אפשר לומר כלל חד בנבלה רק ע"כ צריך קרא למת ולכך לא כתיב מפורש רק תרי על שרץ חד לגופי' וחד באם אינו ענין אבל אי רבי קרא רק נבלה ולא מת הוי לי' למיכתב קרא דלנבלה גבי נבלה בתר וכי ימות ולא בשרץ באם אינו ענין ודו"ק:

בד"א נילף מת ושרץ מהדדי בגז"ש. אין לשונם מדוקדק כיון דתרווייהו קראי בשרץ כתיבי לא הוי להו לומר רק נילף מת משרץ בגז"ש דהא הך צריכותא ואי אשמעינן מת אינו צריך כלל כמ"ש התוס' בדיבור שאחר זה רק כל חד קרא דהוי כתיב ממילא בשרץ הוא ולא איצטריך רק למת א"כ הוי להו להקשות נילף מת משרץ, גם עיקר קושייתם אינו מובן כלל כיון דבגד ועור עצמם לא בעי הכשר כלל היכי שייך ללמוד הכשר מזה ובוודאי אי אפשר ללמוד גז"ש לכל מילי לדמות שרץ למת לכל דבר דהא לא דמי כלל דזה מטמא באהל וזה לא וכן זה בכעדשה וזה לא ופשיטא דלא שייך ללמוד רק מה שחשיב בגד בהא הוי בגד בהא:

בא"ד חד בתלושין וחד במחוברין. והא לא קשיא להו דלא קאמר הכא חד בתלושין וחד במחוברין ולמה לי מת ושרץ משום דלמאן דדריש יטמא הכשר הרי יש קרא לתלושין ומחוברין ולמאן דדריש יטמא כפשטי' סובר דתלושין לא מכשרי כלל כמ"ש התוס' בד"ה ועדיין וכן ריב"ח דסובר משקה בית מטבחי' אין מכשירין סובר דטעמא משום דתלושין לא מכשרי כמ"ש התוס' בד"ה אלא לכך לא קשיא להו רק דמנא לן תלושין ומחוברין במת ושרץ:

מיהו עיקר קושייתם אינו רק לפי דעתם דהך צריכותא דקאמר במת אינו צריך כלל רק דאורחא דגמרא הוא והיינו דהם מפרשים דצריכותא הוא דלא לכתוב רק חד קרא בשרץ או הך קרא דאתי לשרץ או הך דאתי למת וממילא צריכותא ראשונה לא צריך כלל דכל חד קרא דהוי כתיב ע"כ בשרץ הוא ולעולם לא הוי ידעינן מת ואין צריך רק צריכותא בתרא, אבל לפי מה שבארנו בגמרא ועוד אבאר בתוס' בדיבור שאחר זה דהך דאי אשמועינן מת הכוונה דהוי לי' למיכתב הך קרא דהכשר גבי טומאת מת בפרשת חקת או בפרשת מטות ולא צריך הני תרי קראי גבי שרץ א"כ ממילא לא קשיא כלל קושיית התוס' דכיון דכתיב תרי קראי גבי שרץ חד לשרץ וחד למת דבעי הכשר וכתיב נמי חד קרא להורות דתלושין ומחוברין מכשירין א"כ פשיטא דע"כ על מת ושרץ כתיב דאי על חד מינייהו הא לא ידעינן אהי מינייהו, ואי משום דנימא דלא קאי רק על שרץ דחמיר דכעדשה הכל מכשירין אבל מת דקיל דוקא תלושין הא ליתא דאי הוי שרץ חמיר בקרא לא הוי צריך תרי קראי להכשר בשרץ ובמת והוי כתיב חד בשרץ והוי ידעינן מת דקיל דכ"ש דבעי הכשר ומדכתיב קרא במת ג"כ ש"מ שחש הכתוב לשני הצדדים שנאמר זה חמיר ונאמר זה חמיר א"כ כיון דכתיב חד קרא להורות תלושין ומחוברין ולא נתפרש באיזה מהן אי בשרץ או במת א"כ ע"כ אתרווייהו קאי, אך לפי שיטת התוס' דהך צריכותא אהך קרא דמת דכתיב בשרץ קאי יפה הקשו דאכתי לא ידעינן תלושין ומחוברין בתרווייהו דנימא דבאמת מת חמור וודאי משרץ ומ"מ הוצרך הכתוב לכתוב תרי קראי בהכשר משום דאי הוי כתיב חד קרא למת הוי מוקמינן לי' בשרץ דקיל כיון דבשרץ כתיב לכך צריך תרתי והשתא ממילא נימא ג"כ דרק במת דחמיר מכשיר תלושין ומחוברין אבל שרץ דקיל רק מחוברין מכשירין ולא תלושין ודו"ק:

בד"ה ואי אשמועינן במת לא הי' צריך לצריכותא זו אלא אורתא דגמרא וכו'. כבר כתבתי דדבריהם צ"ע בזה דהיכי ס"ד שיאמר בתחילת דבריו דבר שאינו דאי אשמועינן טומאת מת דהיכי יאמר טומאת מת דכל כמה דלא כתיב רק חד קרא ממילא בשרץ הוא ולא במת והוי לי' לומר מעיקרא עכ"פ דאי אשמועינן טומאת שרץ, גם לישנא דהתם דנקט אינו מדוקדק לפי דבריהם, לזה פירשתי דהכוונה דהוי לי' לאשמועינן חד קרא גבי טומאת מת במקומו בפרשת חקת או בפ' מטות ולא צריך הני תרי קראי דשרץ וזה ברור, גם נראה לי לומר דלכך מזכיר דיש סברא דשרץ חמור ממת כמו להיפוך משום דבהא נמלטנו ג"כ מהך קושיא דמנא לן טומאת מת דילמא חד לנבלה וחד לשרץ ובאמת לא קשיא כיון דגלי קרא עוד כתוב אחד להורות דלא נימא דוקא נבלה דקיל אלא אפי' שרץ דחמור וכן להיפוך לאו דוקא שרץ דקיל אלא אפי' נבלה דחמור א"כ ממילא מת נמי כיון דקיל בחד צד משרץ כמו נבלה ג"כ בעי הכשר אבל אי מת חמור מתרווייהו ממילא לא הוי ידעינן מת והוי מוקמינן בנבלה ושרץ אבל מת דחמור מתרווייהו לא לכך גלי לן תלמודא דיש סברא דשרץ חמור ממת א"כ ממילא אין לנו לחלק בין מת לשרץ ואף דאי לא הוי כתיב רק שרץ הוי אמרינן דמת חמור מ"מ השתא דכתיב נבלה דג"כ חמור בחד צד משרץ לענין משא ומ"מ בעי הכשר א"כ ה"ה מת אף דחמור בחד צד כיון דקיל בחד צד בעי הכשר אבל אי לא הוי ידעינן דמת קיל בחד צד שפיר לא הוי ידעינן מת ודוקא נבלה כיון דקיל בחד צד משא"כ מת ודו"ק:

בגמ' הוכשרו ואפי' למימנא בהו ראשון ושני. פירש"י דהא מתניתין בחולין אוקימנא בשמעתין קמייתא ובחולין ליכא משום איפסולי גופי' לאיתסורי באכילה, ודבריו תמוהין לכאורה דהא מתניתין לענין טומאת ידים איירי וידים שניות הן ופשיטא דאפי' בחולין שנעשו על טהרת הקודש אינן עושין רק שלישי ולא למנות ראשון ושני, וכמו כן להך אוקימתא דמיירי בידים תחילות מ"מ אין עושין רק שני בחולין ואין שני זה עושה שלישי רק הוא פסול, ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דלפום הנך שינויי דלעיל בין להך שינויא דידים תחילות בין להך שינוי' דחולין שנעשו על טהר' הקודש לא מיבעי' להך שינוי' דידים תחילות כיון דנעשה שני הרי האוכל שני נעשה גופו שני וממילא מטמא משקין להיות תחילה א"כ הרי מונין בו ראשון ושני וסובר רש"י ז"ל דע"כ להכי מהני הך הכשר במתניתין דחולין אפילו נעשו על טהרת קודש לא שייך לפוסלם דיכול לאכול אותם, והכי ס"ל לתוס' לעיל ג"כ שאין איסור בחולין באכילה אפי' נעשו על טהרת הקודש וע"כ לפסול את האוכלים לתרומה או לקודש א"כ הרי מועיל ההכשר חוץ גופו, מיהו להך שינוי' דמיירי בחולין על טהרת קודש לא משכחת ראשון לא מיבעי' להך מ"ד דסובר לעיל האוכל שלישי של חולין על טהרת קודש טהור לאכול קודש דהשתא ליכא רק פסול הגוף בלבד ואינו פוסל אחרים אלא אפילו אי מתניתין כהך מ"ד דשלישי בחולין על טהרת קודש פוסל אוכלי קודש אבל ראשון ושני ליכא, וצריך לומר דאין הכוונה דבמשנה יש ראשון ושני רק עכ"פ מוכח דלאו לפסול עצמו