תפארת יעקב על חולין חלק א רלה

דבנתקנח פליג ר' חייא דאינו מכשיר דלא דמי הא להא כלל כנ"ל:

מיהו נראה לי לומר עוד דבלא"ה יש להבין כיון דבבהמה נמי שייך דם חללים מ"ש דם שחיטה דלמדו מקרא על הארץ תשפכנו כמים ולעיל פריך לר"ש מ"ש דם חללים דמכשיר דכתיב ודם חללים ישתה דם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו, וקשה למה לי הא בהמה נמי הוי דם חללים ובשלמא להתוס' דס"ל דבבהמה ליכא חללים ניחא אבל להרמב"ם ורש"י קשה וצ"ל כמ"ש לעיל באריכות דחלל לא הוי רק כשהוכה שלא כפי טבע הנהוג כגון אדם שנהרג או בהמה טהורה שנהרגה אבל טהורה בשחיטה אורחה בהכי לכך בעינן קרא ומ"מ לא ילפינן מקרא רק דם השותת דהוי דומיא דדם חללים ולא דם קילוח והשתא כיון דאין שחיטה רק בסוף ממילא מעיקרא אינו מכשיר דלא הוי דם חלל ולא דם שחיטה רק באיתי' הוי דם שחיטה אפי' הך דמעיקרא דהא סוף בלא תחילת ג"כ אינו כלום ובנתקנח הוי ספק אי מעיקרא הוי דם שחיטה ומכשיר מקרא או לא ודם חלל ג"כ לא הוי כיון דאורחי' בהכי כנ"ל, ומ"מ לא קשיין דברי הרמב"ם דפסק כאן ספק ובהלכות פסולי המוקדשין וודאי ישנה מתחילה ועד סוף כמו שאבאר בסמוך:

שם תולין לעולם משמע הרמב"ם ז"ל פסק כר"ח וכפירושו של רב אשי, ויש לתמוה דבהך פלוגתא דלעיל דכ"ט ע"ב בשחט מיעוט סימני' בחוץ וגמר בפנים דפליגי ר"י ור"ל אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא פסק כר"י דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ונ"ל דלא קשיא כלל דוודאי יש לתמוה דהכא מוכח בהדיא דאי איתא לדם אח"כ הדלעת מוכשר למפרע כמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות והשתא תיקשי היכי פליג ר"ל התם בשחוטי חוץ משום דסובר אינה לשחיטה רק בסוף הא מ"מ כיון שגמר השחיטה הרי השחיטה כולה איתא לפנינו וכאן לענין הכשר בעינן הדם דמעיקרא המכשיר והתם דשחיטה עצמה הוא דהוי שחוטי חוץ ופוסלת הזבח והרי השחיטה ישנה כולה אח"כ דפשיטא דסוף בלא תחילת אינה כלום ולמה לא יתחייב לר"ל, וע"כ דדוקא לרבי ור"ח אמרינן הכא דלא פליג רבי היכא דאיתא לדם והיינו מדחזינן דלא פליגי רק בשוחט והתיז דם על הדלעת ולא פליגי בפשיטות אי דם של סימן ראשון מכשיר ואפי' נפל אחר שחיטת ב' הסימנים וע"כ דהיכא דאיתא לא פליג רבי אבל ר"ל וודאי סובר דאינה לשחיטה בתחילה כלל ולכך פליג דאין זה שחוטי חוץ, והשתא הרמב"ם נהי דהכא פסק ספק היינו בנתקנח אבל התם דאיתא פסק כרבי ור"ח דלתרווייהו כה"ג ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והיינו דקאמר ר"פ הכל מודים וכו' דכ"ע ונתכוין דר"ל נמי מודה דהיכא דאיתא לא פליג ר"ח על רבי דזה מוכח בהכרח מלשון הברייתא רק רשב"ל ס"ל דדוקא בדם שייך דאיתא אבל לא בגוף השחיטה ור"י סובר דגוף השחיטה נמי כדאיתא דמי והלכתא כוותי' ואף דלרב אשי דמפרש תולין ספק אין הכרח דמודה ר"ח באיתא לדם דמוכשר למפרע רק הוי ספק כמו בנתקנח דבשלמא לר"פ דלא ניחא לי' לפרש תולין ספק משום דלא הוי דומיא דר"ש א"כ מוכרח דלמפרע ג"כ מוכשר באיתא אבל לר"א יש לומר דלמפרע הוי ספק אפי' באיתא לדם מ"מ כיון דקאמר נמי דפליגי בנתקנח והוי לי' לומר דפליגי באיתא לדם ונגע שרץ מעיקרא דלרבי טמא ולר"ח תולין מספק ש"מ דמודה בהא לר"פ דהיכא דאיתא לכ"ע אפי' למפרע הוכשר ע"כ ממילא בשחוטי חוץ דהוי כאיתא מיחייב למפרע כנ"ל:

שם צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא וכו' תמוה לי כיון דעיקר חיבת הקודש נלמד מקרא והבשר לרבות עצים ולבונה מ"ש דלא קא מיבעיא ני' בעצים ולבונה אי מונין בהו ראשון ושני וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דהך בעי' אינה רק במנחת סוטה וקנאות או למ"ד מידת יבש נתקדשה ולמה לו לר"ל כולי האי הוי לי' למיבעי' בפשיטות בעצים ולבונה, והתוס' סוף ד"ה צריד כתבו דה"ה דהוי מצי למיבעי' בבשר קודש שלא העבירה בנהר והא לא קשיא כ"כ דמה נפקא מינה במנחות או בבשר קודש אבל הא וודאי קשיא כיון דחיבת הקודש רבי קרא בעצים ולבונה הוי לי' למיבעי' אי לאפסולי גופייהו או אף למימנא בי' ראשון ושני ועמ"ש בתוס' בזה:

ונראה לי דרש"י ז"ל פי' צריד של מנחות קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו צריד לשון יבש והתוס' הקשו עליו דיצטרף כלי לענין הכשר כמו דמצרף לטומאה, ונ"ל בישוב קושיא זו דכיון דהקורטי קמח יבישין ואין שמן יכול ליכנס לתוכן ועדיין מחוסר בלילה וכתישה שיכנס השמן לתוכן לכן אין הכלי מצרפן שיהיו אחת ודוקא כשהן שווין ואינו מחוסר מעשה הכל בשוה לא זה יותר מזה הכלי מצרפן אבל לא כשיש כאן קורטי קמח שאין השמן נכנס לתוכן ומחוסרין כתישה ובלילה, ולפי זה נראה פשוט דאי נגעה טומאה באותן קרטין אי נימא דרק לאפסולי גופי' מהני חיבת הקודש ממילא נפסלו רק אותן קרטין בלבד שנגעה בהן הטומאה אבל הנשאר חוץ מהם לא נפסלו שאין הכלי מצרף לח ויבש אבל אי מונין בו ראשון ושני ממילא כל מה שנגע הקורט מטמא, והשתא ניחא דבעי בצריד של מנחות אי אותה נגיעה שנגע בקורט מטמא כל סביביו ראשון ושני או לא נפסל מן המנחה רק הקורט שנגעה בו הטומאה בלבד והשתא ניחא דלא בעי בבשר ולבונה וכן בעצים כיון דבשר בלא"ה נפסל כולו דכל הבשר אחד הוא והי' צריך לצייר האיבעי' שאותו בשר נגע בבשר אחר ואחר באחר וכמו כן לבונה כיון שאין חיבת הקודש רק בנתקדש בכלי שרת א"כ הכל נפסל כל מה שבכלי ואפילו אינו עושה ראשון ושני וכמו כן עצים פירש"י זבחים דף ל"ד דבעינן דוקא קידוש כלי והיינו שחתה במחתה של קודש מעל המזבח עצים וגחלים וסובר דמה שאמרו במנחות ק"א דכמה דלא משפיין בגזירין לא מיתכשרי לאו למימרא דבהכי מתכשרי דהא גזירין לאו כלי שרת הוא רק כל כמה שלא נתקנו עד שיהיו ראויין למערכה אין הכלי מקדשתן שיהיו מוכשרין, תדע דוודאי בעודן חולין משפיין בגזירין שהרי צריך שיבדוק אותם ג"כ שלא יהיו מתולעין ואסור להקדיש בעל מום ומסתמא כשאדם מתנדב עצים מביא אותם מתוקנין למערכה ופשיטא דאכתי ליכא חיבת הקודש וע"כ דבעי קידוש כלי ממש כמו שפירש"י פרק כל הפסולין א"כ הכלי מצרפן שיפסלו כולם לכך בעי לה בצריד של מנחות דמקצתו לח ומקצתו יבש וצריך כתישה ובלילה אין הכלי מצרפן ונ"מ לענין שיטמא קורט שנגעה בו טומאה כל סביביו ראשון ושני ועמ"ש בתוס' בד"ה צריד בסופו:

שם אטו רשב"ל וכו' הכי קא מיבעי' לי' וכו'. איכא למידק כיון דס"ד דמקשה דר"א הי' חושב דחיבת הקודש אינו מכשיר כלל רק אוכל הבא במים א"כ מאי קאמר הכי קא מיבעי' לי' מ"מ ר"א שפיר מקשה כיון דבקרא כתיב אשר יבוא עליו מים מאיזה צד נסתפק ר"ל דחיבת הקודש יכשיר כמו מים, ואי דידע ר"א דחיבת הקודש מכשיר מקרא והבשר א"כ אפילו לפי דרכו מאי קשיא לי' מקרא הא חיבת הקודש נמי איכא קרא, ונ"ל דוודאי ס"ד דר"א רוצה לפשוט דחיבת הקודש אינו מכשיר כלל רק אוכל הבא במים ומ"מ מקשה לי' שפיר דר"ל מספקא לי' כיון דחזינן לענין קיבול טומאה דאף מה דבכה"ג בחולין אינו מקבל טומאה כגון שלישי ורביעי מ"מ בקודש פסול עכ"פ והיינו מחמת חיבת הקודש ממילא לא בעי הכשר רק מספקא לי' כיון דרק לפסול גופו משונה קודש מחולין ממילא לא מהני חיבת הקודש רק לפסול גופו או אפילו לראשון ושני והיינו דמשני דתרי קראי כתיבי א"כ ע"כ חדא בחולין וחדא אפי' בקדשים דלא למעבד ראשון ושני כנ"ל:

בתוס' בד"ה צריד של מנחות פי' בקונ' וכו' וא"ת ויצטרף כלי לענין הכשר וכו'. כבר כתבתי דכוונת רש"י ז"ל לחלק דשאני הכא דכיון דמחוסר כתישה ובלילה כדי שיכנס השמן בקרטין היבישים אין מצטרפין ואדרבא בהכי ניחא דבעי בצריד של מנחות ולא בעצים ולבונה ובשר, מיהו נ"ל דבלא"ה לא קשיא כלל שלא אמר עשה הכתוב כל מה שבכף אחת רק שיהא דינם שוה ואין מתחלקין שיהא צד זה טהור וזה טמא זה כשר וזה פסול רק הכל אחת דאי זה טמא גם זה טמא ואיזה זה פסול גם זה פסול, והשתא לענין הכשר ממילא לא שייך זה דאי יגע טומאה בצד שהוכשר באמת גם צד השני יהא טמא דהכתוב עשה כל שבכף אחת ואי יגע טומאה בצד שלא הוכשר ממילא יהא הכל טהור וא"כ לא יתחלק מה שבכלי לזה כך ולזה כך הילכך ממילא לא אמרינן דהוכשר כולו ודוק, ולפי זה הי' הספק על מקום אחר אבל אותה מנחה נפסלה כולה מחמת צירוף כלי, אבל לפי מה שכתבתי בגמרא הי' הספק באותה מנחה:

בא"ד וה"ה דהוי מצי למיבעי' בבשר קודש וכו'. לא ידעתי מאי עניין זה לדבריהם הקודמים ואולי נתכוונו לסייע פירש"י גם בזה דאי צריד מקצתו לח ומקצת יבש ניחא דה"ה דהוי מצי למיבעי בבשר וחדא מנייהו נקט אבל אי נימא בכולו יבש קשיא למה לי' למיבעי במנחה ולמ"ד מידת יבש נתקדשה דא"כ הוי צירוף כלי הוי לי' למיבעי בבשר, וכמו כן אי בעי במנחת חוטא וקנאות קשה למה לי' כולי האי הוי לי' למיבעי בבשר קדשים, מיהו הוי להו להקשות טפי דלמה לא בעי בעצים ולבונה דעיקר דין חיבת הקודש בהא כתיב והוי לי' למיבעי אי רק לפסול או למנות ראשון ושני וזה קשה אפילו לפירש"י ולמה להו להקשות מבשר, ואפשר לומר בישוב קושיא זו לפירש"י דקמ"ל ר"ל הא גופה דאין הכלי מצרף להכשר לכך בעי לה בצריד אבל להתוס' וודאי קשה וכבר כתבתי מזה בגמרא ודע דלפי מה דמסיק לקמן דר"ל מדאורייתא מיבעי' לי' וודאי לא קשיא מצירוף כלי דיש לומר דסובר דצירוף כלי מדרבנן ועמ"ש בזה לקמן בגמרא ובישוב דברי הרמב"ם בזה:

ע"ב בגמ' דאי אשמועינן טומאת מת התם הוא דבעי הכשר וכו'. איכא למידק כיון דתרווייהו כתיבי בשרץ מאי שייך לשון התם במת טפי משרץ, ונ"ל דבלא"ה הקשו התוס' דלמה לי הך צריכותא קמייתא אי הוי קתני חד קרא הוי מוקמינן לי' לשרץ דהא בשרץ קאי לכן ברור דהכוונה דהוי לי' לומר בפרשת חקת גבי טומאת מת דבעי הכשר ולא הוי צריך תרי קראי ולמה לי כאן בשרץ תרי קראי חד לשרץ וחד באם אינו ענין והיינו דקאמר דס"ד התם הוא דבעי הכשר, והשתא ניחא טפי מה שיש לדקדק דנקט מת מעיקרא כיון דהך צריכותא מיותר דבלא"ה אי כתיב מת פשיטא דהוי מוקמינן לי' בשרץ דמיירי בי' א"כ עכ"פ הוי לי' להזכיר מעיקרא שרץ דזהו עיקר הצריכותא שצריך לומר ולהנ"ל ניחא דהכוונה דלא לכתוב בשרץ