תפארת יעקב על חולין חלק א רכג

ליה למה לי דנקט בטומאת ידים ובקדשים לימא בטומאה גמורה ובחולין משום דפשיטא דטובא קמ"ל דבקדשים תלוי ביציאת דם מה דבאמת פריך עלה דאינו כן:

בתוס' בד"ה דם שאינו נשפך כמים הקשה הר"י מאורליינ"ש וכו' כיון דדם חולין וכו'. דבריהם דחוקין דכיון דכתיב תרי קראי בדם חד בחולין וחד בקדשים א"כ כמו דממעטינן דם קדשים מהכשר אף דדם משקה הוא דכתיב ודם חללים ישתה וכתיב בכל משקה אשר ישתה מ"מ ממעטינן להו מהך קרא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר א"כ הכי נמי נילף מהך קרא גופא דדם הנשפך כמים הוי כמים ומותר בהנאה אבל דם שאינו נשפך כמים אינו כמים ואסור בהנאה ומה הכשר דבלי הך קרא הוי מכשיר ילפינן מכאן שלא יכשיר כ"ש איסור הנאה דבלי הך קרא הוי אסור בהנאה דיש ללמוד מכאן דאסור בהנאה, מיהו עיקר קושיית התוס' אינה קושיא כלל לפע"ד דהא בהדיא אמרינן סוף פרק כל הבשר חומר בחלב מבדם דדם אין מועלין בו וילפינן לה מדכתיב ואני נתתיו לכם שלכם יהא א"כ פשיטא דדם קדשים מותר בהנאה רק דפריך התם מהא דקתני אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בו והיינו מדרבנן כמו שכתבו התוס' שם ועכ"פ מיירי אחר פדיון א"כ קשיא לן נהי דמצד קדשים ליכא איסור הנאה עכ"פ אחר פדיון אחר שנעשה מצותו לא עדיף מחולין דאסור בהנאה מצד חולין והיתר דקדשים לא שייך אחר שנעשה מצותו א"כ מצד חולין יהא אסור וע"כ דגם בחולין ליכא איסור הנאה, ואהא משני דבחולין בלא"ה ליכא איסור משום דכתיב כמים מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה אבל מצד קדשים פשיטא דבלא"ה לא קשיא כלל דקרא כתיב לכם שלכם יהא וכן איך לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וזה ברור לפע"ד:

ע"ב בגמ' ומותר בחולין ובמעשר וכו' אוסרים במעשר. הנה לפי מה שפירש"י דאוסרין במעשר אכילה משמע א"כ ממילא מותר בחולין היינו היתר אכילה ואני תמה אטו טמא גמור אסור באכילת חולין והרי כתבו התוס' בהדיא ריש מכילתין דאפילו אי אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין מוהתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה מ"מ יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו הרי דטמא יכול לאכול בימי טומאתו חולין אפילו הוא מטמא אותם וכי ס"ד דאסור לטמא לאכול רק דבר שלא הוכשר לקבל טומאה, ואפילו אי נימא דע"כ לא כתבו התוס' כן אלא בס"ד דפריך טמא בחולין מאי למימרא דלא ידע עדיין מחולין שנעשו על טהרת קודש אבל לפי מה דמוקי בחולין שנעשו על טהרת קודש אפילו טמא אסור לאכול רק דבר שאינו מוכשר לקבל טומאה דצריך שיהא זהיר בשמירת חולין כמו קודש אבל מ"מ הא לא מיירי הכא בחולין שנעשו על טהרת קודש דהא בתר הכי ר"א אמר ר' הושעי' מוקי לה בהכי ופשיטא דמתניתין לא מיירי בהכי וכן הך משנה דפרה, ונראה לי דוודאי טמא גמור מותר בחולין רק דס"ד כמו שגזרו נטילת ידים בחולין שאין לאכול בלי נטילת ידיו אף שאין שני עושה שלישי בחולין כמו כן גזרו שכל מי שהוא שני לא יאכל חולין עד שיטהר גופו או ידיו כל שיכול ליטהר כגון הטעון ביאת מים קמ"ל דמותר ולא גזרו נטילת ידים רק לפת לא לפירות, וכן הטעון ביאת מים מותר בחולין ולא גזרו בו אף שיוכל ליטהר ולאוכלן בטהרה אבל טמא שאינו יכול ליטהר כלל פשיטא דמותר בחולין רק כאן אשמועינן דבטעון ביאת מים לא גזרו עליו שיטהר לאכילת חולין:

שם ממאי דילמא. אף דלכאורה מוכרח כן כמו שפירש"י דאסורין במעשר משמע אכילה מ"מ נקט לשון דילמא דיש לומר דנקט לשון איסור אכילה במעשר כדי לדייק דבחולין מותר אפילו באכילה אבל נגיעה נמי אסרו, וזה שכתב רש"י דאסורין במעשר אכילה משמע אבל באכילה דחולין מודו ובנגיעה דמעשר נמי לא אסרי נתכוון להנ"ל ודו"ק, מיהו יש לתמוה כיון שבאמת אין הכרח דרבנן מודו בנגיעה א"כ מאי פריך רשב"א על ר"נ אמר רבה ב"א דבא לפרש מתניתין דע"כ מיירי במעשר דבחולין וקדשים לא מצי מיירי א"כ ידע התנא דחכמים אוסרין במעשר אפילו בנגיעה ועל התנא שייך להקשות ממאי דילמא וכו', ואולי ידע ר"ש ב"א דיש מקום לפרש במתניתין באופן אחר לכך מקשה שאין ראוי לנו לפרש לענין נגיעה דמעשר כיון דאין הכרח דפליגי חכמים על נגיעה דמעשר יש לנו לפרש מתניתין באופן אחר ולא לעשות פלוגתא בין ר"מ לרבנן מה שאינו מוכרח בלא"ה דפליגי:

מיהו בלא"ה יש לדקדק דקאמר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי ונהי דיש לומר כמו שכתבו התוס' דאגב דנקטי בחגיגה נקט הכא אבל עכ"פ וודאי משמע דאיהו מחדש דבר זה בקושייתו והרי ר"נ ג"כ ע"כ סובר דבאכילה דחולין לא פליגי דא"כ גם בחולין פליגי באכילה למה ליה לאוקמא במעשר לוקמא באכילה דחולין וכרבנן, וליכא למימר דנאכלין משמע ליה נגיעה תיקשי במתניתין גופה למה נקט לה בנגיעה ובמעשר ליתני בחולין ולאכילה והוי ליה למיתני אוכלן בידים מסואבות וע"כ דסובר דבאכילה דחולין לא פליגי א"כ לא הוי ליה לרשב"א להזכיר אכילה דחולין מה דמוכרח גם מר"נ דלא פליגי בהא, ואמת שיש לומר דהיינו דמזכיר אכילה דחולין והיינו כמו דאכילה דחולין לא פליגי כמו כן יש לומר דלא פליגי בנגיעה דמעשר אבל וודאי אי הוי פליגי באכילה דחולין ג"כ וע"כ הא דקתני אוסרין במעשר היינו אפילו בנגיעה, אבל השתא כיון דבאכילה דחולין וודאי לא פליגי א"ב הך ואוסרין במעשר יש לפרש על אכילה דרק באכילת מעשר פליגי ולא באכילה דחולין אבל בנגיעת מעשר לא פליגי:

אמנם נראה לי לפרש כך דס"ד לומר דר"נ אמר רבה ב"א סובר דוודאי רבנן פליגי אפילו באכילת חולין והיינו מדתנן בחגיגה נוטלין לידים לחולין והתם וודאי הכוונה לאכילת חולין, והשתא ע"כ הא דקתני הכא מחלוקת במעשר משום דהכא בנגיעה מיירי כדקתני מטמא את הקודש ופוסל את התרומה והיינו בנגיעה, והשתא ע"כ הא דרבנן אוסרין במעשר היינו בנגיעה דאי באכילה אפילו בחולין אוסרין כדמוכח בחגיגה וע"כ בנגיעה ש"מ דחכמים אוסרין מעשר בנגיעה, והשתא קשיא ליה לרשב"א דלמה נקט במתניתין נגיעה דמעשר הוי ליה למיתני אכילה דחולין דכיון דסתם לן תנא כרבנן א"כ ממילא אכילה דחולין נמי, וליכא למימר דתנא הא גופא קמ"ל דחכמים אסרי נגיעה דמעשר א"כ הא נמי הוי צריך לאשמועינן דחכמים אסרי אכילת חולין דדילמא ע"כ לא פליגי רק באכילת מעשר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא ומאיזה צד פשיטא ליה לתנא איסור אכילה דחולין מנגיעה דמעשר, דאי נפרש לאו בנגיעה רק באכילה א"כ מוכח דמתירין באכילת חולין ואי משום דע"כ אוסרין באכילת חולין מהך משנה דחגיגה א"כ ע"כ הך אוסרין היינו נגיעה במעשר דאכילה אפילו בחולין אסור, כללו של דבר דכמו דצריך להשמיענו נגיעה דמעשר כמו כן צריך לאשמועינן אכילה דחולין ומתניתין נאכלין נגיעה משמע וע"כ דלא נתכוון התנא לא לנגיעת מעשר ולא לאכילת חולין, והשתא שפיר מדחה דברי ר"נ מחמת ספק דדילמא דכיון שיש מקום לומר דבנגיעה ואכילה לא פליגי אי בא התנא לאשמועינן דפליגי הוי ליה להשמיענו אכילה דחולין והא לא משמע ליה דבאמת אכילה דחולין מותר לרבנן ונגיעה דמעשר אסרי דכיון שאין הכרח דרבנן אסרי באכילת חולין אף דהתם קתני נוטלין לידים לחולין א"כ אסורין במעשר היינו באכילה דבחולין מותר א"כ מנין לאסור נגיעה לרבנן במעשר, רק אי הך משנה נוטלין לידים לחולין מוכחת דחולין לאכילה אסרי רבנן ע"כ הכא בנגיעה אבל אי מותר באכילה לחולין שוב אין זכר לנגיעה במעשר, ואי באמת אוסרין רבנן באכילה הוי ליה לתנא לאשמועינן אכילה דחולין דפשיטא דיש מקום לומר דמותר ומ"ש דאכילה דחולין פשיטא ליה דאסור טפי מנגיעה דמעשר דלא אשמועינן אכילה דחולין רק נגיעה דמעשר ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה ודילמא ובד"ה ובאכילה ובד"ה והא:

שם תחילות לחולין אין לתרומה לא וכו'. איכא למידק הא שפיר יש לפרש ברייתא בסתם ידים וס"ל אין שני עושה שלישי בחולין בדאורייתא וכ"ש בדרבנן ולזה סובר ת"ק דלא גזרו על ידים שיפסלו חולין דלא עשאום תחילות לחולין ושני אינו פוסל חולין רק תרומה הוויין שניות ורשב"א פליג דלחולין דאין שני פוסל חולין עשאום תחילות ולתרומה דשני פוסל שלישי עשאום שניות, ובשלמא לפי הגירסא רשב"א אומר משום ר"מ ניחא דשמעינן ליה דכל הטעון ביאת מים מותר בחולין אלמא דאין ידים תחילות לחולין רק שניות ואין פוסלין חולין אבל לגירסת הרשב"א ז"ל דלא גריס משום ר"מ קשיא לכאורה, וצ"ל דלא משמע ליה דאיכא מ"ד דסתם ידים תחילות הן דאפילו לר"ע שני עושה שלישי אבל לא לומר דידים תחילות הן, ונראה לי דהיינו דמקשה ומי איכא ידים תחילות דבברייתא עצמה הוי מצינן לפרש כהנ"ל ואסתם ידים קאי אבל השתא דמוקמינן כרשב"א ע"כ דלאו אסתם ידים קאי דלמה ליה לתנא לומר כרשב"א אף דסתם לן בכמה מקומות דידים שניות הוי ליה לומר בטומאה גמורה וע"כ דלאו בסתם ידים מיירי רק באותן ידים שהן תחילות ואהא פריך מי איכא כנ"ל:

שם דילמא כי קאמר ר"ע ה"מ בתרומה וקדשים דחמירי וכו' יש לדקדק דמשמע דהשתא הוא דמחדש לר"ע לחלק בין תרומה וקדשים דחמירי הא זהו דעתו של ת"ק דרשב"א דקאמר אין ידים תחילות לחולין והיינו רק לתרומה וקדשים וע"כ משום דיש חילוק בין תרומה וקדשים לחולין א"כ לא הוי ליה לומר דילמא ר"ע כת"ק ס"ל אבל החילוק בין תרומה וקדשים דחמירי לחולין דקילי ע"כ גם המקשה ידע, דהא ת"ק דרשב"א ע"כ הכי ס"ל, ונראה לי דעיקר הקושיא הכא לפום מה דמפרש פלוגתייהו דר"ע ורבנן אי ידיו כגופו שוינהו רבנן א"כ כיון דס"ל לר"ע ידיו כגופו ממילא הוויין תחילות אפילו לחולין דהא אי נכנס גופו בוודאי מטמא חולין כמו כן בהכניס ידיו, והשתא לת"ק דרשב"א. לא קשיא ליה כלל דאינהו לא פליגי כלל אי ידיו כגופו רק דרשב"א ס"ל כיון דגזרו טומאה על ידיו אטו גופו ממילא הוצרכו להטיל טומאה על ידיו ולחולין עשאום תחילות ולתרומה דשני עושה שלישי סגי דליהוויין שניות, ות"ק סובר דבמה דהן שניות לתרומה סני בהכי ולא עשאום תחילות לחולין אבל ר"ע דסבר ידים תחילות הן במה נפשך אי ידיו כגופו