תפארת יעקב על חולין חלק א רכד

הוויין אף לחולין ואי אינן כגופו סגי דליהוויין שניות אף לתרומה וכיון דקאמר דהוויין תחילות לתרומה ממילא ע"כ דהוי כגופו וא"כ ממילא אף לחולין, ואהא משני דבהא נמי יש לחלק דבתרומה וקדשים דחמירי עשאום כגופו אבל בחולין לא עשאום כגופו כנ"ל:

שם וליהוויין נמי שניות דהא שמעינן ליה לר"ע וכו'. פירש"י הילכך יצא מהן דם פסלי בהו ידים, תמוה לי דאי הקושיא דלוקמא מתניתין כר"ע דשני עושה שלישי בחולין א"כ מאי ענין הך קושיא לכאן לידים שהכניס לבית המנוגע הא לעיל בסתם ידים דעיקר הקושיא היתה ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין הוי ליה לומר ודילמא ר"ע היא דתנן בו ביום ולמה נתחדש לו קושיא זו עכשיו על ידים של בית המנוגע, ועוד דלשון דהא ס"ל ר"ע לא אתי שפיר כלל רק כך הוי ליה לומר וליהוויין נמי שניות הא ס"ל לר"ע והשתא דקאמר דהא ס"ל לר"ע ש"מ דבמאמר וליהוויין נמי שניות הוא הקושיא רק הקושיא הוא מחמת דס"ל לר"ע, לכן נראה לי ברור דלעיל לא קשיא כלל דכבר סתם לן תנא דאין שני עושה שלישי בחולין בין לר"מ בין לרבנן ואי לאשמועינן דר"ע סבר הכי מפורש הוא בסוטה והוי ליה לומר בטומאה גמורה לכ"ע רק עכשיו חוזר להקשות דע"כ ר"ע דקאמר ידיו תחילות בהכניס לבית המנוגע היינו אפילו לחולין, דליכא למימר רק לתרומה אבל לחולין שניות הוויין א"כ למה לא זכר ר"ע רק ידיו תחילות הוי לי' למימר נמי שהן שניות והיכי קאמר ידיו תחילות ליהוויין נמי שניות והיינו תחילות לתרומה ושניות לחולין דהא ס"ל לר"ע שני עושה שלישי א"כ לחולין נמי יש נ"מ במה שהם שניות ולמה לא קאמר רק שהן תחילות לתרומה, בשלמא למ"ד אין שני עושה שלישי בחולין ניחא דמה שהם שניות אין נ"מ כלל אבל רבי עקיבא היה לו לומר נמי שהן שניות דלדידיה נ"מ גם לחולין דאיהו סובר שני עושה שלישי וע"כ דבאמת אפי' לחולין הוי תחילות א"כ למה ליה לאוקמא כרשב"א דסובר ידיו תחילות לחולין לוקמא כרבי עקיבא והשתא ניחא דמשני דילמא ה"מ וכו' לכך ניחא ליה לאוקמא כרשב"א דמפורש בו אף לחולין אבל אי הקושיא דלוקמא מתניתין לא שייך לתרץ דילמא דמ"מ מאי קושיא דילמא אינן כן ולעיל הוי ליה להקשות זה והנ"ל ניחא ודו"ק:

בתוס' בד"ה ודילמא אע"ג דנקט לשון דילמא נראה שכן הוא האמת וברייתא מוכחת כן וכו' לא גריס ודילמא. הנה מהתם אין ראיה דעיקר בא לומר דבאכילה דחולין לא פליגי וכיון שלא הוזכר בפלוגתא דרבנן רק מעשר בוודאי משמע דבחולין ליכא פלוגתא דהא פשיטא דר"מ מתיר אפילו באכילת חולין אבל הכא דקאמר לענין נגיעה דמעשר בוודאי אין הוכחה דרבנן מתירין בנגיעה דמעשר דאוסרין במעשר כולל אכילה ונגיעה, ואדרבא הך משנה דפרה הכל בנגיעה מיירי כדקתני מטמא את הקודש ופוסל את הידים ועלה קתני ומותר בחולין ובמעשר והיינו דבהא אפילו פוסל אינו וחכמים אוסרים במעשר ומה שכתבו וברייתא מוכחת כן לא ידעתי כוונתם דהך כל הטעון ביאת מים משנה היא במסכת פרה, וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:

בד"ה ובאכילה דחולין לא פליגי לא היה צריך כאן לאכילה דחולין וכו'. דבריהם תמוהין דפשיטא דצריך כאן להזכיר דבאכילה דחולין לא פליגי דאי באכילה דחולין פליגי א"כ ע"כ הך חכמים אוסרין במעשר היינו נגיעת מעשר דאי אכילת מעשר היכי קאמרי במעשר הא אפילו באכילת חולין פליגי וע"כ בנגיעה קאמרי דלא אסרי נגיעה רק במעשר לא בחולין א"כ מוכח דבנגיעת מעשר פליגי וכיון דבא לומר דלא פליגי בנגיעת מעשר הוצרך לומר דבאכילה דחולין ג"כ לא פליגי והכוונה אוסרין במעשר באכילת מעשר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא, וכבר כתבתי בגמרא עוד בזה:

בד"ה והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין וא"ת וכו' כשיצא מהן דם כיון דאין גופו טמא ומותר ליגע וי"ל דהחמירו חכמים וכו'. כבר תמהו כל מפרשי התוס' דלמה לא הקשו מעיקרא דקאמר בנגיעה לא פליגי רק באכילה דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל, ועמ"ש בזה ליישב וכל דבריהם אין בהם ממש אין ראוי להאריך בביטולם, אבל כוונת התוס' פשוטה ומבוארת דוודאי מעיקרא לא קשיא כלל דהא חזינן טבול יום דהוי שני ואסור בקדשים והיינו דמצד גופו אסור באכילה א"כ שפיר יש לומר דכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים חשבוהו חכמים כאילו טמא גופו אף שאינו מטמא ולא פוסל אחרים אבל הוא עצמו שני לטומאה ואסור מצד גופו באכילת מעשר אבל במתניתין דידן מקשה התוס' שפיר דקתני בלא יצא דם מותר באכילה רק ביצא אסור א"כ תיקשי אי גופו טמא ואסור באכילה מצד טומאת גופו מה נ"מ יצא דם או לא מי שאסור באכילה אסור אפילו קדשים שלא הוכשרו כלל שאין ההכשר לקבל טומאה רק לענין נגיעה וע"כ דמצד נגיעה אנו דנין ואי בנגיעה לא נפסל למה יהא אסור באכילה, ואהא תירצו התוס' דאפילו אין גופו טמא מ"מ החמירו שלא לאכול וכו', ובאמת מצינו כיוצא בזה בנטילת ידים דאסור לאכול בלא נטילה אף דמותר ליגע וכן בלא הוכשר לא בעי נטילה ועכ"פ כוונת התוס' ברור כמ"ש ובחנם נתחבטו בכוונת התוס':

בד"ה דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפילו לר"ל היינו דוקא במקדש וכו'. אין זה מספיק דאכתי הוי לן למילף מינה דשמה ביאה אבל בלא"ה אין ענין זה לזה דהתם כל גופה טמא וידיה ג"כ טמאות א"כ כיון שהקפידה תורה שלא להכניס טומאה למקדש א"כ ממילא אפילו הכניס ידיו נהי דלא הוי ביאה לכל גופו אבל עכ"פ הידים הטמאות באו למקדש ולוקה על שהביאם אבל כאן באדם טהור שהוא מקבל טומאה ע"י ביאתו לבית המנוגע א"כ נהי דהוי ביאה היינו הידים אבל לא שכל גופו בא לבית המנוגע וכיון שגופו לא בא הרי גופו ע"כ טהור וממילא גם ידיו טהורות שאין טומאה באה על ידים בלא גוף שאין בתורה טומאת ידים רק או גופו טמא או טהור רק רבנן גזרו אטו גופו:

בד"ה ה"מ בטומאה דאורייתא תימא וכו' הא ר"ע מודה בטומאה דרבנן וכו' לית ליה דיחוי דהכא וכו'. ובאמת קשה לומר דלא יזכיר כאן דרבי אסי מפרש מתניתין כר"ע דשני עושה שלישי [מיהו לפי מה שפירשתי בגמרא הך וליהוויין נמי שניות אין זו קושיא כ"כ], אבל עיקר קושייתם תמוה לפע"ד דאטו דוקא בטומאה דרבנן מותר בחולין הא מעיקרא בטבול יום דהוי דאורייתא קתני דמותר בחולין ש"מ שאין שני עושה שלישי בחולין רק הש"ס נקט התם הך דכל הטעון משום דלא נחית התם באמת לחלק בין טומאה דרבנן לדאורייתא ולא מיירי התם מזה אבל וודאי מוכח ממתניתין דכל הטעון ביאת מים דר"מ סובר אין שני עושה שלישי בחולין:

שם קסבר חולין שנעשו על טהרת קודש לית בהו שלישי. משמע דאפילו לר"י דוקא שלישי לית בהו דבטלה דעתו להתפיס על חולין תורת קודש אבל לעשות ראשון ושני מהני מה שנעשו על טהרת קודש, אולם לעיל ריש מכילתין דאמרו כלהו כרב"ע לא אמרי חולין שנעשו על טהרת קודש לאו כקודש דמי משמע דמותר לטמא אותן דהא מהאי טעמא לא מוקמינן מתניתין בטמא בחולין ואפילו בטמא מת או שרץ דוודאי מטמא חולין ומ"מ לא איכפת לן ופשיטא לן דיכול לשחוט דפריך מאי למימרא, ונראה לי דהא דאמרינן התם דלאו כקודש היינו שאינו צריך ליזהר בשמירתן אבל מ"מ וודאי אי נטמא כיון דקביל עלי' טהרת קודש ממילא אסור לאוכלם כקודש שנטמא רק מה שצריך להזהר לשחוט בסכין ארוכה וכדומה הא אין צריך למ"ד לאו כקודש וכבר כתבתי מזה במקום אחר. בתוס' בד"ה האוכל אוכל ראשון בפ"ק דשבת וכו' וא"ת וכו' אפי' משקין חולין נעשים ראשונים והנה מהרש"א הקשה הא אפי' אי יהא שלישי סגי דבאכילה אסור כמו שפירש"י דשלישי עביד האוכלו שלישי ונפסל גופו מלאכול בתרומה ועיי"ש שהאריך, ולי לא קשיא כלל דכל זה הוא אי משוינן אוכל כמאכל והיינו לר"א משוינן ראשון כראשון ושני כשני ושלישי כשלישי ולר"י שני כשני הילכך גם שלישי עביד שלישי לפוסלו לאכול בתרומה אבל וודאי שאין בזה שום טעם דלא שייך בזה טעמא דשדי משקין לפיו דמה בכך אין שלישי פוסל משקין, רק הטעם באמת משום דמשוינן אוכל כמאכל א"כ שפיר כתבו התוס' דדיו שיהא שני אבל אי אמרת שיהא שלישי ולא חשבינן אוכל כמאכל א"כ ממילא לא נפסל כלל לאכול תרומה ואכתי יש לחוש דשדי משקין לפיו לכן לא קשיא להו רק דליהוי שני, ונראה לי דהיינו דתירצו התוס' דר"א משוה מדותיו כמו לר' יהושע דאוכל שלישי נפסל גופו והיינו דחשבינן אוכל כמאכל כמו באוכל שני ה"ה באוכל ראשון עשאוהו ראשון מהאי טעמא דעשו אוכל כמאכל, מיהו בעיקר דבריהם לא ידעתי כיון דהך גזירה דמשקין נעשין תחילה לא הי' אז בשעה שתקנו שמונה עשר דבר א"כ אכתי צריך מכח מעשר שני דאין שני פוסלו, ואף שכתבו התוס' שם דמעיקרא עלה על דעתם לגזור בזה זהו לר"י אבל ר"א סובר דאז לא הי' בדעתם לגזור על משקין להיותן תחילה וגזרו על אוכל ראשון שיהא ראשון, גם לא הבנתי מה ס"ד לומר משום מעשר שני א"כ תיקשי לר"י דלא הועילו בתקנה דילמא שדי משקין של מעשר שני ואיהו סובר דאינו רק שני וע"כ דלדידי' באמת ידעו דהכוונה מכח תקנה דמשקין נעשין תחילה א"כ שפיר יש לומר דהיינו דפליג ר"א דסובר דעדיין לא עלה על דעתם הך תקנה דמשקין שיהיו תחילה, גם אני תמה בעיקר דבריהם דבהך סוגי' דשבת מבואר להדיא דרק על הא דתנן אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון מפרש טעמא משום משקין של תרומה אבל לר"א פשיטא דלא ס"ל הא רק סובר דהאוכל ראשון הוי ראשון משום דלמדנו מנבלת עוף טהור כדאמר לקמן דר"א לומד מנבלת עוף טהור ור"י סובר מחידוש לא גמרינן, וכן פירש"י להדיא לקמן בד"ה דחידוש הוא וז"ל הילכך גזה"כ הוא ואין למדין הימנה ור"א סובר למדין הרי בהדיא דלר"א האוכל אוכל ראשון הוי ראשון לא מתקנה של שמנה עשר דבר רק מן הדין ואף דאין אוכל מטמא אדם שאינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה ה"מ בנגיעה אבל באכילה נטמא מכח לימוד מנבלת עוף טהור כמפורש בסוגיא דלקמן וצ"ע לפע"ד דברי התוס' הללו:

דף ל"ד ע"א בגמ' ולוקמא בחולין שנעשו על טהרת תרומה ור' יהושע. תמוה לי אטו לא הוי מצי התנא לאוקמא בטומאה גמורה לא בטומאת ידים וע"כ דבא לאשמועינן חידושא בטומאת ידים שהם שניות ומעיקרא מוקי לה בכסף מעשר