תפארת יעקב על חולין חלק א ריח

טרפות לחצי חיות שפיר הי' יכול לשחוט שלא במקום חתך, תדע דהא אפי' למ"ד אין טרפות לחצי חיות אבל פשיטא דיש נבלה לחצי חיות דאי נפסלה בשחיטתה אחר חצי חיות פשיטא דהוי נבלה וכן אי ניטל ירך וחלל ניכר או עשאה גיסטרא בין סימן לסימן א"כ ממילא מועיל שחיטה שלא במקום חתך וע"כ דפשיטא לן דטעמא דר"ל דהוי כמאן דמנח' בדיקולא ומהאי טעמא נקט ריאה ולא קאמר ונטרפה, ועוד דלישנא דרבא עצמו הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה משמע בהדיא דטעמא משום דכבר פסק חיותא דריאה בשחיטת הקנה, לכן נראה לי דכוונת ר' זירא להקשות דוודאי כל טרפה אינה טרפה באבר זה שנטרפה רק כולה טרפה דכולה עומדת להתקלקל ולהתחלש וסופה למות מחמת זה א"כ ממילא בכל מקום שנטרפה מגיע הקלקול לכל האברים וכ"ש ניטלה הריאה פשיטא דכל האברים עומדין להתחלש ולהתקלקל רק דאמרינן כיון שנשחט הקנה ופשיטא דעכשיו אחר שחיטת הקנה כבר אי אפשר שתחיה וסוף כל האברים להתקלקל ולהחלש עד שתמות ומ"מ לא איכפת לן כיון דנעשה זה מחמת שחיטה הילכך כיון דסוף סוף כבר נתקלקלה מחמת שניטל הריאה ממילא אין נקב שלא ע"י שחיטה ג"כ פוסל בה דמה פחיתות נולד בה בנקב זה ממה שהיה קודם כיון דבלא"ה כבר ניטלה הריאה כולה א"כ ממילא כך אנו דנין לכל אברי הבהמה דמה פחיתות נולד בה בנקבו ב"מ כיון דבלא"ה כבר ניטלה הריאה ואין לך פחיתות וטרפות גדול מזה, וזהו שאמר מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת פי' דההיתר בניקבה הוא משום דבלי נקב זה כבר נולדו בה סימני טרפה מחמת שניטלה הריאה ע"י שחיטת הקנה א"כ מה לי קנה מה לי ב"מ הא סוף סוף כבר נולדו סימני טרפה מחמת שחיטת הקנה והרי סופה למות מחמת טרפות זה כולה ומה פחיתות נולד בה באותה נקב בבני מעיים כיון דבלא"ה סופה למות ואי משום שישחוט הושט קודם שתמות הא כל טרפות הוא שוחט אותה קודם שתמות וע"כ כל דבלי שהיתה נשחטת היתה מתה מחמת טרפותה אין שחיטה מועיל א"כ בניקבה הריאה ג"כ לולא שנשחטה היתה מתה, וע"כ דכל שנטלה הריאה קודם ע"י שחיטה וזה לא איכפת לן ממילא שוב אין שום טרפות פוסל בה דלא נתחדש בה דבר מחמת נקב זה מאם לא הי' בה נקב כיון דבלא"ה ניטלה הריאה א"כ ממילא אין נקב פוסל בב"מ כיון שלא נתחדש בה דבר דבלא"ה מקולקלת כולה מחמת נטילת הריאה:

והא דמקשה לעיל לר"ל מר"ל דהכא הא איכא למימר דטעמו כיון שנשחט הגרגרת בלא"ה אינה חי' ולא נפחתה באותו נקב בריאה אבל לא הוי ריאה עצמה כנטולה, הא ליתא דודאי מצד טרפות פסוקת הגרגרת לא איכפת לן דדרך שחיטה הוא אבל טרפות אחר פוסל בה רק טעמא דר"ל דמלבד פסוקת גרגרת כבר נולד סימני טרפה בריאה עצמה מצד ניטלה הריאה דכ"ש הוא מניקב כמו שכתבו התוס' ריש א"ט, והשתא כיון שנולד בה סימני טרפה מלבד פסוקת הגרגרת התרת ניקבה הריאה א"כ ה"ה נקבו ב"מ כיון דבלא"ה כבר נולד סימני טרפות בריאה, אמנם רבא באמת ס"ל דמה שנולד בריאה נטולת הריאה לא איכפת לן כמו פסוקת הגרגרת בשחיטה דהכל ע"י שחיטה נעשה רק כיון דניטלה הריאה ע"י שחיטה לא שייך לפסול בה נקב דנקב זה לא מעלה ולא מוריד כיון שנתקה מגוף הבהמה רק מחמת נטילת כולה תמות וזה לא איכפת לן כיון שנעשה ע"י שחיטה הילכך גם נקב אינו פוסל בה אבל נקב בבני מעיים שאין המעיים עדיין כנטולין שפיר פוסל בה ובהא מחולקין רבא ור"ז כנ"ל ברור:

שם מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. פירש"י ז"ל סימן ראשון נשחט לב' דברים להיתר אכילה ולטהרה מידי נבלה וסימן שני לא בא להתירה באכילה, והנה מלבד דקשה לפירושו הא דמייתי לאו היינו דבעי אילפא והרי גירסת רש"י לטהרה מידי נבלה בגוף בעי' דר"ז [ומה שכתבו התוס' דהגמרא קאמר לי' ומדקדק זה מדאמרינן לאו היינו דבעי אילפא אבל הוי להו להזכיר מקודם הך ואמרינן ולומר עד כאן לא מיבעי' לי' אלא לטהרה מידי נבלה], אבל בלא"ה קשה היכי מדמה לה לאילפא שאני התם דסימן שני ג"כ מועיל עכ"פ להיתר אכילה של ולד ואמו משא"כ כאן דסימן שני לא בא להתיר באכילה כלל, הן אמת דרש"י ז"ל פי' לקמן בהא דפשיט רבא ק"ו אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה לא יצטרף לטהר מידי נבלה וכפי הנראה מפירש"י שם דאי נימא כיון דסימן ראשון בא להתיר באכילה וסימן שני רק מידי נבלה אין מצטרפין דשחיטה חלוקה היא א"כ הי' מהראוי באמת שלא יצטרפו כלל להתיר האם והולד באכילה דסימן ראשון בא לטהר הכל באכילה וסימן שני לא בא רק להתיר באכילה אמו והולד ולא האבר וכיון דחזינן דמ"מ מצטרפין ולא הוי שחיטה חלוקה א"כ ממילא כיון דמצטרפין להתיר הכל באכילה חוץ האבר כ"ש דמצטרפין לטהר אבר מידי נבלה, ולפי זה שפיר מוכח גם כאן דמצטרפין דאי אין מצטרפין לא הי' ראוי שיצטרפו כלל להתיר אפי' האם והולד, אבל באמת מלבד דעדיין לא דמי כלל דהתם לא אמרינן דמחמת שהם חלוקין באבר לא יצטרפו לכל הולד והאם כיון דבאם וולד שוין אבל כאן בכל הבהמה אינן שווין, ועוד דהתם גופה לא שייך ק"ו כלל מהאי טעמא דלאבר חלוקין ולולד ואם אינן חלוקין גם גוף הסברא אינו מובן כלל במה דאמרינן סימן ראשון נשחט לב' דברים שהרי סימן ראשון אינו עשוי להתיר כלל רק בצירוף סימן שני והרי על תנאי זה נשחט אי יתיר גם סימן שני יתיר הוא ואי לא יתיר סימן השני לא יתיר הוא ג"כ ושחיטת ראשון בלבד אינו מועיל כלום בלי השני ואי משום דמחשבת השוחט הי' בעת שחיטת ראשון להתיר, אטו בחולין צריך כוונה עד שנשגיח על מחשבת השוחט והרי הפיל סכין ושחט שחיטתו כשרה והשחיטה עצמה אינה רק בב' סימני' וראשון בלי שני אינו כלום:

לכן נראה לי בביאור סוגי' זו כך דוודאי לר"ז דרוצה לומר דאין טרפות לחצי חיות ואפי' נקבו ב"מ א"כ אף דבכל בהמה שנטרפה קודם שחיטה ונפסלה אח"כ בשחיטה או שמתה לא פקע מינה איסור טרפה כמו שהוכיחו התוס' לעיל בד"ה ורמינהו ויש בה משום טרפה ומשום נבלה אבל אי נטרפה אחר סימן ראשון אפי' נתקלקלה בשחיטת סימן שני או שמתה ולא שחט השני אין בה רק איסור נבלה לא טרפה שאין טרפה שייך אחר שחיטת סימן ראשון, ומעתה מיבעי' לי' לר"ז בנטרפה בין סימן לסימן דאין מצטרפין לטהר מידי נבלה והטעם דכיון דנקבו ב"מ הרי סימן ראשון עושה ב' פעולות לטהר מידי טרפה שהרי מצד סימן השני הי' ראוי להיות בה איסור טרפה דהא נטרפה קודם ששחט השני רק מחמת סימן ראשון אין בה איסור טריפה וגם מצטרף לטהר מידי נבלה וסימן שני אינו פועל רק לטהר מידי נבלה בלבד דמה שמסתלק איסור טרפה אינו כלל מחמת סימן השני רק מראשון בלבד דאפי' לא שחט שני אין בה איסור טרפה מחמת ראשון א"כ אין סימן ראשון שעושה פעולה לחלק איסור טרפה מצטרף עם שני לטהר מנבלה וא"כ אף שאין טרפות לחצי חיות מ"מ נבלה היא שאין מצטרפין בהא לטהר מנבלה, וכמו כן בהך בעי' דאילפא הכוונה דבין סימן לסימן כיון שהוצאה זו חוץ למחיצה אינו עושה רק טרפה וא"כ לחצי חיות אין טרפה דדוקא ממחיצה שלימה הוי חוץ למחיצה אבל כיון דלאחר שחיטת ב' סימני' אין זה חוץ למחיצה כמו כן אחר שחיטת סימן אחד הוי לה מחיצה רעועה ואין הוצאה ממנה עושה טרפות א"כ סימן ראשון פעל להוציא מידי טרפה את האבר היוצא וסימן שני רק לטהרו מידי נבלה אין מצטרפין, ופשיט רבא דאם מועיל להתיר עובר ואמו אף דמוציא אבר מידי טרפה לא יועיל להוציא אבר מידי נבלה והטעם שאין אנו דוחין טהרת אכילה ונבלה מפני טהרת טרפה, ואדרבא אמרינן כיון שהועיל לאכילה או לטהר מנבלה אינו מועיל לטהר טרפה והק"ו הוא דאם להתיר באכילה אנו סומכין לדחות טהרת טרפה מפני טהרת היתר אכילה כ"ש דדוחין טהרת טרפה מפני טהרת נבלה דסוף סוף אנו אוסרין אותה דוחין הקל מפני חמור דאפי' להתיר באכילה אנו דוחין טהרת טריפת האבר מפני היתר אכילה של עובר ואמו כ"ש באבר זה עצמו שאנו דוחין טהרת טרפה מפני טהרת נבלה, והיינו דמייתי לאו היינו דבעי אילפא והיינו דלא נטעה לפרש כפירש"י דבעי' דר"ז היתה דסימן ראשון בא להיתר אכילה ג"כ ולא מוכח רק בנקבו ב"מ דטרפה אבל ניקבה ריאה אחר שחיטת קנה סובר דכשר ולא הדר רק במה דמכשיר ב"מ ג"כ, לזה מייתי מבעי' דאילפא ואי כך כוונת ר"ז אינו דומה לאילפא דסימן שני בא ג"כ להיתר אכילה של עובר ואמו משא"כ כאן דלא בא להתר אכילה כלל וע"כ דהספק הי' כמו שפירשתי מצד דסימן ראשון עשה פעולה להוציא מידי טרפה שאירע אחריו אינו מצטרף עוד להוציא מידי נבלה שאין מצטרפין ב' סימני' מה שזה עשה פעולה שלא עשה זה א"כ ממילא מוכח דבכל גווני כל שאירע טרפות בין סימן לסימן אפי' באותו סימן במה נפשך אסור אי מוציא מידי טרפה אינו מצטרף להוציא מידי נבלה ואסור משום נבלה ואי מוציא מידי נבלה אינו מוציא מידי טרפה, ולפי פשיטותו של רבא בהך דאילפא נשאר באיסור טרפה ויצא מכלל נבלה דדוחין הקל מפני חמור א"כ ממילא לעולם יש טרפות לחצי חיות דאי יוציא סימן אחד מידי טרפה שאחריו שוב לא יוכל להצטרף להוציא מכלל נבלה וישאר אסור משום נבלה ומוכח דהדר בי' דבין בריאה בין בב"מ טרפה הוי, והשתא אין הפרש אי הגירסא דבעי או מדבעי דסוף סוף כאן מתיר ר"ז בתרווייהו והתם בהך בעי' אוסר בתרווייהו א"כ ע"כ יש כאן חזרה ומשני דאין כאן חזרה רק לדבריו דרבא דמכשיר בריאה קאמר דיש לו להכשיר גם בב"מ אבל איהו סובר בתרווייהו אין סימן ראשון מוציא מידי טרפה דאי יוציא מידי טרפה לא יוכל להצטרף להוציא מידי נבלה ותשאר נבלה כנ"ל:

אמנם אף שהדברים הנ"ל נראים נכונים וראויים להאמר מ"מ לפי מה שהבנתי באותה סוגיא דפרק בהמה המקשה בבעיא דאילפא ובמה דפשיט רבא נראה לי דרך אחר יותר פשוט ומרווח בכל זה, והוא דשם קאמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה לא יועיל לו לטהרי' מידי נבלה, והנה לשון זה קשה מאד להולמו דקאמר אם הועיל לו סימן ראשון לשני להתירו באכילה למי הועיל להתיר באכילה ורש"י ז"ל פי' לעובר ולאמו אבל כפי הנראה גריס התם אם מצטרף סימן ראשון להתיר באכילה שכך ציין שם בלשון זה אבל בגמרא אמר אם הועיל סימן