תפארת יעקב על חולין חלק א רכב

בא"ד כיון דסתם אבר מן החי אסור וכו' מגזל דפחות משוה פרוטה. הנה מהך דגזל יש לדחות דוודאי לא היתה הקושיא על מי שנוזל בע"כ של חבירו חדא דלא שייך לתרץ על זה דנכרי לאו בר מחילה דהא ישראל נמי חזינן דלא מחיל וע"כ שקיל מיני' אלא דבהא לא קשיא כלל דלישראל נמי אסור לגזול בע"כ פחות משוה פרוטה רק הקושיא ליקח פחות משוה פרוטה שלא מדעת חבירו ובעלמא כיון דשואל הוי גזלן כ"ש שנוטל לעצמו שלא בשאלה אבל פחות משוה פרוטה כל שמשער עצמו שאינו מקפיד מותר ובנכרי כל שלא מדעת אסור, ואהא משני דלאו בר מחילה הוא והשתא שפיר פריך דאדרב' כיון דבישראל אסור גזל ובהא מותר ע"כ דלאו גזל הוא כלל והיכי שייך בישראל לא הוי גזל ובעכו"ם גזל ומשני דעכו"ם לאו בר מחילה הוא והוי גבי' גזל ובישראל דבר מחילה הוא לא מיקרי גזל, ואפי' יפרשו התוס' על מי שנוטל בע"כ יש ליישב כהנ"ל דאדרבא כיון דישראל מוזהר על הגזל ע"כ דפחות משוה פרוטה לאו גזל הוא ולמה בעכו"ם אסור משא"כ אבר מן החי בעופות דלאו משום דלא הוי אבר מן החי מותר לישראל רק שלא נאסר לו במין זה וכיון שיש לו איסור אבר מן החי במין אחר לא שייך מי איכא מידי, ואני תמה על דברי התוס' הללו היכי הוי ס"ד לומר כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א"כ הוי להו להביא מהך דהכא דקאמר דאחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו דהא סתם אבר מן החי נאסר לישראל א"כ למה יהא מותר נכרי במפרכסת הא לא שייך מי איכא מידי וע"כ צ"ל דאדרבא כיון דאבר מן החי אסור גם כאן באותה בהמה ומ"מ במפרכסת מותר ש"מ דאין זה אבר מן החי ולמה בנכרי אסור משא"כ היכא דהוי אבר מן החי ומ"מ מותר לישראל שפיר יש לומר כיון דסתם אבר מן החי אסור אף דבמין זה מותר לא איכפת לן, מיהו הא קשיא היכי דייק דלא כר"א ב"י דילמא דוקא במפרכסת לא שייך מי איכא מידי דחזינן דאבר מן החי אסור ובמפרכסת מותר ש"מ דאין זה אבר מן החי אבל ב"מ אחר שחיטה ע"כ אבר מן החי הן שפיר יש לומר הואיל וסתם אבר מן החי אסור לא אמרינן מי איכא מידי וכו', וע"כ דדייק מהא דנכרי אינו מותר רק אחר שתצא נפשה ש"מ דהוי אבר מן החי גמור דמשום לא תאכלו ליכא בנכרי ומ"מ מותר כשמתה ש"מ דאמרינן מי איכא מידי, א"כ ע"כ נדחו דברי התוס' דהיכא דיש לומר הואיל וסתם אבר מן החי אסור שוב ליכא מי איכא מידי א"כ הכא נמי יאסר נכרי אפי' אחר מיתה ואי משום מי איכא מידי הא סתם אבר מן החי נאסר ואי משום דכיון דנאסר במין זה ע"כ אינו אבר מן החי א"כ למה לא יהא מותר קודם שתצא נפשה ודוק היטב:

במשנה השוחט בהמה חי' ועוף ולא יצא מהן דם. הא דנקט חי' ועוף ואי להורות דבחולין מיירי הא טובא הוכחות איכא בלא"ה בגמרא דלא מיירי בקדשים, וצ"ל דס"ד דחי' ועוף דבהדיא כתיב קרא ושפך את דמו וכסהו בעפר ס"ד דדם שחיטה מעכב ואף דהיכא דאיכא דם אין מצות כסוי מעכב אכילה מ"מ ס"ד היכא דליכא דם כלל גרע דאינו ראוי לכסוי, ועוד דכבר הוכחתי לעיל דיש מקום לומר דכסוי מעכב אכילה וכן משמע בפרק בהמה המקשה בהא דקאמר לא הלכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד עיי"ש:

שם נאכלין בידים מסואבות. הא דלא נקט לה בטומאה גמורה דמ"מ אינו מקבל טומאה כיון שלא הוכשר ובשלמא למאי דס"ד בקדשים או למאי דמסיק למעשר לא שייך לאוקמא בטומאה גמורה דמ"מ אסור באכילה אפי' לא הוכשר דהיכא דהוא טמא גופו אסור בקדשים ובמעשר שני אפי' לא הוכשר לכך הוכרח לומר בטומאת ידים, אבל לפי מה דס"ד בחולין וכן לפי מה דמסיק למעשר ובנגיעה אפי' אוכל אותם אדם טהור א"כ למה לי דנקט ידים וצריך לומר דהא קמ"ל דידים פוסלין ג"כ בהוכשר, ועמ"ש בגמרא בד"ה בחולין שלקחן בכסף מעשר בפירש"י שם. בתוס' בד"ה השוחט בהמה חי' ועוף משמע דדם חי' ועוף מכשירין וקשה להר"ר יעקב מאורליינ"ש וכו'. הא דכתבו משמע הא בהדיא קתני לפי שלא הוכשר בדם משום דאיכא למימר דחי' ועוף לא קתני אלא לאשמועינן דכשרים בלא יצא מהן דם אף דכתיב ושפך את דמו אבל הך ונאכלין דקאמר לא קאי העיקר רק על בהמה דאפי' בהמה נאכלת בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו אבל אי יצא דם בהמה אינה נאכלת, ואף דבגמרא מקשה וממאי דבחולין עסקינן דקתני חי' והשתא לא מוכח כלל דעיקר דקתני חי' רק על כשרים קאי אבל הך ונאכלין יש לומר דחי' ועוף בלא"ה נאכלין משום דאין מכשירין או משום דאין שני עושה שלישי בחולין מ"מ איכא למימר דאה"נ דמהאי טעמא לא סגי לי' בהוכחה זו דאיכא למימר דלא קאי אחי' הך ונאכלין וכו' ומ"מ משמע להו כך דהוי לי' להש"ס לדחות הוכחה זו מכח ולטעמיך חי' ועוף מי מכשירין מילי מילי קתני הכא נמי יש לומר דהך ונאכלין רק על קדשים קאי וע"כ דבאמת מכשירין:

מיהו בעיקר קושיית התוס' אף דמה שתירצו הם הוא דחוק לפע"ד דלא שייך לומר דהכוונה התם דם שאינו מתקבל בכלי הוקש להכשר ולפטור כסוי דהא קדשים מתקבל בכלי ואין בהמת קדשים חייב בכסוי אפילו לס"ד פרק כסוי הדם, אבל בלא"ה לא ידעתי הא דם הוא משבעה משקין המכשירין וילפינן ליה מקרא ודם חללים ישתה דחשיב משקה ואנו באין למעט דם קדשים מהך קרא וממעטינן ליה דרק דם הנשפך כמים דהיינו שאין צריך למצותו כלל מכשיר אבל דם קדשים שהוא צריך לדם לזריקה ולשפיכה אל היסוד אינו מכשיר, [ואפילו דם עוף שאינו מתקבל בכלי בקדשים אינו מכשיר] והשתא דם חיה ועוף היכי אימעיט מהך קרא דפשיטא דדם הנשפך כמים הוא שהרי שוחט ושופך על הארץ ואינו צריך לגוף הדם לשום דבר רק שהוא מכסה אותו אבל גוף הדם אינו עושה בו דבר ואינו צריך לו ואפילו הכסוי אינו צריך שהרי בלי דם כלל כשר משא"כ קדשים דדוקא לדם הוא צריך ושפיר הוי דם שאינו נשפך כמים שהוא צריך לו להכשר הקרבן לזורקו וליתנו אל היסוד, ובוודאי ליכא למימר דכך נמעט אותו דם שהוא כמים בלא כסוי מכשיר משא"כ חיה ועוף א"כ דם קדשים דהוא בלא כסוי יכשיר וע"כ דאין הכשר תלוי בכסוי רק תלוי בדם הנשפך כמים שאין צריך לגוף הדם משא"כ דם קדשים דצריך לגוף הדם וא"כ חיה ועוף נמי אין צריך לגוף הדם כלל, והא וודאי לא שייך לומר דנימא כמו דדם בהמה לא בעי כסוי כמו כן דם חיה ועוף דהא בהדיא הצריכה תורה כסוי, ואי נימא דעכ"פ אינו בכלל הך קרא הא ליתא דנהי דאינו בכלל הך קרא אבל אין אנו צריכין שיהא בכלל הך קרא ללמוד שיהא דמו מכשיר דבלא"ה מ"ש מכל דם רק דם קדשים אימעיט מהך קרא לפי שאינו נשפך כמים אבל דם חיה ועוף לא אימעיט עכ"פ דהא נשפך כמים ואינו צריך לו כלל וממילא מכשיר כמו כל דם דכבר נלמד דהוי משקה ומכשיר ודו"ק:

בד"ה ונאכלין בידים מסואבות לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודחו במי פירות. פי' ונתבשלו ג"כ במי פירות או בצלי קדר דאל"כ עדיין הוכשרו בבישול, מיהו בעיקר דבריהם אני תמה כיון דעיקר מילתא דבא לאשמועינן שאין ידיו הנוגעין בבשר פוסלין את הבשר לפי שלא הוכשר הבשר ואי היה הוכשר או שהיה פוסל גם בלא הכשר כל שנוגע בידיו אפילו רוצה לאכול אח"כ כשנטל ידיו כבר פסלן במה שנגע בבשר בידים מסואבות א"כ שפיר יש לומר שהוכשר הבשר אח"כ והודח כדינו ואז היה כבר ידיו טהורות וס"ד כיון שנגע בהן בעודן מסואבות פסלן קמ"ל דלא פסלן כיון שלא הוכשרו בדם אז, ואמת כי דברי התוס' מוכרחין בסוגיא דלקמן דדייק מהא דקתני ונאכלין דבנגיעה מיירי וקשה אפילו אי הוי קתני ואוכלן בידים מסואבות ג"כ מוכח דבנגיעה מיירי דאי לאכילה דוקא הרי הוכשרו אז מחמת הדחה לקדירה וע"כ דאז כבר נטל ידיו רק דנגיעה דמעיקרא לא פסלה לפי שלא הוכשרו ש"מ בהוכשרו פסלה נגיעה, וע"כ צ"ל דאי הוי נקט ואוכלן הוי מפרשינן באכילה ולצלי או במי פירות אבל דברי התוס' שכתבו לצלי איירי בוודאי צ"ע דכיון דמיירי באמת דספי ליה חבריה והאוכל עצמו טהור א"כ פשיטא דיש לומר שהאוכלו הדיחו כראוי בידים טהורות ואנו דנין על מה שנגע מקודם בהבשר אותו שידיו מסואבות וזה ברור:

בגמ' וממאי דבחולין עסקינן וכו' עד ליתכשרי בחיבת הקודש. איכא למידק מה צורך לכל אלו ההוכחות מה דבחדא מינייהו סגי להוכיח דלא מיירי בקדשים ואין דרך הש"ס להרבות בהוכחות ברורות מה דחדא מינייהו סגי, ונראה לי משום דהוכחה ראשונה יש לדחות קצת דאע"ג דחיה בקדשים ליכא מ"מ יש לומר דלא נקט חיה רק לאשמועינן דכשרים אפילו לא יצא דם אבל הך דקתני ונאכלין בידים מסואבות לא נקט לה רק משום קדשים בבהמה ועוף ואהא קאמר עוד להוכיח דאי בקדשים כי לא יצא מהן דם אמאי כשר הוא עצמו לדם הוא צריך, ומשום דבהא נמי יש לומר דוודאי בשעת שחיטה לא יצא דם אבל אח"כ יצא דם ובוודאי מתניתין כוללת חולין וקדשים ובחולין קמ"ל דאפילו לא יצא דם כלל כשר וקמ"ל עוד דבקדשים ולא יצא דם בשעת שחיטה ושחט בידים מסואבות או שנגע אח"כ בידים מסואבות ואח"כ יצא דם נאכלין דלא הוכשר לקבל טומאה כיון שלא יצא דם ואהא מקשה עוד אי בקדשים הא דם קדשים אינו מכשיר ומשום דאיכא למימר דוקא לאחרים אינו מכשיר כיון שצריך לו לזריקה לא הוי דם הנשפך כמים אבל מ"מ מכשיר עצמו כיון דלא צריך רק לאותו קרבן א"כ מכשיר הוא אותו קרבן ואהא פריך הא חיבת הקודש מכשיר, וליכא למימר דחיבת הקודש אינו מכשיר רק אי יש דם לזורקו ובלי דם אין חיבת הקודש מכשיר א"כ עכ"פ קשיא הך חיבת הקודש דמכשיר היכי משכחת לה אי בלא יצא דם הרי אינו מכשיר ואי ביצא דם הרי דם לאותו קרבן עצמו מכשיר וע"כ דאף אותו קרבן אין דם מכשיר א"כ קשיא קמייתא הא דם קדשים אינו מכשיר והיכי קתני לפי שלא הוכשרו בדם, ויש לי עוד לפרש בסיגנון אחר ואין להאריך יותר בזה:

שם הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר עסקינן. פירש"י ואשמועינן דשני עביד בהו שלישי דלא כר"מ, נראה דקשיא ליה למה לי למינקט בטומאת ידים ובחולין שלקחן בכסף מעשר דוקא הוי מצי לאורויי בחולין גרידא ובאב הטומאה או ראשון לטומאה ולאשמועי' דבלי דם לא הוכשר דלא כר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולמה נקט לה בטומאת ידים ובחולין שלקחן בכסף מעשר דוקא, לזה פירש דכיון דנחלקו ר"מ ורבנן אי אסור במעשר קמ"ל דסתם ליה תנא דלא כר"מ רק כרבנן ומעיקרא דבעי לאוקמא בקדשים לא קשיא