תפארת יעקב על חולין חלק א ריט

ראשון לשני להתירו באכילה ואי אפשר לפרשו על העובר והאם, גם קשה מאד מנא ליה שהועיל להתיר באכילה שמא באמת אינו מצטרף כלל ואי משום דלא בעי אילפא רק לעניין אבר היוצא לטהרו מידי נבלה ולא בעי לענין אכילת העובר והבהמה ש"מ דבהא מודה א"כ תיקשי חדא כיון דפשיטא ליה לאילפא דעובר ואמו מותרין מ"ש דמספקא ליה בטהרת נבלה של אבר היוצא וע"כ שיש לו איזה חילוק בזה ומה פשיט רבא, ועוד דעכ"פ הוי ליה לומר כך ותיבעי לך עובר עצמו והאם עצמה וע"כ דפשיטא לך דמותרין כ"ש דהאבר טהור מנבלה, ועוד דלא דמי כלל דוודאי חילוק שחיטה שיש באבר יש לומר דאינו מזיק לעובר ואמו דבהו ליכא חילוק שחיטה אבל באבר עצמו שיש חילוק שחיטה שפיר אין מצטרפין ועכ"פ אין כאן ק"ו וצ"ע לכאורה. לכן נראה לי דרש"י ז"ל כתב סימן ראשון לסימן שני גרסינן ולא גרסי' סימן שני לסימן ראשון וכן בהך דאילפא כתב ה"ג וכו' מי מצטרף סימן ראשון וכו' מבואר דהי' לו הגירסא סימן שני לסימן ראשון רק רש"י מחקו לפי פירושו, אבל לדעתי נראה לפרש על פי אותה גירסא שמחק רש"י ז"ל ואתי שפיר הכל בפשיטות והוא דעיקר בעי' דאילפא הוא כיון דבשעת שחיטת סימן ראשון הי' האבר בתוך המחיצה והוי ממש כמו גוף הבהמה כולה ושחיטת הסימן פעל באבר כמו בגוף הבהמה אבל סימן השני שכבר הוציא ידו לא נתפשטה עליו השחיטה כמו בגוף הבהמה דמהאי טעמא אינו מותר באכילה ששחיטת הסימן אינו מתפשט על אבר שיצא חוץ למחיצה כמו שפועל בגוף הבהמה ובעובר שהוא בפנים, הילכך מיבעי' לי' אי מצטרף ראשון לשני לטהר מנבלה שהשני אינו פועל בו רק לטהר מנבלה ואין הראשון מצטרף עמו ששחיטתו של ראשון פעל בו כשהוא בפנים ועכשיו נשתנה והוא בחוץ והיינו שהשיב לו רבא כפי שיטתו כאן דסובר כר"ל דלכך ניקבה ריאה אחר שחיטת קנה כשרה דאחר שחיטת הסימן הוי כמנח בדיקולא והיינו כמו שפירש"י כמו שנטלה כולה ומונחת בסל והר"ן ז"ל דיקדק יותר כמו שהוציאה לחוץ, והשתא יפה פשט רבא כפי שיטתו דקשיא לי' בכל בהמה כששחט סימן ראשון הי' גוף הסימן וכל התלוי בו דבוק בגוף הבהמה והי' לו שחיטת סימן ראשון כמו שחיטת גוף הבהמה שגם הוא הי' דבוק בגוף הבהמה ושחיטת הסימן מתפשט בכל הבהמה בכללה אמנם שחיטת סימן השני אף דמהני לכל הבהמה להתירה באכילה אבל היאך יועיל להתיר סימן ראשון עצמו וכל התלוי בו באכילה שהרי עכשיו נשתנה ונפרד מן הבהמה קודם שחיטת סימן השני ואין ראוי שיועיל שחיטת סימן השני אחר שנשתנה סימן הראשון ונפרד מן הבהמה לעצמו של סימן להתירו באכילה וע"כ דלא איכפת לן מה שאין השחיטות שוות וזהו שאמר רבא ק"ו אם הועיל סימן שני לראשון להתירו באכילה והיינו להתיר סימן ראשון באכילה אף דבשחיטת השני נפרד מן הבהמה ואין לו בה חיבור כגופה כמו בשחיטת ראשון מ"מ כ"ש שיועיל לטהר מידי נבלה אף דבשחיטת סימן ראשון הי' דבוק בגוף הבהמה בפנים ועכשיו נפרד מ"מ כיון דמסתייע חיבור קלוש כזה לטהר מידי נבלה מצטרף לראשון אף שעכשיו נשתנה, דליכא למימר הכא שאני דשחיטת ראשון הי' להתיר באכילה הא ליתא דפשיטא דראשון בלא שני אינו מתיר כלל רק ששחיטתו נשתנה מעיקרא הי' בגופה ממש ועכשיו נפרד א"כ אי אין מצטרפין כה"ג כ"ש שהי' מהראוי שלא יצטרפו להתיר הסימן הראשון באכילה כיון שנשתנה שחיטת שני מראשון דבראשון הי' דבוק ובשני נפרד וע"כ כיון דמסתייע פירוד זה להתיר באכילה דהא אי הוציאו ממש לחוץ בוודאי לא ניתר בשחיטת קנה בלבד וכן אי מתה אחר שחיטת קנה ובשחיטת סימן השני סגי עכשיו להתיר באכילה אף דשחיטת השני משונה מראשון מ"מ מצטרפין וכ"ש בבעי' דאילפא לענין לטהר מידי נבלה:

והך בעי' דר"ז ג"כ הוא על דרך זה אי נטרפה בין סימן לסימן אי נימא כיון שנשתנה גופה של בהמה כולה ואין השחיטות שוות דמעיקרא לא היתה טרפה ועכשיו נעשית טרפה ואין השחיטה של בריאה שוה לשחיטת טרפה שאין השחיטה של טרפה פועל בה כמו שחיטת בריאה ואף דעדיין לא הותרה מעיקרא באכילה בסימן אחד מ"מ אין השחיטות שוות כיון שנשתנה גופה ובוודאי מר"ז עצמו לא הוי מוכח רק דנקבו ב"מ טרפה אבל שפיר יש לומר דאי שחט קנה וניקבה ריאה כשר ולא הוי מוכח רק דהדר ממה דפליג על רבא אבל עכ"פ כרבא ס"ל אבל הגמרא רוצה להוכיח דבין בריאה בין בב"מ מטריף ולגמרי הדר בי' להטריף בתרווייהו, ואהא קאמר ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא ומוכח דלא ס"ל פשיטותו של רבא דא"כ כיון דהיינו הך דאילפא כשם שנפשט בעי' דאילפא מק"ו דרבא כן גם בעי' זו איפשטא וע"כ דלא ס"ל פשיטותו של רבא דרבא לטעמי' אזיל דאחר שחיטת הסימני' הוי כמאן דמנחא בדיקולא ואיהו לא ס"ל הכי רק עדיין הוא חשוב כגוף שאר הבהמה וכמו שהי' דבוק בה כמעיקרא ושפיר מצטרף שני להתיר הסימן הראשון השחוט שלא נשתנה עדיין כלל ולא הוי כמנחא בדיקולא ולפי זה ממילא פוסל טריפות בריאה אחר שחיטת הקנה דאי אינו פוסל ע"כ דמנחא בדיקולא א"כ אפי' נקבו ב"מ מצטרף לטהר מנבלה דאפשטא מק"ו כמו בעי' דאילפא ואתי שפיר הכל ואמת דאפי' לפי גירסת רש"י אתי שפיר על דרך הנ"ל אבל הך ק"ו דרבא אתיא לי שפיר טפי אי הגירסא אם הועיל סימן שני לראשון להתירו באכילה גם כאן אותה גירסא שמחק רש"י אתי שפיר טפי לפי הנ"ל, גם אפי' לפירש"י בעצמו ג"כ יש לכוין כפי הגירסא שמחק רש"י וכפי הנראה לא נתכווין רש"י למחקה רק שהיתה הגירסא שמצטרף סימן שני להתיר באכילה ולזה מחקה דסימן שני אינו מצטרף להיתר אכילה כשנטרפה אבל יש לכוין אותה גירסא לענין לטהר מנבלה דס"ד שאין השני מצטרף להראשון הי' גם לאכילה ולפי מה שפירשתי לפי שנשתנה עכשיו ממה שהי' כנ"ל ועמ"ש בסמוך שם לאו היינו דבעי אילפא. כבר כתבתי שיש לתמוה היכי מדמה לה לאילפא התם גם סימן השני הועיל להתיר עובר ואמו וכך פשיט רבא התם באמת מק"ו משא"כ הכא, ויש ליישב לפי פירש"י דכך הכוונה דבאמת בניקבה ריאה אחר שחיטת קנה מודה ר"ז דכשר וא"כ כמו דרבא פשיט התם מק"ו מעובר ואמו כן יש לפשוט בעי' דר"ז מק"ו ומה אם מצטרפין להתיר באכילה בניקבה הריאה דסימן ראשון הוי לחיות שלם ובתרא לחצי חיות וכיון דמצטרפין בניקבה ריאה להתיר באכילה כ"ש בנקבו ב"מ לטהר מידי נבלה והיינו דמייתי הך לאו היינו דבעי אילפא דמזה מוכח דהדר בי' וסובר כרבא לגמרי להכשיר בניקבה ריאה ולהטריף בבני מעיים, מיהו כבר כתבתי מה שנראה לי בפי' סוגי' זו:

בתוס' בד"ה והדר בי' ר"ז פ"ה וכו' עד סוף הדיבור. כל מה שהקשו על רש"י יש ליישב דמה שהקשו דבין סימן לסימן משמע בין ושט לקנה נמי כבר הרגיש רש"י ז"ל דקנה לעולם קודם לושט ומהאי טעמא נקט ב"מ ולפי' התוס' בריאה נמי, גם הראיה מאילפא מוכח כן כמ"ש מקודם, ומה שהקשו דהוי לי' לומר קא מיבעי' לי' לפירושם קשה יותר דאי לדבריו דרבא קאמר הוי לי' לומר בהיפוך כיון דבב"מ אסרת גם בריאה אסור ולמה לו לתפוס בזה הצד דלא ס"ל ועכ"פ הוי לי' לומר לדבריו דר"ל קאמר דר"ל נמי מתיר בפי' בריאה, גם מה שהקשו לא הוי לי' לומר טפי כפי הנראה הי' גירסתם והדר בי' ר"ז מדבעי ר"ז דבעי ר"ז אבל גירסת רש"י ז"ל והדר בי' ר"ז מדבעי ר"ז לזה פי' דהדר בי' מהנ"ל וזה מוכח מדבעי ר"ז ואין כאן יתור לשון כלל, ודוחק לומר דקושיית התוס' דלמה לו לומר מדבעי בתוספת מ"ם והוי סגי לומר דבעי ר"ז דזה אינו כדאי לדקדק כלל כיון דההוכחה הוא מדבעי ר"ז, תדע שהרי לשון התוס' לא הוה לי' למימר טפי אלא וכו' ואין כוונתם טפי על תוספת מ"ם, מיהו כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי:

בד"ה ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא לכך הוצרך וכו' גמרא הוא דקא"ל. דבריהם דחוקין ואינו במשמע כלל וכבר כתבתי ליישב קושיא זו בין לפירש"י בין לפי מה שפירשתי ומיושב גם אי ר"ז עצמו זכר לטהר מידי נבלה, והנה הרשב"א הקשה דאפי' לא גרסינן לטהר מידי נבלה ג"כ אין צורך לאילפא דאפי' אי לאכיל' מיבעי' לי' הרי הדר בי' דכאן פשיטא לי' דלאכילה מותר ולק"מ דזו אינה קושיא אי בעי ונפשט לו דמצטרפין וכך פשיט התם באמת ואין זו חזרה אבל אי באכילה אסור וודאי הוי חזרה. דף ל"ג ע"א בגמ' לדבריו דרבא קאמר ולי' לא ס"ל. לפירש"י קאי על הך דבעי ר"ז דלרבא מיבעיא לי' ולפי' התוס' וכן לפי מה שפירשתי לעיל בגמרא קאי על הך דהכא, אבל יש לדקדק כיון דר"ז באמת סובר להיפוך דבין בריאה בין בב"מ טרפה הוי לי' לומר בהיפוך לדבריו דרבא כיון שאם נולדו סימני טרפות בבני מעיים אסרת מה לי בריאה מה לי בב"מ ואז היתה הקושיא לדבריו דרבא וכפי מה דס"ל לר"ז עצמו ולמה לו לומר לדבריו מה דלא ס"ל, ועוד דלימא לדבריו דר"ל קאמר דמכשיר בריאה, ונראה לי דבאמת היינו דס"ד דמקשה דהדר בי' דאי הוא סובר להטריף הי' לו לומר בהיפוך ואהא משני לעולם לא חזר בו רק לפי שלא הי' באפשר לו להקשות קושיא דאי אסור בב"מ יהא אסור בריאה דהא טעמא קאמר הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה ואף דאיהו לא ס"ל הא אבל אי אפשר להקשות עליו בזה רק הא קשיא לי' לדבריו דרבא דקאמר אליבא דר"ל דלא אמר רק בריאה דזה אי אפשר דכל שאתה מתיר נקב בריאה יהא הטעם איך שיהי' סוף סוף אתה מתיר נולדו בה סימני טרפות ממילא ע"כ צריך להתיר גם בב"מ דמה יתרון יש בטרפות ב"מ כיון שאין טריפות פוסל באותן התלוין בריאה ומה נ"מ שנולדו כאן או כאן סוף סוף כבר יש בבהמה זו סימני טרפה ואתה מתיר, ולר"ז אליבא דר"ל באמת ע"כ כשר בתרווייהו כמו שפירשתי לעיל באריכות דאף דמודה ר"ז דהכשר בריאה הוא משום דמנחא בדיקולא מ"מ ע"כ אי מכשירין בריאה גם בב"מ צריך להכשיר כנ"ל:

שם שמע מינה מדרשב"ל מזמנין ישראל על ב"מ. [פי' אף דאינן טריפה וישראל אוכל מהם לא אמרינן מי איכא מידי וכו' וקמ"ל עוד אף שיושב ביחד עם הישראל ס"ד משום איבה יהא מותר ליתן לנכרי ג"כ דהנכרי לא יאמין שיהא דבר מותר לישראל ולו אסור] הא דקאמר ש"מ מדר"ל אף דלא נחלקו על ר"ל רק בנטרפה בין סימן לסימן אבל בשחט ב' סימנים פשיטא דלכ"ע אין טרפות פוסל א"כ אסור להאכיל ב"מ לנכרי, משום דלולא דברי ר"ל אנו אומרין אף דאין טרפות פוסל אחר שחיטת ב' סימני' לאו משום דהוי כמנחא בדיקולא