תפארת יעקב על חולין חלק א רכא

סובר דאפי' בטמאה כל ששחט בה שנים שוב לא מיקרי חי' לענין אבר מן החי אף דאינה מטמאה, ועוד שכתבו התוס' לעיל דלא נמצא כן בשום מקום רק דייק לה ממה דקתני בהעור והרוטב דאינה מטמאה טומאת נבלות א"כ עכ"פ אינו מוכרח דלפי שאינה מטמאה עדיין שיהא בה דין אבר מן החי כיון שניטל ממנה רוב חיות, ועוד דילמא ע"כ לא אמרינן מי איכא מידי אלא במפרכסת דכיון דלישראל חשיבא כמתה לענין אבר מן החי בנכרי נמי אבל בשחט ב' סימני' דפשיטא דחתך מן החי ממש רק בישראל אין בשחיטה משום אבר מן החי אבל אבר מן החי נוהג בו שלא בשחיטה ועכו"ם הוי שלא בשחיטה כיון שאין לו שחיטה דלא שייך לומר משום דשחיטה הוי כמתה דהא חותך מן החי ממש רק כל שחותך בשחיטה אין בו איסור ונכרי אינו חותך בשחיטה ואפי' שוחט ישראל לגבי נכרי הוי כחותך אבר אחר, אבל מפרכסת דחותך ממנה יד ורגל ע"כ משום דכבר נעשה מתה א"כ לנכרי נמי הוי מתה דלא שייך לומר לישראל מתה ולנכרי חי', ונראה לי דעיקר הקושיא דמשמע בברייתא דקתני וממתין לה עד שתצא נפשה אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו משמע דגם לנכרי אינו מותר רק אחר שמתה והשתא תיקשי אי יש בו משום אבר מן החי מה יועיל מיתה הא כבר נחתך מן החי ואי לא חשיב כאבר מן החי למה לא יהא מותר לנכרי קודם שתצא נפשה דפשיטא דבנכרי ליכא משום לא תאכלו על הדם, וע"כ צריך לומר דוודאי יש בה משום אבר מן החי אפי' במפרכסת דרק מיתה מתרת לנכרי רק אחר שתצא נפשה אי אפשר לאסור משום דכל שמותר לישראל אי אפשר לאסור לנכרי רק בחיים דעדיין אסורה לישראל מצד לא תאכלו על הדם נהי דאיסור אבר מן החי ליכא לישראל אבל לעכו"ם יש בה משום אבר מן החי והשתא שפיר מקשה ב"מ נמי נהי דהוי לנכרי אבר מן החי מ"מ כיון דמותר לישראל ע"כ מותר לנכרי. ובזה מיושב מה שיש לתמוה על הטור דבסי' כ"ו פסק כמאן דאמר דשחט קנה אפי' ניקבה ריאה טרפה ובסי' כ"ז הביא הך ברייתא וכתב על זה ומותר להאכיל ב"מ לעכו"ם ויש לתמוה כיון דמותר להאכיל בחתך ממנה יד ורגל דפשיטא דהוי לכ"ע ניטל ממש כ"ש ב"מ דלא חשיב כניטל רק לר"ל אבל אנן דלא קי"ל כר"ל לא הוי כנטול כלל, ונהי דאפשר דלא פסק כר"ל רק להחמיר אבל לא להקל להאכיל לנכרי ובהא אינו מתיר רק מכח מי איכא מידי אבל עכ"פ כיון שזכר יד ורגל כ"ש ב"מ, ולהנ"ל ניחא דס"ד יד ורגל ממפרכסת קיל יותר דיש לומר דמפרכסת אינה חי' לענין אבר מן החי אבל ב"מ דהוי מן החי גמור ס"ד דאסור קמ"ל מדמקשה לראב"י מברייתא ש"מ דדייק מברייתא כמו שכתבתי דאפי' אבר מן החי גמור כל שמותר לישראל מותר לנכרי כנ"ל:

שם ומולחו יפה יפה וכו'. תמוה לי מאי ענין דין מליחה לאיסור דם לכאן פשיטא שכל מה שצריך הכשר לשאר בשר צריך בזה ואי לאשמועינן דזה צריך יותר הרי בפ' כל הבשר מייתי הך לישנא על כל שאר בשר מולחו יפה יפה וכו', ונראה לי דלאו משום איסור דם נקט לה אלא משמיענו דאכילה זו שהוא אוכל כדי שיבריא אינו פועל בו הבריאות רק בדרך זה שימלחנו יפה וידיחנו יפה ולכך לא זכר הדחה קמייתא ועמ"ש בתוס' בד"ה ומולחו:

שם אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו. הרמב"ם ז"ל פסק בפ"י מהלכות מלכים דנכרי אסור כראב"י רק בבני מעיים לא פסק כמותו דלא פסק כר"ל רק ניקבה ריאה טריפה דלא הוי כמאן דמנח בדיקולא אבל בחתך אבר פסק כוותי', והקשו עליו שהרי נדחו דברי ראב"י מהך ברייתא מכח מי איכא מידי, ולדעתי נראה דלא קשיא כלל דאדרבא משמע כאן בהדיא דלנכרי נמי אינו מותר רק אחר שתצא נפשה ואף דלא שייך בנכרי לאסור מכח לא תאכלו על הדם מ"מ כיון דלישראל אסור מכח איסור אחר לא אמרינן מי איכא מידי כמו בטמאה דאינו אסור מכח אבר מן החי לישראל מ"מ אסור לעכו"ם כיון דעכ"פ אסור לישראל מכח טמאה, וזהו כוונת הרמב"ם שכתב כל האסור לישראל מכח אבר מן החי אסור לנכרי משמע דמה שמותר לישראל מותר לנכרי. ועל זה כתב עוד דיש שאין ישראל חייבין עליו והיינו דאין בו לישראל רק איסור לא חיוב והיינו לאכול מבהמה שנחתך בה אבר כל זמן שהיא מפרכסת והך כל זמן שהיא מפרכסת קאי על האכילה ג"כ דכיון שאסור לישראל אף שאינו חייב עליו מ"מ בנכרי יש בו אבר מן החי אבל כשמתה דאז הוי היתר לישראל בוודאי מותר לנכרי כנ"ל:

בתוס' בד"ה מולחו הא דלא אידכר הדחה קמייתא כגון דחללי' בי טבחי וכו'. תירוץ זה צ"ע דהיכי שייך דחללי' בי טבחי דאין דרך הטבחים לחלל רק אחר הפשט אבל כאן דהבהמה עדיין חי' איזה חילול של טבחים יש כאן, ומ"ש ולקדירה איירי לכאורה הוא ענין בפני עצמו דמיירי לקדירה משום דלצלי לא בעי מליחה והדר כתבו אי נמי לצלי וכו', אבל באמת זה אינו דלפי מה שפירשו לצלי מיושב קושיא ראשונה דלכך לא זכר הדחה ראשונה משום דלצלי מיירי אבל מליחה בעי כיון שנחתך קודם שתצא נפשה אבל הדחה קמייתא לא בעי, לכן נראה דאה"נ דכך כוונתם דלפי הנך ב' תירוצים דמעיקרא כתבו דמיירי לקדירה ולזה כתבו אי נמי לצלי ואף דצלי לא בעי מליחה הכא בעי אבל הדחה קמייתא לא בעי רק מעיקרא הוי ס"ל דלקדירה איירי דלצלי לא בעי והוצרכו לתרץ על הדחה קמייתא כמו שתירצו ואח"כ חדשו דמיירי לצלי והדחה קמייתא לא בעי רק לקדירה, מיהו כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי:

בד"ה אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותימא וכו'. פי' דס"ד דטעמא משום דמפרכסת לא חשיב כחי' לענין אבר מן החי אבל מדמקשה עלי' דראב"י דמיירי בב"מ שהוא חותכן בשחיטה מן החי גמור ש"מ דמפרכסת נמי חשיב כחי' רק דמותר מכח מי איכא מידי ודייק כן מדאינה מותרת לנכרי רק אחר שתצא נפשה דלא שייך בנכרי איסור דלא תאכלו על הדם וע"כ משום מי איכא מידי בא"ד וה"נ שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו. תמוה לי היכי מדמה שחיטה ליפת תואר שאני התם דלישראל ג"כ לא הותר רק בתנאים שילך למלחמה בהסכמת ב"ד של שבעים ואחד כמפורש בסנהדרין וכן אינו יכול לכבוש רק לו ולא לאחר ואי חסר מכל הני תנאים אסורה לו א"כ בנכרי שאין לו מלחמה כזו הרי הוא גזלן גמור ואין זו יפת תואר כלל, אבל בשחיטה דשחיטתו מועלת לאחרים ג"כ והישראל שחטה בכל תנאי השחיטה שפיר שייך מי איכא מידי שהרי הנכרי ג"כ מותר בבשר זה ולמה יאסר במה שחתך קודם שתצא נפשה טפי מישראל וזה ברור:

בא"ד הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת. לשון זה אינו מדוקדק דהוי להו לומר הואיל ויש מצות שביתה לישראל בשבת, ואף שיש לכוין דבריהם דכמו בשבת אין משגיחין על מה דישראל מותר משום דיש מצוה לישראל כמו כן בחול אין משגיחין על היתר ישראל מהאי טעמא כיון שיש מצות שביתה לישראל, ואולי כוונתם שיש מצות שביתה בחול כגון במהלך במדבר כמו בשבת, מיהו מה שכתבו לחלק בעוברים דנהי דפטור אבל לא שרי לא הבנתי דהיכי פריך מגזל פחות משוה פרוטה אטו מותר לישראל לגזול פחות משוה פרוטה וצריך לומר דמ"מ כיון דדיעבד אינו מחוייב להחזיר ע"כ ליכא איסורא כלל אבל על עוברין אי הרג עובר בוודאי מחוייב לעשות תשובה אבל על פחות משוה פרוטה אי הי' מחוייב לעשות תשובה הי' מחוייב להחזיר ואהא משני דשאני ישראל דמוחל אבל נכרי אינו מוחל. בא"ד וא"ת וכו' אסור לי' משום טמא וכו'. יש לדקדק כיון דפשיטא להו לתוס' דכל שאסור לישראל מצד אחר שוב לא אמרינן מי איכא מידי א"כ היכי ס"ד להקשות מעוף טהור אטו הוי ס"ד דלר"מ מותר לאכול אבר מעוף טהור בלא שחיטה, ונראה לי דס"ד דווקא בטמא לא שייך מי איכא מידי דהיא הנותנת דמ"מ טפי יש איסור לישראל מבנכרי דיש לו היתר בה עכ"פ כשמתה אבל ישראל אין לו בה היתר כלל לכך לא אסרה תורה משום אבר מן החי דבלא"ה אסורה לישראל לגמרי, אבל בעופות טהורין דיש היתר לישראל בה בשחיטה כמו לנכרי במיתה ומ"מ ניתוסף לנכרי איסור אבר מן החי ולישראל לא, ואהא תירצו דכיון דלישראל אסור ג"כ אבר ממנה מן החי בלא שחיטה הוי ממש כמו איסור אבר מן החי לנכרי דלזה אסור בלא מיתה ולזה בלא שחיטה אף שאינו לוקה על איסור אבר מן החי מ"מ האיסור הוא כמעט אותו איסור ממש, מיהו לא ידעתי הא ממקומו הוא מוכרח דהכא לנכרי אסור קודם שתצא נפשה מכח אבר מן החי דלא תאכלו על הדם לא שייך בנכרי אף דלישראל אינו אסור רק משום לא תאכלו על הדם, ואפשר לומר דשאני הכא שכבר הי' לישראל באותה בהמה איסור אבר מן החי ואף דבשחיטה פקע לא פקע בנכרי כל כמה דאסור לישראל אבל בעוף טהור אין בו איסור אבר מן החי לישראל כלל לכך הוצרכו לתרץ משום דאסור לאכול ממנו בלא שחיטה הוי כאיסור אבר מן החי, או דעיקר קושיית התוס' נמשך משום דאיסור אבר במשהו בשר ואיסור שחיטה בכזית והוצרכו לתרץ מכח חצי שיעור ור"ל לית לי' האי כללא ומהאי טעמא לא איכפת להו בטמאה דלא הוי רק בכזית משום דמ"מ אסור טפי לישראל שאין לו היתר בה כלל ונכרי יש לו היתר במיתה ואין היתר שלישראל במשהו חשיב כ"כ כמו היתר נכרי בכולה ורק בעוף טהור הוי קשיא להו מכח חצי שיעור ודו"ק. בא"ד והא איכא אבר מן החי דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולכותי אסור, הקשה מהרש"א מנ"ל דלכותי אסור הא לא אמר התם רב אלא דהכל מודים בנכרי דמצווה על הטמאין והיינו דרק ישראל אינו מצווה משום דבשרו אסור אבל נכרי דמותר בטמאה מצווה גם על הטמאה אבל חיות ועופות טהורין דבשרו מותר לישראל ומ"מ אינו מצווה נכרי נמי אינו מצווה, ולק"מ דהא טעמא דר"מ התם דיליף דכתיב וזבחת מבקרך וצאנך דרק בבקר וצאן הוא והשתא במה נפשך אי נתכוונה התורה בהך בקר וצאן דוקא אפי' לנכרי א"כ מ"ש דנוהג בטמאה בנכרי אטו טמאה בקר וצאן הוא ופשיטא דכמו דאימעט חי' ועוף טהור דאינו בקר וצאן כ"ש בהמה טמאה ועוף טמא וכיון דהכל מודים דנוהג בנכרי בטמא ע"כ דהך בקר וצאן דקפיד קרא בקר וצאן דוקא הוא רק לישראל א"כ ממילא נכרי מצווה על חי' ועוף ג"כ וזה ברור: