תפארת יעקב על חולין חלק א רלד

איפכא דרק דם שבחיים מכשיר ולא אחר מיתה וע"כ דהתוס' מפרשים בדם הקזה של אדם, אבל קשה כיון דדם הקזה של אדם הוא הרי חילקו במשנה דמכשירין בין הוציאו לשתיי' מכשיר והיינו דאחשבי' ובין הוציאו לרפואה אינו מכשיר ולא תליא כלל בדם חללים, אבל כבר כתבתי בגמרא לעיל דהעיקר כדעת הרמב"ם ז"ל והוא מפרש דתנא דבי ר"י בדם שחיטה מיירי ובשחיטה הוי כל מה שיוצא דם הנפש כל שיש בו אדמימות כדאמרינן פרק כסוי הדם כל מראה אדמימות מכשיר ומכפר רק בהקזה שאינה מתה בו כלל וכיון שאינו מקום שחיטה ומיתה בוודאי לא כל הדם היוצא הוי דם הנפש דכיון שהוא חותך באבר יש בו דם האבר והסמוך לו רק כיון שנפתח הגיד מתקבץ אצלו מדם הנפש מקצת ונתנו סימן לידע איזהו ובהא נחלקו ר"י ור"ל אבל בשחיטה אז כל מה שיוצא הוי דם הנפש כל שיש בו מראה דם רק דם התמצית לא הוי דם הנפש ולכך לענין הכשר דם המקלח אף שהוא דם הנפש אינו מכשיר לפי שאינה חלל עדיין ורק אחר הקילוח מיקרי חלל ואז מכשיר דהוא ג"כ דם הנפש, ודברי התוס' תמוהין לפע"ד דהיכי ס"ד דמיירי בדם היקז והיכי שייך בזה דם הנפש וחלל דכיון דלא מת כלל מה נפקא מינה בעת שהוא מקלח או אח"כ כיון שלא מת רק הקיז דם ומה שכתבתי בגמרא הוא ברור לפע"ד:

בגמ' אמר ר"פ הכל מודים וכו' כי פליגי היכא דנתקנח הדם וכו' איכא למידק במה נפשך היכי ס"ל לר"ח אם נטמא הדלעת בשרץ קודם גמר שחיטה ואיתא לדם בגמר שחיטה אי סובר דהדלעת הוכשר מעיקרא היכא דאיתא לדם בגמר שחיטה א"כ מה בכך דנתקנח כיון דלא על הכשירו של עכשיו אנו דנין רק על מה שהוכשר מעיקרא וכיון דגמר שחיטתו הוי הכל דם שחיטה והרי כבר הוכשר ומה צורך עכשיו לדם שעל הדלעת כיון שאתה אומר דמעיקרא הוכשר דאי עכשיו הוכשר דעכשיו הוא דהוי דם שחיטה ומכשיר א"כ למה יהא טמא במה שנגע בו שרץ מעיקרא, ואי דבאמת רק עכשיו מכשיר שיקבל טומאה מכאן ולהבא אבל לא שיטמא במה שקיבל טומאה מעיקרא דאז לא הוכשר א"כ היכי קאמר היכא דאיתא לדם מתחילה ועד סוף כ"ע לא פליגי דמכשיר כי פליגי בנתקנח הא באיתא לדם ג"כ פליגי בנטמא בשרץ מעיקרא לרבי טמא מכח הכשר דמעיקרא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולר"ח לא נטמא מעיקרא רק מכאן ולהבא מקבל טומאה הואיל ואיתא לדם והכי הוי לי' לר"פ לומר באיתא לדם כ"ע לא פליגי דמכשיר מכאן ולהבא כי פליגי אי הוכשר מעיקרא ונהי דלא מצי ר"פ לפרושי מילתא דר"ח הכי דהא תולין קאמר ולא שייך רק לענין שיכשיר מכאן ולהבא דכשהתיז תולין אי יהא דם או יתקנח אבל עכ"פ הא גופא קשיא היכי קאמר ר"ח תולין אי יהא הדם או לא דמשמע אי יהא הדם לא יחלוק על רבי הא כמו דפליג עלי' בנתקנח דהיינו דרבי סובר דהוכשר מעיקר והוא סובר דלא הוכשר מעיקרא כמו כן פליג עלי' באיתא לדם דלרבי הוכשר מעיקרא ולר"ח לא הוכשר מעיקרא, ובוודאי ליכא למימר דמ"מ לא פליג עלי' דסוף סוף הוכשר דהא פשיטא דנ"מ טובא אי נגע בה שרץ מעיקרא כנ"ל והוא תמוה לכאורה. ועל כרחנו אנו צריכין לומר דבאמת היכא דאיתא לדם הוכשר למפרע אפי' בטומאה שנגעה מעיקרא נטמאת וטעמא כיון שאין כאן שום שינוי באותו הדם עכשיו ממה שהי' מעיקרא לא שייך לומר שעכשיו יכשיר ומעיקרא לא לכך מיגו דמכשיר עכשיו מכשיר נמי מעיקרא, אבל היכא דליתא לדם דאין כאן הכשר עכשיו מאותו הדם דהא ליתנהו רק דיכשיר מעיקרא שפיר אמרינן כיון דאינה לשחיטה רק בסוף אינו מכשיר אז רק כשישנו לפנינו ומכשיר ע"כ מכאן ולהבא ממילא מכשיר נמי למפרע דכיון שהוא אותו הדם ממש ולא נשתנה עכשיו ממה שהי' לא שייך לחלק דעכשיו יכשיר ומעיקרא לא, ודבר זה הכריח ר"פ בהכרח מדברי ר"ח דליכא למימר דר"ח סובר דם של תחילת שחיטה אינו מכשיר לעולם דלא הוי להו לחלוק בשוחט והתיז דם על הדלעת רק בפשיטות אי דם של תחילת שחיטה מכשיר ואפי' נפל אחר שחיטה וע"כ דבכה"ג מודה דמכשיר והשתא ממילא ע"כ לא פליגי כלל בהא ואפי' למפרע הוכשר דאי רק מכאן ולהבא היכי קאמר תולין דהיינו אי איתא לדם בסוף שחיטה [ומפרש הכי כדי שיהא שוה לר"ש בנתקנח ואי תולין ספק הרי לר"ש וודאי אינו מכשיר] א"כ אי למפרע אינו מוכשר אפי' באיתא לדם פליג כמו בנתקנח והיכי קאמר תולין דאי איתא מודה לרבי וע"כ דכל שהוכשר מכאן ולהבא ממילא הוכשר נמי למפרע ושפיר קאמר קולין אי איתא לדם הוכשר מעיקרא ואי ליתא לדם בסוף לא הוכשר כלל, והשתא ניחא שפיר לישנא דתולין דאי נימא דרק מכאן ולהבא הוכשר היכי שייך תולין וודאי כל דבר מאכל עומד בספק אם יוכשר אח"כ, ולהנ"ל ניחא דאי נגעה בה טומאה תולין אי איתא לדם בגמר שחיטה טמא למפרע ואי לא יהא הדם ע הדלעת בגמר שחיטה טהור למפרע והך תולין היינו שהדבר תלוי ועומד עד שיתברר לנו ורב אשי מפרש תולין לא שיתברר רק תולין לא אוכלין ולא שורפין ולר"פ פשיטא דג"כ לא אוכלין ולא שורפין רק הדבר תלוי עד שיתברר ובעלמא הושאל שם תולין על דבר שלא אוכלין ולא שורפין כגון בחמץ כמו דבדבר התלוי עד שיתברר לא אוכלין ולא שורפין כן בחמץ ומפרש רב אשי דגם כאן רק על דרך השאלה היא ור"פ סובר דכאן הוי תולין ממש וזה ברור:

ובהכי ניחא לי מה שהקשה הר"ן ז"ל דלמה לעיל דף ל' קאמר בשני סודרין דסודר קמא לא מטמא וקשה הא קאמר הכא דהיכא דאיתא לדם לכ"ע לא פליגי דמכשיר וה"ה התם דמטמא, והנה אם נפרש דכאן רק מכאן ולהבא מכשיר לא קשיא ולא מידי דהכא כיון שהדם על הדלעת בגמר שחיטה מכשיר הוא מכאן ולהבא אבל התם דכבר סילק הסודר ממנו מעיקרא היכי יטמא עכשיו כיון שאינו עליו רק דהוי ס"ל להר"ן דהכא נמי מדקאמר תולין מוכח דאי איתא לדם לא פליג אדרבי כלל דכמו לרבי הוכשר מעיקרא כמו כן לר"ח הוכשר למפרע א"כ קשיא לי' שפיר דהתם נמי יהא הסודר טמא למפרע, אבל באמת לק"מ לפע"ד דהא בנתקנח הדם סובר דלא הוכשר מעיקרא רק כשישנו עכשיו דע"כ מכשיר מכאן ולהבא מיגו דמכשר מכאן ולהבא הוכשר נמי למפרע כנ"ל, אבל גבי סודרין כיון שאין הסודר עליו עכשיו ואינו טמא כלל לא נטמא למפרע רק אי הי' עליו בסוף הי' מהראוי דהנוגע בסודר מעיקרא ג"כ יהא טמא דכיון דטמא עכשיו גם מעיקרא הוא טמא אבל התם לא שייך זה כלל דעכשיו הרי עליו הוא בגמר וטמא מחמת הגמר ולא שייך זה רק כאן שהדם של תחילת שחיטה מכשיר בסוף שחיטה וממילא הוכשר ג"כ למפרע משא"כ בסודר וזה ברור, ועוד אבאר לקמן בס"ד דבלא"ה לא קשיא קושיית הר"ן ז"ל עי"ש, ועמ"ש לקמן בגמרא בד"ה תולין לעולם משמע ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בזה:

שם כי פליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן. הרמב"ם ז"ל פסק בפ"י מהט"א בשוחט והתיז דם על הדלעת ונתקנח הדם בין סימן לסימן תולין לא אוכלין ולא שורפין והיינו כר"ח וכפי פירושו של רב אשי דלא כר"פ עיי"ש, ויש לתמוה דמעיקרא כתב בהדיא הך ברייתא דתנא דבי ר"י דמפרשה הרמב"ם בדם שחיטה וכתב דדם המקלח אינו מכשיר דאז עדיין הם חיים רק כשהוא שותת מכשיר דהיינו אחר הקילוח והשתא דם של סימן אחד כיון שעדיין לא נשחט השני וודאי עדיין חיים הם דאין שחיטת השני אחר מיתה א"כ היכי יכשיר אותו הדם, ולא מיבעי' בנתקנח הדם רק אפי' איתי' בגמר שחיטה היכי יכשיר כיון דפסק כתנא דבי ר"י דבדם שחיטה בעינן דוקא אחר דם הקילוח דבעודן חיים אינו מכשיר ואפי' שחט ב' סימנים כ"ש בלא שחט רק סימן אחד ואפי' כבר נפסק דם המקלח והוא שותת מ"מ מה בכך הרי מ"מ עדיין חיים הם כיון שלא נשחט סימן השני והוא תמוה לכאורה, ונראה לי כיון דאמרינן לעיל שחט קנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמנחא בדיקולא דמי אלמא דחצי חיות כבר נפסק בשחיטת הסימן הילכך אף דהרמב"ם פסק דלא כר"ל היינו דסובר כר' זירא דיש טרפות לחצי חיות אבל מ"מ לכ"ע חצי חיות נפסק א"כ בדם השותת אחר הקילוח בחד סימן לא מיקרי אותו חלק חי ושפיר הוי דם חללים כיון שנפסק חצי חיות, אלא שיש לדקדק לכאורה למה בנתקנח הדם הוי ספק ומה בכך דאינה לשחיטה רק בסוף כיון דבבהמה נמי שייך דם חללים מדפסק בדם קילוח דאינו מכשיר דנלמד מדם חללים ישתה וכן נמי מדכתב דדם קילוח הוי כדם מכה משמע דדם הריגה מכשיר תדע דחשיב בהנך דאין מכשירין דם שחיטה של בהמה חי' ועוף טמאין והרי שחיטתו אינה שחיטה רק הריגה ולמה קאמר טמאין הא בטהורין נמי אינו מכשיר וע"כ דבטהורים כה"ג מכשיר והא דלא חשיב מעיקרא דם נחירה משום דהנך מטמאין ומכשירין ולא חשיב מעיקרא רק מה דמכשיר בלבד תדע דלא חשיב בכללא דלא מכשירין דם נחירה, והשתא כיון דדם השותת אחר סימן אחד ג"כ הוי דם חללים א"כ מה בכך דאינה לשחיטה רק בסוף הא מ"מ דם חלל הוא, ונ"ל ליישב בתרי טעמי חדא דבהא גופא מספקא לי' אי יש חלל לחצאין דמ"מ כיון דלאו כולה חלל וחציו יש בה חיות גמור שלא נשחט עדיין לא מיקרי חלל או דשפיר הוי חלל בחצי חיות אבל בדם קילוח כולה חי' עדיין ולפ"ז הך פלוגתא בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דפליגי ר"ח ורבי הכא לא דמי להך פלוגתא דפליגי ר"י ור"ל לעיל דף כ"ט דהכא פלוגתייהו אי מיקרי חלל בחצי חיות והרי אפי' נשחטו ב' סימנים בדם המקלח לא הוי חלל הילכך אפי' בעלמא ישנה מתחילה ועד סוף הכא לא מיקרי חלל רק בגמר שחיטה ואז אפי' דם של סימן ראשון מכשיר כשלא נתקנח דכולה נעשית חלל רק כל כמה דלא נעשית חלל כולה אינו מכשיר ובנתקנח הוי ספק, ואף דדם קילוח אינו מכשיר אפי' אח"כ שנעשית חלל היינו לפי שאז היתה חי' כולה והוי כדם מכה אבל דם השותת מסימן ראשון כל ששחט השני ואיתי' לדם מכשיר ואי ליתא ספק אי מכשיר, ועל דרך זה הי' מיושב מה שפסק הרמב"ם בהך דר"י ור"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכאן פסק ספק דלא דמי להדדי כלל, ובזה מיושב ג"כ לישנא דר"פ הכל מודים וכו' דכ"ע לא פליגי וכו' ולשון זה תמוה דקאמר כפל דברים הכל מודים דכ"ע לא פליגי והלא ר"ח ורבי הם המודים ולהנ"ל ניחא דאפי' ר"ל דסובר אינה לשחיטה רק לבסוף בעלמא הכא מודה וכן נמי ר"י דסובר בעלמא ישנה לשחיטה מתחילה עד סוף הכא מודה