תפארת יעקב על חולין חלק א רכ

דהא אפי' טריפות בקרום של מוח ובצ"ה אינו פוסל דלא תליא כלל בסימני' וכן בחוט השדרה אלא טעמא כיון דאי מתה אחר שחיטת ב' סימני' מותרת א"כ מה יזיק טריפות דאין הטעם רק שסופה למות והרי מתה מותרת ושפיר י"ל דאפי' אחר שחיטת הסימני' מ"מ ב"מ הוי כמו שאר גוף הבהמה ואינן כמנחא בדיקולא, אבל ר"ל דמכשיר בין סימן לסימן אלמא אף דאי מתה בין סימן לסימן אסורה מ"מ ניקבה ריאה לא א"כ ע"כ דהוי הסימן אחר שנשחט כמאן דמנח בדיקולא א"כ אסור להאכיל לנכרי דהוי לדידי' אבר מן החי:

אלא דעדיין יש לדקדק דבין לפי' התוס' דלדבריו דרבא קאמר ר' זירא לעיל כך ולי' לא ס"ל א"כ עכ"פ נדחו דברי רבא אליבא דר"ל רק טעמא דר"ל דאין טרפות לחצי חיות א"כ אכתי מנ"ל דאסור לנכרי דילמא לא הוי כלל כמאן דמנח בדיקולא, וכמו כן לפירש"י דהאיבעי' דבעי ר"ז אליבא דרבא הוא אבל איהו סובר אין טריפות לחצי חיות א"כ לא מוכח כלל דאסור לנכרי, וליכא למימר דלר"ל מודה ר"ז דלא התיר רק בריאה א"כ מאי מקשה על רבא דקאמר לר"ל, ונראה לי דמזה ראי' דלכ"ע טעמא דר"ל דהוי כמאן דמנח בדיקולא דמהאי טעמא נקט ריאה רק ר"ז חולק על רבא דוודאי נקט ר"ל ריאה משום דעיקר ההיתר בריאה הוא דאי אפשר לאסור טרפות אחר דמנחא בדיקולא וממילא אין טרפות כלל אפי' בב"מ כיון שע"כ אנו מתירין נולדו בה סימני טרפות ע"כ גם בב"מ צריך להתיר דלא שייך לאסור טרפות בבהמה דבלא"ה נולד בה טרפות נטולת הריאה ולא נפחתה במה שנולד נקב בב"מ כמו שפירשתי לעיל בגמרא, אבל אי הי' טעמו של ר"ל דאין טרפות לחצי חיות לא הי' מזכיר ריאה כלל רק שחט סימן אחד ונטרפה או נולד בה טריפות בין סימן לסימן כשרה מיהו אכתי איכא למידק קצת דהוי לי' לאסור ב"מ לנכרי מכח מתניתין דריש פרק בהמה המקשה דקתני חותך מעובר שבמעי' מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה אלמא דכל שחתך מגוף הבהמה אפי' מאיברים שבפנים ונשארו בגוף הבהמה בפנים אסור אפי' לישראל, רק ה"מ בטחול וכליות דאי חתך מעיקרא לא הותרו בשחיטה אבל ב"מ כיון שבשחיטה נחתכו שחיטה מתרת אותן אבל בנכרי דאין שחיטה מתיר והרי שחיטה זו כמו חתך מן הטחול וכליות דאף שעדיין מונחים בגוף הבהמה הוי כאבר מן החי, ונראה לי דלא קשיא כלל דבמתניתין הוי מצינן למימר דשאני טחול וכליות דחתך מהם חתיכה ונשארה בגוף הבהמה בלי שום חיבור בגופה ושפיר הוי אבר מן החי אפי' בפנים אבל בני מעיים אף שנשחטו הסימני' ואין להם חיבור מצד הסימני' מ"מ עדיין מחוברים הן בגוף הבהמה מצד אחר וכל שיש להם חיבור באיזה מקום שהוא לא הוי אבר מן החי והותרו גם לנכרי במיתת הבהמה אבל עכשיו דקאמר ר"ל דאי שחט קנה אין נקב פוסל בריאה אלמא דחשיב כניטלה ריאה לגמרי ואין לה חיבור בגוף הבהמה ואינה חי' בחיות הבהמה ולא מתה במיתתה רק כמנח בדיקולא א"כ שפיר אסורין לנכרי מכח אבר מן החי:

ולפי הנ"ל נראה לי דיש ליישב פירש"י ז"ל מה שפי' דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים משום ריאה והדבר תמוה דהא שאר ב"מ נמי אחר שנשחטו הוי כמאן דמנחא בדיקולא וכן מפורש בדבריו לעיל בד"ה והדר ביה וז"ל אבל בבני מעיים מיטרפא שהושט עדיין קיים הרי מפורש דאחר שחיטת ושט אף בבני מעיים ליכא טריפות אפי' שחט ושט תחילה דהוי כמאן דמנחא בדיקולא, והי' נראה לכאורה לומר דקנה לעולם אסור דע"כ צריך שתחי' קודם שחיטת ושט אבל בב"מ לא פסיקא איסורא דפעמים שמתה תיכף בשחיטת ושט ואינה מפרכסת כלל, אבל הא ליתא כיון דבשחיטת רוב סגי א"כ לא משכחת לה רק שמתה ממש עם משהו היותר על הרוב ואותו שחיטת משהו עם מיתתה באין כאחד ומלבד שאני חוכך אי בכה"ג משתריא דבעינן חיות בסוף שחיטה כדמוכח לקמן דל"ח בשמעתין דמסוכנת וע"ש בפירש"י ע"ב בד"ה וזה פירש לחיים בסוף לידה ואחר לידה מעט הרי דבעינן חיות בגמר וא"כ הוי לי' בגמר אבר מן החי, אבל בלא"ה היכי אפשר להתיר בהא דמי יוכל לצמצם שיהא מיתה ושחיטה באין כאחד ברגע שחיטת משהו היתר על המחצה:

הן אמת שאני חוכך בגוף דינו של ר"ל שאמר שחט קנה וניקבה ריאה כשר ודייקינן מינה דאסור להאכיל ב"מ לנכרי דאף דדברי ר"ל וודאי נאמרו אפי' לא שחט רק רוב הקנה וכן משמע בהדיא בפירש"י בד"ה אלמא והוא מוכרח בגמרא ג"כ מדפריך עלי' דר"ל דמשני כאן ששחט שלא במקום חתך מהך דר"ל דמכשיר ניקבה ריאה אחר שחיטת קנה והשתא הא יש לומר שלא הכשיר רק בשחט כל הקנה אבל ברובו לא והך דפסוקת הגרגרת דמתניתין היינו ברובו ואז לא הוי כמאן דמנח בדיקולא וע"כ דדייק מדלא קאמר כאן שפסק כל הקנה כאן שפסק רובו וע"כ דלא מחלק בהא והיינו כיון דבשחט כולו שוב אין טרפות פוסל בריאה ממילא ברובו ג"כ דבשחיטה אין הפרש בין נשחט רוב לנשחט כולו והרי נצטוה על שחיטת רוב ב' בבהמה וכן אמרו ורובו של אחד כמוהו ואי יש הפרש לענין טרפות אינו כמוהו וע"כ דלענין טרפות ברובא נמי שוב לא מיטרפא:

אמנם כל זה לענין טרפות אבל לענין אבר מן החי כיון דאבר המדולדל אין בו רק מצות פרוש ולא מיקרי אבר מן החי א"כ בשחט רוב הקנה או רוב הושט עדיין הוי אבר מדולדל עכ"פ ואפשר דעדיף כיון דמחובר ממש במיעוטו עכ"פ ודוקא לענין שלא יפסל בה טרפות דהדבר תלוי בשחיטה ואין הפרש בשחיטה בין רוב למקצת בין להקל בין להחמיר וכשם שאין שחיטה מועלת בנפסק כולו ה"ה בנפסק רובו דרוב ככולו לענין טרפות אבל לענין אבר החי לא מיבעיא שיהא ראוי שיהא עכ"פ כאבר המדולדל אבל בלא"ה ענין זה של רובו ככולו אין דנין אותו גבי עכו"ם כלל וכל שלא נחתך האבר לגמרי ניתר הוא במיתת הבהמה לעכו"ם, ולפי זה היה מקום ליישב פירש"י הנ"ל דכיון דקנה נשחט תחילה ואח"כ ושט א"כ כשהותרה לישראל מסתמא נשחט הקנה כולו בוודאי הילכך ריאה אסורה לנכרי אבל בב"מ אי לא שחט רק רוב ושט ותו לא או שמתה קודם שגמר כל הושט אין ב"מ אסורין לעכו"ם דלא הוי רק כאבר המדולדל או דבנכרי לא אמרינן רובו ככולו לשוויי' אבר מן החי, אבל מ"מ אין דעתי נוחה לפרש כך כוונת רש"י דמ"מ לא הוי ליה להזכיר ריאה כיון דבב"מ ג"כ יש איסור אי שחט כולו:

ואדרבא בזה נתיישב לי מה שיש לדקדק מה דקאמר מזמנין ישראל וכו' ואין מזמנין כותי על בני מעיים זימון זה לא ידעתי מהו הוי לי' לומר ש"מ ב"מ מותרין לישראל ואסורין לעכו"ם ומה נ"מ ע"י זימון או שמוכר אותם לעכו"ם, ולהנ"ל ניחא דוודאי אי שחט ועלה על דעתו למכור ב"מ לכותי הרי יכול לשחוט רובן של סימנים ומותרין לעכו"ם אבל בדבר הבא פתאום שנזדמן לו כותי ורוצה לזמנו דכיון שאין דרכו למכור ב"מ ממילא שוחט כדרכו ב' הסימנים ואסור להזמין הנכרי אבל למכור ממילא גם מעיקרא עולה על דעתו כך ולא שחט רק רובן של סימנים ומותרין לנכרי כנ"ל, ועכ"פ דברי רש"י ז"ל צ"ע לכאורה:

לכן ברור דכוונת רש"י ז"ל דקשיא ליה בהא דקאמר ש"מ מדר"ל והרי משנתינו מפורשת חתך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה אפי נשארו בפנים א"כ גבי עכו"ם דליכא שחיטה ממילא חתך סימנים אפילו נשארו בפנים עד שמתה הוי אבר מן החי דשחיטת סימנים בנכרי הוי כחותך טחול וכליות בישראל, וע"כ דלא דמי לטחול וכליות דכשחתך מהן חתיכה אותה חתיכה אין לה שום חיבור בגוף הבהמה כלל משא"כ ב"מ אפילו חתך הסימנים יש להם עדיין קצת חיבור הילכך לולא דמוכח מר"ל דהוי כמאן דמנחא בדיקולא לא הוי אסרינן להו לנכרי, ומעתה דברי רש"י ז"ל נכונים דדבר ידוע הוא דחיבור ב"מ בגוף הם בשני צדדים צד אחד הוא הושט ומחובר בלחי וצד השני מחובר למטה במקום החלחולת והוא מחובר ביריכים עד סוף הכרכשתא שהרעי יוצא משא"כ הריאה אין לה חיבור רק בקנה והקנה בלחי והריאה עצמה תלויה ואין לה חיבור מלמטה כלל, והשתא ממילא כיון שלא הוזכר בדברי ר"ל רק שחט קנה וניקבה ריאה פשיטא שאין ללמוד מזה לב"מ אפילו שחט ושט דחיבור ב"מ בגוף אחר שחיטה הוא חיבור ממש מלמטה כמו מלמעלה משא"כ ריאה, והא דפירש"י לעיל בד"ה והדר ביה דושט עדיין קיים היינו כיון דר"ז סובר מעיקרא אין טריפות לחצי חיות אפילו מקנה לב"מ ועלה אמרינן דהדר ביה דבושט פוסל טרפות אבל ה"מ אי שחט קנה דושט כל חיותו קיים אבל אי נשחט ושט אכתי ס"ל דאין טרפות באותו סימן לחצי חיות שלו, ורבא נמי דמחלק בין ריאה לב"מ ג"כ יש לומר אפילו בנשחט ושט עצמו ג"כ פוסל בו טרפות דאין ב"מ כמאן דמנחא בדיקולא ועכ"פ אי אפשר להוכיח מר"ז דהדר רק משחט קנה ונקבו ב"מ אבל בשחט ושט יש לומר דאכתי סובר אין טרפות לחצי חיות של אותו סימן ומר"ל ג"כ לא מוכח להכשיר בנשחט ושט דלא מכשיר רק מכח מנחא בדיקולא וזה לא שייך בושט, וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דיש לומר ב"מ הוי עכ"פ כאבר המדולדל כיון שעדיין הם דבוקין מלמטה אותו דיבוק ממש כמו מלמעלה משא"כ כל שנשחט הקנה שוב אין לה דיבוק כזה בשום מקום שהריאה עצמה אינה דבוקה בשום מקום דיבוק ממש זולתי בקנה וזה ברור לפענ"ד:

שם תניא דלא כראב"י וכו'. תמוה לי היכי מדמה הך דראב"י להך דברייתא שאני התם דחתך ממפרכסת ומפרכסת לא חשיב כחי לענין אבר מן החי דבעינן חיות גמור ולא מפרכסת דכבר נעשה בה מעשה נבלה, תדע דפשיטא דאי ניטל ירך וחלל ניכר או עשאה גיסטרא דמטמא' מחיים וודאי מותרת לנכרי דחשיבא כמתה א"כ יש לומר דה"ה בנחתכו ב' סימנים דנעשה בה מעשה נבלה אין בה משום אבר מן החי, ונראה לי עוד דאפי' בישראל שנחתכו ב' סימני' ונתנבלה בשחיטה אינו חייב משום אבר מן החי דאף שאינה מטמאה עד שתמות מ"מ כיון שמוזהר עלי' משום נבלה לא חשיבא חי', תדע שהרי כתבו התוס' לעיל דנבלה אינה בכלל זה הכלל דמשמע דעכשיו היא חי' אבל נבלה אפי' עכשיו לא חי', ואף שיש לומר דלא נתכוונו התוס' רק לנבלה דר"א ודחזקי' דמטמאין מחיים מ"מ לא משמע כן רק נבלה סתם נמי לא אתיא דבקושיא לא ס"ד כלל דמטמא' מחיים], אבל ב"מ שנחתכו מבהמה שהיא חי' ממש נהי דבישראל השחיטה עצמה מתרת אבל לגבי עכו"ם הוי כחותך אבר מן החי ממש אבל מפרכסת לא הוי כחי' לענין אבר מן החי, ואי כוונתו להקשות מהך ברייתא דלעיל שחט בה שנים או רוב והיא מפרכסת הוי כחי' לכל דברי' עכ"פ הוי לי' לאתויי מהך ברייתא, תדע דהא חזקי' באמת