תפארת יעקב על חולין חלק א רכט

כאן רק ספק אחד שמא טמא בזיבה אבל אי יש ספק אי שכב או ישב כולי האי לא מחמרינן לחוש שהוא זב ושישב ושכב כאן אבל באין יוצא ונכנס חיישינן שנכנס זב לשם דהיינו נדה או נכרי והיינו דקתני אפי' מובל ואפי' כפות דאין לחוש דהוא ישב חיישינן לאחרים כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואם אמר וכו' וא"ת וכו' דע"י ברירה וכו' ולפ"ז לפי מה דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ליתא להא מילתא אבל הרמב"ם ז"ל אף דפסק אין ברירה מ"מ הביא הך משנה, אמנם דברי התוס' צ"ע מכמה טעמים חדא כשהקשו היכי יאכל הכהן הוי להו להקשות טפי היכי נתן קודש בתוך התרומה והיאך יוציא אותו רביעית קודש לנסכים ואם כל החבית תרומה היא והוא הפריש בתוכה רביעית קודש והיינו שיקח אח"כ מן הכהן רביעית לנסכים ואם שלא יקח אותו רביעית ממש לא איכפת לן הא ליתא שאין מביאין נסכים מן התרומה כמו שהבאתי בגמרא מהך דספ"ק דתוספתא דמעילה, גם מה שתירצו ע"י ברירה קשה אצלי חדא למה להו ברירה לכאן הא אין אנו צריכין לברירה רק לענין שיהא יכול לשתות מיד אף שיפריש אח"כ ואינו כשותה טבל אבל אי לא ישתה באמת רק אח"כ כשיפריש אין אנו צריכין לבוא מצד יש ברירה א"כ כשנתן דעתו להפריש מכאן רביעית קודש ואח"כ מפריש באמת א"כ אותה התרומה הנשארת מותרת לכהן דוודאי נשמרה בטהרה כיון שהפריש ממנה רביעית קודש, אבל וודאי מה שהקשיתי אכתי אפי' אי נימא כך קשה דהיכי יקח מן התרומה רביעית קודש אם לא באופן שכתבתי בגמרא והוא ג"כ רחוק, אבל העיקר לפע"ד כמו שכתבתי דהכוונה הפרשתי ממש רק בכלי שטף דמשקה תרומה מטמא כלי שטף של קודש מאחוריו והשתא לק"מ כנ"ל:

בד"ה תטמא תרומה לקודש וא"ת שאני הכא וכו'. לא נתבאר לי כוונתם בקושיא זו דהיינו מה דמשני עלה טומאה בחיבורין קאמרת מגו דמהימן אקודש מהימן אתרומה כיון דשניהם בכלי אחד ע"כ שמר הכל בטהרה מחמת הקודש, גם מה שתירצו בתירוץ השני דה"ל למיחש שמא נתן קודש בחבית אחר שנתן בה תרומה לא הבנתי חדא כיון דע"כ מטעם ברירה אתינן עלה שאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש והיכי שייך לחוש שנתן בה תרומה ואח"כ קודש, ועוד דמ"מ כיון דתרומה מטמא קודש ע"כ גם התרועה נשמרה בטהרת קודש דהא נאמן על קודש, באופן שלא נתבררו לי דבריהם אף שיש לדחוק לפרשם לא נחה דעתי בזה:

בגמ' אומר היה ר"ש שחיטתו מכשרת ולא דם. פירש"י ז"ל שחיטה מכשרת את הבשר לטומאה דמשוי ליה אוכלא, משמע מפירושו דהטעם דשחיטה מכשרת משום דמתרת הבשר באכילה ולפי זה שחיטת טרפה אינו מכשיר הבשר ולפי זה יש לדקדק על דבריו חדא דבתר הכי בד"ה ולא בדם פי' דנ"מ דאילו נפל דם שחיטה על הזרעים אינו מכשיר את הזרעים והוי ליה לומר נ"מ בבשר עצמו בשחיטת טרפה דאין הבשר מוכשר, ועוד קשיא דבמשנה פירש"י דלכך שחיטה מכשרת מיגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משוי ליה נמי אוכלא לגבי טומאה, והנה וודאי אין לפרש גם פירש"י כאן כמו במשנה דהא קאמר דמשוי ליה אוכלא הרי דזהו נתינת טעם על ההכשר דמשוי ליה אוכלא אבל הך משוי ליה אוכלא דמתניתין אינו הטעם רק דין ההכשר עצמו דמכשירתו להיות אוכל לגבי טומאה לקבל טומאה והטעם הוא מיגו דשרי' להך בשר מידי אבר מן החי וזה סותר דבריו כאן, וכן כתבו התוס' בהדיא בד"ה שחיטה דהטעם משום דמתרת בשר באכילה וכן פי' בקונט' הרי בהדיא שהבינו דברי רש"י כאן משום דמתרת בשר באכילה, מיהו בלא"ה יש לדקדק לפירש"י במשנה מכח דשריא שחיטה מידי אבר מן החי דא"כ נחירה נמי יועיל דהא נפיק בה מידי אבר מן החי וצריך לומר משום דמה דתיקן בנחירתו להוציא מידי אבר מן החי קלקל יותר במה שעשאה נבלה ומטמאה אבל אי שחט את הטרפה דבלא"ה היתה אסורה משום טריפה רק שהיה עליה איסור אבר מן החי ג"כ ותיקן בשחיטתו אותו איסור לכך השחיטה מכשרת, ועוד דנחירה אינה מתרת כלל מידי אבר מן החי עד שתמות ואי מתה בלי נחירה ג"כ נסתלק אבר מן החי אבל שחיטה מסלקת אבר מן החי אפילו עדיין חיה, אבל הא וודאי קשיא דמשמע מפירושו כאן דדוקא שחיטה המתרת באכילה בעינן אבל שחיטת טרפה אינה מכשרת, גם יש נ"מ במה שאמר ולא דם דלרבנן דדם מכשיר פשיטא דדם שחיטת טרפה נמי מכשרת דהא לא חילק במסכת מכשירין רק בין שחיטת טהורים לשחיטת טמאים והוי ליה למיתני רבותא אפי' שחיטת טרפה טהורה דאלו טמאים אינה שחיטה כלל וטהורים אפי' טרפה הוי שחיטה לטהר מידי נבלה ומוציא מידי אבר מן החי אבל בטמאים ליכא אבר מן החי ואין כאן תועלת בשחיטה כלל, וע"כ דבאמת דם שחיטת טרפה מכשרת ולר"ש דדם שחיטה אינה מכשיר כלל רק שחיטה המתרת באכילה א"כ שחיטת טרפה אפילו יצא דם אינה מכשרת לר"ש:

אמנם נראה לי ליישב הכל דבלא"ה יש לתמוה בפירש"י ז"ל שציין ולא בדם ופי' ונ"מ דאלו נפל וכו' ולמה נטר עד שהביא הסיוע מן המשנה מאי לאו בשחיטה ולא בדם הוי ליה לפרש מעיקרא בגוף דברי רב אסי דקאמר אומר היה ר"ש שחיטתו מכשרת ולא דם דנ"מ בנפל על זרעים, ומדציין ולא בדם ש"מ דאהך דבתר הכי קאי מאי לאו בשחיטה ולא בדם והוא תמוה לכאורה גם יש לתמוה בדברי התוס' שכתבו בד"ה שחיטה מכשרת ולא דם וטעמא משום דמתרת בשר באכילה וכן פי' בקונ' ולכאורה אין בדברי התוס' רק טעם למה שחיטה מכשרת אבל אין זה טעם למה דם אינו מכשיר א"כ למה כתבו דבר זה כאן בדברי רב אסי הוי להו לפרש במשנה דקאמר ר"ש הוכשרו בשחיטה משום דמתרת בשר באכילה:

לכן ברור דכוונת התוס' ורש"י ליתן טעם לרב אסי דקאמר שחיטה מכשרת ולא דם דהשתא לא שייך לומר דטעמא דשחיטה מכשרת דמוציא מידי אבר מן החי א"כ דם נמי נהי דאין ראוי שיכשיר במקום אחר דשחיטה נמי אינה מכשרת רק בשר השחוט אבל מ"מ מ"ש דדם לא יכשיר הבשר כמו שחיטה, ונ"מ בבן פקועה דאין בו משום אבר מן החי כלל אבל מ"מ אסור לאכול ממנו בעודו בחיים משום לא תאכלו על הדם כיון דחשיב חי גמור ופודין בו פטר חמור ואינו מקבל טומאה וצריך הכשר א"כ אי שחטו ויצא דמו ליתכשר בדם אף דלית כאן הכשר שחיטה שאינה פועלת כלל אבל מ"מ הוצאת דמו מתיר לאוכלו דיוצא ממנו דם הנפש, ולזה הוצרכו התוס' לומר דרב אסי סובר רק שחיטה מכשרת דמתרת בשר באכילה ולולא השחיטה אי אפשר שיהא היתר אכילה לבשר לכך הוי הכשר אבל הוצאת דם אפי' בבן פקועה לא זה ג"כ הבשר מותר כשתמות ואין הדם מתיר אותו אבל שחיטה בכל בהמה אי אפשר שתהא מותרת בלעדי שחיטה לכך שחיטה מכשר ולא דם, ואפילו לדעת רש"י דסובר דלא תאכלו על הדם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מ"מ הא בא לומר לקמן דהוכשרו בשחיטה ג"כ דרבנן עשאוהו כהכשר מים א"כ בדם נמי הי' מהראוי להיות הכשר מדרבנן עכ"פ כיון דמדרבנן מתיר בשר מידי לא תאכלו על הדם וליכא למימר מ"מ אי מת מעצמו ג"כ מותר מכח לא תאכלו לא הוי הכשר דהא שחיטה נמי המוציאה מידי אבר מן החי אי מתה מעצמה ג"כ אין בה אבר מן החי וע"כ כיון שעשה ע"י שחיטה מכשרת וה"ה דם ב"פ, והשתא ניחא דלא פירש"י מעיקרא בגוף דברי רב אסי שחיטה מכשרת ולא דם דנ"מ לזרעים דאין צריך לזה דכיון דהכוונה דוקא שחיטה המתרת לאכילה א"כ נ"מ בשחיטת טריפה דלרבנן דס"ל דם הוי משקה ומכשיר פשיטא דאפילו דם שחיטת טרפה מכשיר אבל לר"ש אין דם מכשיר ושחיטת טרפה נמי אינו מכשיר דאינה מתרת בשר באכילה, ועוד דאפילו אי לרבנן דם שחיטת טרפה אינו מכשיר מ"מ קמ"ל דלר"ש אף דסובר שחיטה מכשרת אבל דם גרידא לא מכשיר, רק במתניתין דמיירי ת"ק בשוחט חי' ועוף ולא יצא דם וקאמר דנאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם וס"ד דר"ש פליג בתרתי חדא במה דקאמרי דלא הוכשרו דשפיר הוכשרו ובמה דקאמרי דלא הוכשרו בדם דמשמע הא יצא דם הוכשרו בדם קאמר ר"ש בשחיטה הוכשרו ולא בדם, והשתא כיון דבשחיטה הוכשרו מה נ"מ דבדם לא הוכשרו בשלמא בדברי ר"א דדין בעלמא קאמר שחיטה מכשרת ולא דם והיינו היכא שאין שחיטה מכשיר דטרפה היא אין דם מכשיר אבל ר"ש דמתניתין דפליג על ת"ק וקאמר הוכשרו בשחיטה א"כ בהא מילתא דפליגי בוודאי אין נ"מ כלל והוצרך לומר דנ"מ באותו דם שיצא שאינו מכשיר זרעים וזהו שציין רש"י ולא בדם ומפרש נ"מ לזרעים, אבל בהך דרב אסי דדין בעלמא קאמר אין צורך לפרש נ"מ דפשיטא דנ"מ דאי אין שחיטה מכשרת כגון טרפה אין דם מכשיר אבל לא שייך זה בדברי ר"ש במשנה דאומר הוכשרו בשחיטה דהי' כאן שחיטה כשרה שהוכשרו בה ומה נ"מ ולא בדם, וצריך לומר דנ"מ בעלמא כשלא הי' שחיטה המכשרת והרי לא הוזכר כלל בדברי הת"ק שיסבור דם בלי שחיטה מכשיר דהא בדם שחיטת כשרה מיירי כאן ואין כאן מחלוקת בדם על הת"ק לזה הוצרך לומר דנ"מ דאותו דם אינו מכשיר הזרעים וזה ברור. ואף דאיכא למידק לכאורה במה שכתבתי דלכך הוכרחו התוס' ורש"י ליתן טעם לרב אסי משום דמתרת לאכילה דהשתא שפיר יש חילוק בין שחיטה לדם אבל אי טעמא דשחיטה משום דמוציא מידי אבר מן החי הי' מהראוי דדם נמי יכשיר בלי שחיטה, ואף דבלי שחיטה הוי נבלה ולא בעי הכשר מ"מ בבן פקועה יהא דם מכשיר אף דשחיטה אינה פועלת כלום מ"מ דם שהוא נפשו מתיר אותו מכח לא תאכלו על הדם ובאמת מבואר לקמן פרק בהמה המקשה דלר"ש דסובר שחיטה מכשרת ממילא בן פקועה הוכשר בשחיטת אמו עיי"ש, אבל באמת הא ליתא דהיינו דוקא לריה"ג דסובר דבן פקועה חשיב כמת ומטמא טומאת אוכלין אז שפיר מהני הכשר שחיטת אמו לר"ש אבל לרבנן דפליגי עלי' דחי הוא ואינו מטמא טומאת אוכלין [ואני תמה שלא נמצא ברמב"ם כלום בדין ב"פ אי מקבל ט"א מחיים] א"כ פשיטא דבעודו חי אין הכשר מועיל אפי' הי' לו הכשר גמור דלא מהני הכשר רק בעת שהוא ראוי לקבל טומאה ומהאי טעמא בעינן העבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' דהשתא מתכשרה אבל בחיים פשיטא דלא מהני הכשר א"כ ממילא לא מהני שחיטת אמו לר"ש להיות הולד מוכשר כיון שהי' חי אז, ושפיר ס"ד דדם הי' ראוי להכשיר כיון דאסור לאוכלו חי משום לא תאכלו על הדם וכשהוציא דמו יתכשר וע"כ דטעמא