תפארת יעקב על חולין חלק א רלג

חלל, וכן בנהרגה הוי חלל דלאו אורחא להרוג טהורה רק לשוחטה והיינו דקאמר הכא דם מגפתו והיינו שנגפה האדם אבל במתניתין דמכשירין נקט דם מגפתה וזהו טהור אפי' לרבנן והיינו מה שנתנגפה בעצמה אבל אדם דרכו להזהר והוי שפיר דם מגפתו בעצמו ג"כ חלל, ומה שכתב במסכת שבת דבהמה לא הוי חלל היינו ג"כ בדם מגפתה דמיירי התם, והשתא כל קושיות התוס' מיושבין דמה שאמר דם המת הכוונה דם שאינו חי כי הדם היוצא מבהמה והיא מתה בו הוי הדם חי משא"כ דם מת אינו מכשיר והיינו דם שמת קודם שיצא, וכן דם מגפתו הכוונה שנגפה היא ולא שנתנגפה מעצמה, ומה שהקשו דגבי אדם תנן לה לא קשיא דאדרבא כיון דקאמר ת"ק רביעית דם מן המת הוי לי' לומר ר"ש אומר דם מן המת אינו מכשיר ומדקאמר דם המת כללא קאמר כל דם מת אינו מכשיר, וכן מה שהקשו מפרק חבית לא קשיא דהתם בדם מגפתה שנתנגפה מעצמה מיירי, וכן מה שהקשו מ"ש גבי אדם לא קשיא דאדם לאו אורחי' בנזק דמשמר עצמו משא"כ בהמה אורחה להתנגף ואי נגפה אדם באמת מכשיר לרבנן, וכן נמי הא דקאמר לקמן דם מכה הוא היינו דם מכה היכא דאורחא כיון דבא בשחיטה הרי אורחה בשחיטה וכל שלא נגמר הוי כדם מכה שנתנגפה מעצמה, וכן נמי ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה היינו כיון שנשחטה אורחה בהכי ולא הוי חללים רק דם שחיטת כשרה איתרבי מקרא על הארץ תשפכנו כמים אבל מ"מ אין דבריו נראין כמו שהארכתי בזה בגמרא, ודע שיש לדקדק קצת בין לפירש"י לפי מה שיישבתי דבריו בין לפי מה שפירשתי בגמרא דכיון דבבהמה נמי שייך דם חללים מ"ש דלא קא חשיב רק דם שחיטה במסכת מכשירין ולא דם נחירה כדחשיב להו בכריתות ריש פרק דם שחיטה לענין איסור אכילת דם וכמו כן דם מתה, ונראה לי משום דבהך בבא לא חשיב רק מה שמכשיר בלבד לא מה שמטמא ומכשיר ולכך לא חשיב רק דם שחיטה דזה הי' פשוט לו יותר דמה שמטמא מכשיר, וראי' דבהך בבא דאלו לא מטמאין ולא מכשירין לא קא חשיב רק דם שחיטה של חי' ועוף הטמאין והרי שחיטת טמאה הוי כנחירה ומיתה ולמה לא חשיב ג"כ דם נחירה ומיתה של טהורים וע"כ דהני וודאי מטמאין ומכשירין, וכמו כן לא חשיב דם מגפתו של זב בכללא דאלו מטמאין ומכשירין דשפיר ידעינן לי' מסיפא דממעט דם הבא עם הרעי ש"מ דדם מגפתו מטמא ומכשיר ולכך ממילא לא חשיב נמי דם נחירה ומיתה של טהורים כיון דלא מפיק רק דם שחיטת טמאים דהוי כנחירה ש"מ דטהורים כה"ג מטמא ומכשיר כנ"ל:

בד"ה לישמעינן דם שחיטה וכ"ש דם המת וא"ת ומאי כ"ש וכו' בפשיטות הוי להו להקשות דהיכי ס"ד דמת לא הוי חלל כלל א"כ מ"ט דת"ק דסובר דם המת מכשיר ואי דסובר דדם מכשיר אפי' אינו דם חללים כלל א"כ למה לי קרא על הארץ תשפכנו כמים דדם שחיטה מכשיר הא דם המת מכשיר אף שאינו חלל ומ"ש דם שחיטה וע"כ דמת מיקרי חלל ודם שחיטה לא הוי דם חללים לכך בעי קרא א"כ פשיטא דאיצטריך ר"ש לומר דדם מת אינו מכשיר דס"ד דהוי חלל כת"ק, גם תמוה לי מה שתירצו דאי לאו שחיטה הוי אמרינן אין לך בו רק חידושו דמ"מ היכי שייך וכ"ש דם המת דכי בשביל דלית לי' היקשא דדם שחיטה וסובר דאינו מכשיר הוי כ"ש דדם המת אינו מכשיר הא פשיטא דשפיר יש לומר מה לי קטלי' איהו וכו' כיון דע"כ ידע לה ועכ"פ כ"ש לא הוי, ואולי כוונתם לפרש הך כ"ש היינו דהשתא דנקט דם המת טפי לא ידעינן מיני' דם שחיטה מאם הוי קתני דם שחיטה הוי ידעינן טפי דם המת מסברא דאין לך רק חידושו אבל השתא דקתני דם המת יש לומר וודאי משום דלא הוי חלל ודם שחיטה מכשיר משום קרא דעל הארץ תשפכנו כמים, ושיעור קושיית המקשן הוא דהיכי אפשר דקתני דם המת וסובר דם שחיטה ג"כ אינו מכשיר א"כ ע"כ דסמך כיון דדם המת אינו מכשיר גם דם שחיטה אינו מכשיר ואהא מקשה דכ"ש דהוי ידעינן אי הוי נקט בהיפוך וכיון דטפי ידעינן דם המת מדם שחיטה מדם שחיטה מדם המת א"כ הוי לי' לומר דם שחיטה ודו"ק, אבל כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:

בד"ה ההוא למישרי דמן של פסולי המוקדשין ולר"א דאמר פרק כל שעה משום דחזקי' דפליג עלי' וכו'. לכאורה קשה הא ר"ש ע"כ כר"א ס"ל דאוסר גיד הנשה בהנאה כמ"ש התוס' פרק כל שעה עיי"ש, אבל באמת ניחא דלא כתבו התוס' שם רק דחזקי' ע"כ לא סבר כר"ש אבל ר"ש אין הכרח דיסבור כר"א רק כר"מ דלאו משום דלא תאכלו הוי איסור הנאה רק כיון דגלי קרא בנבלה היתר הנאה כל היכא דלא גלי אסור והשתא כיון דגלי קרא להתיר דם פסולי המוקדשין בהנאה שוב אין צריך לדם סתם דכ"ש דמותר, רק לר"א דבפי' הוי לא תאכלו איסור הנאה שפיר צריך היתר לדם דעלמא רק לחזקי' סגי להתיר פסולי המוקדשין וממילא הוי גילוי לכל דם דנהי דבעינן גילוי להתיר בהנאה כמו בנבלה מ"מ בדם לא בעינן גילוי כיון דשמענו היתר הנאה לדם פסולי המוקדשין אבל לר"א דכתיב איסור מפורש בעינן היתר לכל דם כנ"ל:

בא"ד והוי מצי למימר נמי וכו' ואומר ר"י כו'. ולפעד"נ דלא מצי לומר מכח היקש דא"כ אין היקש למחצה וע"כ צריך להקיש ג"כ לענין שיכשיר אבל השתא לאו מכח היקש הוא רק כוונת הכתוב שישפכנו כמים בכל מקום שירצה כגון על זרעים ואין צריך לדקדק לשופכו דוקא במקום שלא יהנה בו כגון על מקום שאינו מגדל צמחים וכדומה כנ"ל:

דף ל"ו ע"א בגמ' סד"א הואיל ואסורה בגיזה ועבודה. פירש"י הואיל וכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב, באמת יש להבין מ"ש דלענין גיזה אף שיש מלקות מ"מ הגיזה מותרת ומ"ש חלב דאסור דיעבד, ונ"ל דוודאי גיזה שאין מגוף הבהמה אין בה איסור כלל רק לגוז אסור שהגוף מרגיש בגזיזה והרי היא כמו עבודה שעובד בגופו והרי הגוף נגזז אבל גיזה עצמה כיון שאינה מגופו אין בה איסור אבל חלב שהיא גוף הבהמה אסורה שאין היתר לגוף הבהמה רק לזבוח לאכול בשר וחוץ בשר אסור לכך קס"ד דגם דמו אסור בהנאה קמ"ל קרא היתר הנאה לדמו ומיושב קושיית התוס':

שם פרט לדם קילוח. פירש"י שמקיז את הבהמה וכו' והדבר תמוה דשם מפורש איפכא דלכ"ע דם המקלח הוי דם הנפש וכן פירש בעצמו שם וכבר הקשו התוס' על דבריו, אמנם כדי ליישב קצת פירש"י נ"ל דכיון דמייתי התם במסקנא תנאי דר"ש סובר מטיפה המשחרת ואילך ותנא דבי ר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח ומה ענין דר"י להך פלוגתא, לכן סובר רש"י ז"ל דהכוונה לסיוע לר"ש דדם קילוח אינו מכשיר רק מטיפה המשחרת דהיא אחר הקילוח דקלוח לא הוי דם הנפש לכך ממילא אינו חייב כרת ומעיקרא הוי קס"ד דפלוגתייהו דר"ל ור"י הוא דר"ל סובר מטיפה המשחרת דהיינו משכלה טיפה המשחרת הראשונה ור"י סובר רק דם המקלח ושקיל וטרי וסליק בתיובתא ומסיק דפליגי בפלוגתא דהני תנאי וסובר ר"ל דרק אחר קילוח הוי דם הנפש ור"י סובר דמעיקרא הוי דם הנפש ור"ל כר"ש א"כ תנא דבי ר"י דהוי כר"ש ממילא דם קילוח לדידי' לא הוי דם הנפש רק מטיפה המשחרת אחר הקילוח, מיהו קשיא מהא דבעי ר' ירמי' בקיבל בשתי כוסות ומסיק בפלוגתא דר"ל ור"י מוכח בהדיא דדם קילוח לכ"ע חייב דהוי דם הנפש, ועמ"ש בתוס' ישוב גם לזה ובעיקר דברי תנא דבי ר"י מה שפירש"י בדם הקזה כבר נתבאר לעיל בגמ' ועוד אבאר בתו' בד"ה ודם חללים עי"ש:

בתוס' בד"ה סד"א תימא הא גיזה עצמה שרי' וכו'. כבר כתבתי דלק"מ דגיזה אינו גופה רק הגזיזה אסור דגופו נגזז כמו עבודה דעובד בגופו אבל מה שהוא גופו אסור וממילא אפילו דיעבד אסור, ומה שתירצו דרישא דמילתא נקט דחוק דזהו הוי שייך אי הוי מייתי לשון הדרשה עצמה כיון דאמר קרא תזבח ולא גיזה אבל השתא דקאמר הואיל ואסורה בגיזה הוי לי' לומר הואיל וחלבה אסור, גם מה שתירצו הואיל והחמירה תורה למלקות אינו מובן כלל דמה בכך הא חזינן דגיזה עצמה שהחמירה תורה למלקות מ"מ הגיזה מותרת ולא החמירו לאוסרה דיעבד ומ"ש דם דיהא אסור דיעבד בהנאה [והך אי נמי היינו תירוץ ראשון רק כדי שלא נצטרך לומר רישא דמילתא נקט] לכן נראה לי עיקר כמ"ש בגמרא:

בא"ד ולא דמי לגיזה. לכאורה בלא"ה צריך לחלק בין גיזה לחלב וצ"ל דבלא זה הוי אמרינן דלא אסרה תורה רק לכתחילה והיינו שלא יעשה רק זביחה כדי לאכול בשר לא לגוז ליהנות בגיזה ולא לחלוב כדי לשתות החלב אבל דיעבד אין כאן איסור כלל אבל השתא דאמרינן דאפי' דיעבד יש איסור כיון דצריך קרא להתיר הדם בהנאה קשיא להו מ"ש מגיזה אי הכוונה דלא אסרה תורה הנאה כלל רק אכילה ובגיזה דליכא אכילה ממילא מותר מה שגזז אבל השתא דנאסר הנאה מ"ש מגיזה, מיהו נראה מדבריהם דחלב אסור אפי' בהנאה ולפי מה שכתבתי אין צריך לזה. בד"ה ודם חללים ישתה פי' בקונ' וקשה כו'. כבר כתבתי ליישב שיטת רש"י בזה מיהו אני תמה דמהך בעו' דר"י בתר הכי בקיבל דם הקזה בב' כוסות מוכח לכאורה להדיא דבדם המקלח כ"ע מודו דהוי דם הנפש, מיהו י"ל דהיינו דמספקא לי' לר"י אי ר"ל מודה בדם המקלח ומוסיף מטיפה המשחרת וא"כ על ראשון וודאי חייב ועל שני נחלקו או דילמא כפי מה דמוקי כתנאי א"כ לר"ל על ראשונה אינו חייב, ויש סיוע קצת לפי' זה מדפשיט לי' ממה דפליגי בהקיז בב' כוסות ולא מייתי מהך פלוגתא דמעיקרא דהוי מוקי לה כתנאי וע"כ דלפי מה דמוקי כתנאי לר"ל דם המקלח אינו דם הנפש ור' זירא פשיט לי' לר' ירמי' דבאמת לא פליגי בהך פלוגתא דתנאי רק כדקס"ד מעיקרא דאל"כ למה לר"ל חייב ב' חטאות אבל עכ"פ הך ברייתא דר"ש סובר מטיפה המשחרת ומייתי עלה תנא דבי ר"י דהכא וודאי משמע כפירש"י כאן ולכך מייתי רש"י ותניא והיינו מהך ברייתא ולא מעיקרא מר"ל דקאמר הכי כנ"ל:

בא"ד והכא לגבי הכשר זרעים וכו' ודם שחיטה הוי איפכא וכו'. ולפ"ז צ"ל דר' ישמעאל לא מיירי בדם שחיטה רק בדם היקז אך לא כפירש"י דפי' בדם היקז של בהמה דהא ס"ל לתוס' דבבהמה ליכא דם חללים כלל רק דם שחיטה ובשחיטה הוי