תפארת יעקב על חולין חלק א רלב

התמצית אין חייבין עליו ואי יש דם שאינו דם התמצית ומ"מ אינו דם שהנשמה יוצאה בו ורצו התוס' למעט זה א"כ תיקשי היכי קתני בסיפא דם התמצית דהא איכא שאינו תמצית ואין חייבין עליו, ועוד דהא בגמרא מייתי פלוגתא דר"י ור"ל איזהו דם הקזה שהנשמה תלוי' בו ר"ל סובר מטיפה המשחרת ואילך ור"י סובר כל זמן שמקלח ולמה לא נחלקו מעיקרא בדם שחיטה דאיזהו דם הנפש כיון דבדם שחיטה ג"כ יש הפרש זה בקילוח ומשחיר ובפי' אמרו איזהו דם היקז שהנשמה תלוי' בו, ועוד קשיא מה זה שנחלקו בדם היקז הרי הבהמה חי' ובריאה כמקדם והיכי שייך שהנפש יוצאה בו, לכן ברור דכך הכוונה שיש בגוף החי דם הנפש והיינו כששוחטין אותו או נוחרין יוצא ממנו אותו הדם והוא מת כאשר יצא ממנו שיעור עד שאינו יכול לחיות עוד, ויש דם שאינו יוצא כלל כשממיתין אותו בשחיטה או נחירה ונשאר באיברים או דם התמצית, והילכך ממילא דם שחיטה היינו מה שיוצא בשחיטה או נחירה הכל קרוי דם הנפש כל שיש בו אדמימות והרי אמרו פרק כיסוי הדם כל מראה אדמימות מכפר והיינו כל דם אדום היוצא בשעת שחיטה נקרא דם הנפש, אמנם אי הוכה האדם באבר מן איבריו פשיטא שאין יוצא כלל דם הנפש ואדרבא דם אבר יוצא ממנו, רק כשמקיזין את האדם או הבהמה דם יוצא דרך נקב הקזה מדם הנפש ולפי שאינו יוצא הרבה יכול לחיות עוד בנשאר בגופו כי אינו יוצא כולו רק בשחיטה או בנחירה שמת בו, ועל זה שאלו איזהו דם היקז שהנשמה יוצאה בו והיינו שבאו ליתן סימן להכיר שזה מן הדם שהנשמה יוצאה בו כששוחטין אותה או נוחרין ובזה סובר ר"ל דמתחילה כשמשחיר אין זה דם הנפש רק אח"כ כשמתחיל להתאדם אז יוצא מדם הנפש ור"י סובר דאינו יוצא אז רק כשמתחיל לקלח וכל זמן שמקלח הוא דם הנפש, ולפי שפוסק שאין יוצא שיעור כדי להמית דרך נקב הקזה ונשאר עוד בגופו שיעור שיכול לחיות וכשנסתם הנקב חיו יחי' כמקדם והשותה מאותו דם חייב כרת, כללו של דבר שאותן מיני דמים נמצאים באדם החי וכן בבהמה הבריאה ויש בהם דם הנפש שהוא יוצא בשחיטה ונחירה ומת בו ויש בו דם איברים ויש בו דם התמצית, וכששוחטין אותם או נוחרין אין צריך סימן רק כל דם היוצא זהו דם הנפש בין שותת בין מקלח רק כל שהוא אדום לאפוקי מראה מים והכל קרוי דם הנפש ממש, רק בבהמה שלא נשחטה כלל והיא בחיים והקיז דם ממנה אז פליגי בסימן דם הנפש דפשיטא שאי יחתוך באבר ויצא דם אין זה דם הנפש רק אי מקלח דם שנפתח גיד ידענו שבאותו הקילוח יוצא מן דם הנפש היוצא בשחיטה ומת בו אבל כשיוצא בשחיטה אפי' אינו מקלח הוי דם הנפש, רק דרך הקזה כל שאינו מקלח הוי סימן שאינו דם הנפש וזה שלא שאלו רק על דם היקז איזהו דם שהנשמה תלוי' בו ולא על דם שחיטה ונחירה, ולכך פסק הרמב"ם בפשיטות בדם שחיטה ונחירה כל שיש בו מראה אדמימות ובדם הקזה כר' יוחנן כל זמן שמקלח והיינו דאותו דם שאינו מקלח בהקזה אינו יוצא כלל בשחיטה ונשאר בבהמה כדם התמצית ודם איברים ולכך אין חייבין עליו, וזהו שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות מאכלות אסורות אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות וכו' ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא הרי דבדם שחיטה לא חילק כלל רק כל שיש מראה אדמימות ובא למעט מראה לבן שאינו דם וכתב אח"כ דדם התמצית אין חייבין כרת הרי דכל דם שחיטה חייבין ורק בדם הקזה פסק כר"י, וראיה לזה דהרי לענין זריקה בעינן דם הנפש והי' צריך שיזהר הכהן שלא יתערב בדם שמקבל לזריקה מן דם תחילת שחיטה ושל סוף רק מדם המקלח בלבד ודם השותת בתחילה ג"כ לא הוי דם הנפש והיאך לא אישתמט בשום מקום לומר שיזהר שלא לקבל רק מדם המקלח וע"כ דרק להקזה איתמר ונא בשחיטה:

אמנם זהו לענין חיוב אכילת דם אבל לענין הכשר דאף דלמדנו מדמיעט קרא דם קדשים דדם שחיטת חולין מכשיר אבל מ"מ בעינן דוקא דם חללים והיינו דם שכבר הוא חלל וכל שיוצא דם המקלח אף שהוא דם הנפש מ"מ עדיין היא חי' גמורה ולא מיקרי חלל רק כשכבר נפסק דם המקלח בשחיטה אז פסק החיות ואפי' יש בה מעט הוי שפיר חלל דחשובה מתה אבל מעיקרא בעוד שהדם מקלח עדיין לא נפיק הרבה מדם הנפש והיא חי' והוי כדם מכה ודם הקזה, וזהו מה שחידש תנא דבי ר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח אבל דם שאינו יוצא כלל בשעת שחיטה רק נשאר בבשר והיינו דם תמצית הבשר שזכר פ"י מהל' ט"א שאינו מכשיר וזהו דממעט בפסחים דדם התמצית אינו מכשיר רק דם הנפש ובשחיטה לאו דם המקלח בלבד הוי דם הנפש רק אפי' מה ששותת הכל הוי דם הנפש ואותו ששותת מכשיר דהוי דם חללים ומקלח אף דהוי ג"כ דם הנפש אינו מכשיר לפי שאז עדיין איננה חלל והרי דם המקלח בהקזה הוי דם הנפש מ"מ פשיטא דאין זה דם חלל שאינה חלל וה"ה דם המקלח בשחיטה אינו מכשיר דעדיין לא הוי חלל רק כשפסק כח המקלח ויוצא דם הנפש שותת בלא קילוח, ועלו כל פסקי הרמב"ם ז"ל לנכון ותמהני על הרב בעל תוי"ט הנ"ל שלא שם לבו לדברים הללו כי נראין לי ברורים ונכונים, ועמ"ש בתוס' לקמן בד"ה ודם, ומה שיש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם במה שכתב בנתקנח הדם בין סימן לסימן יתבאר לקמן בס"ד במקומו:

ודע שיש עוד מקום דיקדוק בדברי הרמב"ם דבמשנה דמכשירין הנ"ל חשיב תולדות הדם דם שחיטה וכו' ודם הקזה לשתיי' והרמב"ם חשב דם שחיטה לאב ודם הקזה תולדה, ונראה לי דהרמב"ם מפרש מה שאמרו תולדות לדם דם שחיטה אין הכוונה דזהו תולדה דהא לא זכר מעיקרא האב כלל, ובשלמא מים וטל כיון שזכרם מעיקרא בתוך שבעה משקין הרי האב מפורש כי כל מים וכל טל מכשיר רק תולדה היא מי רגלים וכדומה, אבל דם אף שזכר דם הרי לא פירש כלל איזהו ולא כל דם מכשיר והוי לי' לפרש, וע"כ דכך הכוונה דבא לפרש תולדות הדם וקאמר מעיקרא דם שחיטה שזהו האב ותולדה דם הקזה:

שם סד"א מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. משמע הכא דלת"ק באמת דם מגפתו מכשיר משום מה לי קטלה כולה וכן בדם המת והכי איתא פרק דם הנדה דדם מגפתו הוי משקה משום מה לי קטלה כולה, ואיכא למידק למה לא חשיב במכשירין לת"ק רק דם שחיטה ולא חשיב דם מגפתו בשלמא דם המת ניחח דקא חשיב לי' בתר הכי בכללא דאלו מטמאין ומכשירין רביעית דם מן המת דהנך דמטמאין והם משקה לא בעי הכשר אחר אבל דם מגפתו דאינו רק מכשיר בלבד דאין דם מן החי מטמא א"כ הוי לי' למיחשבי' מעיקרא, וכמו כן אני תמה דלא חשיב התם בכלל אלו מטמאין ומכשירין דם מגפתו של זב דמטמא ומכשיר, ואפשר כיון דקא חשיב בסיפא גבי לא מטמאין ולא מכשירין דם הבא עם הרעי ממילא שמעינן דדם מגפתו היוצא מן הזב מטמא ומכשיר, ובת"כ באמת חשיב דם מגפתו של זב, אבל הא וודאי קשיא דהוי לי' למיחשב דם מגפתו של אדם טהור דמכשיר, וביותר אני תמה על הרמב"ם ז"ל דקא חשיב בפי' בכללא דאלו מטמאין ומכשירין דם מגפתו של זב ולמה מעיקרא בהכשר בלבד לא קא חשיב דם מכה של אדם, והי' נראה לי לומר דהך פלוגתא בדם מגפתו היינו דוקא במגפתו של זב שלא הוזכר בשום מקום דם מגפתו רק בזב לענין שיהא משקה טמא מחמת שנגע בזב ובהא אמרי' לרבנן דמטמא ומכשיר משום מה לי קטלה כולה דלענין לקבל טומאה חשיב משקה לרבנן וממילא מכשיר דאי נגעו באוכלין טומאה והכשר באין כאחד וכיון דהוי משקה שיהא טמא הוי משקה לטמא בלא הכשר אבל דם מגפתו של טהור אינו מכשיר האוכלין שיקבלו טומאה ממקום אחר אפי' לרבנן כיון דאינו מטמא לא דמי לקטלי' כולה דמטמא לכך מכשיר אבל קטלי' פלגא בטהור דאינו מטמא אינו מכשיר, וכן דם המת כיון שמטמא מכשיר ג"כ ור"ש פליג דאף שמטמאין מ"מ אין מכשירין, ואפשר דבטומאה עצמה נמי פליג ר"ש דדם מגפתו של זב אינו מטמא כלל רק לפי דדם המת וודאי מטמא וע"כ לא פליג רק בהכשר כמו כן בדם מגפתו של זב לא פליג רק בהכשר שאינו מטמא רק אוכלין מוכשרין אבל לא שיהא הוא המכשיר והמטמא אבל דם מגפתו של טהור אפשר דלכ"ע אינו מכשיר וצ"ע בזה:

בתוס' בד"ה שחיטה מכשרת ולא דם וטעמא משום דמתרת בשר באכילה וכן פי' בקונ'. כבר כתבתי דלכך כתבו התוס' דבר זה כאן ולא במתניתין גופה משום דבמתניתין אין צריך להך טעמא רק שחיטה מכשרת הואיל שמוציאה מידי אבר מן החי ואפי' שחיטת טריפה שאינה מתרת בשר באכילה [רק נחירה לא שייך להכשיר דבלא"ה טמאה טומאה חמורה של נבלה ואינה צריכה הכשר] ואף דפעמים דם נמי מתיר הבשר בבן פקועה דחי אסור משום לא תאכלו על הדם ובהוצאת דמו מתירו ואף דאי מת מעצמו מותר מ"מ מידי אבר מן החי נמי נפיק אפי' מת מעצמו ומ"מ אי שחיטה מפיק האיסור מכשיר, מ"מ סגי האי טעמא במתניתין דלא הוזכר רק דשחיטה מכשיר ולא דדם אינו מכשיר כדמסיק דאף שחיטה מכשרת קאמר, רק לרב אסי דקאמר אומר ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם ע"כ צריך טעם משום דבשר מתיר אפי' לא יצא דם ודם אינו מתיר באכילה לעולם בלי שחיטה אבל בלי שחיטה אין מציאות לאכילת הבשר משא"כ בדם נהי דמתיר משום לא תאכלו על הדם אבל מ"מ בלי דם ג"כ מותר כשמת, משא"כ בשחיטה היכא דצריך שחיטה היא מתרת ובלעדה אין היתר וכן פירש"י כאן משא"כ במשנה ולכך לא זכר רש"י נ"מ רק בהך דמתניתין דלא הוזכר דרבנן ס"ל דדם שחיטת טריפה מכשיר דהא בכשרה מיירי אבל ר"א דקאמר בעלמא שחיטה מכשרת ולא דם נ"מ בשחיטת טרפה דלרבנן דמסכת מכשירין דקאמר דם שחיטת טמאה אינו מכשיר ש"מ דם דשחיטת טרפה מכשרת כנ"ל:

בד"ה דם המת פי' בקונ' וכו' וקשיא לר"ת וכו'. כבר כתבתי בגמרא דוודאי פי' רש"י תמוה אבל דברי ר"ת קשין ג"כ וכתבתי שם מה שנראה לי, אך מ"מ ליישב פירש"י קצת דלא לישווי' לטועה ח"ו ומלבד זה הוא סותר עצמו למה שפירש בעצמו בשבת פרק חבית דקמ"ג נראה לי דסובר רש"י דוודאי דם מגפתה של בהמה שאין בה דעת ואורחה בהכי להתנגף בסלעים וכדומה לא נקראת חלל אבל אדם שנגף אותה ויצא דם לאו אורחא בהכי והוי שפיר