תפארת יעקב על חולין חלק א רטז

ועל כרחנו אנו צריכין לומר בישוב קושיא זו באחד משני פנים והיינו דס"ד השתא דרבא סובר דאין טריפות לחצי חיות ולקמן לדברי ר"ל קאמר לה דקאמר בהדיא ניקבה הריאה קאמר טעמו הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה אבל בבני מעיים לא אבל הוא עצמו סובר אין טריפות לחצי חיות כלל כר"ז דלקמן דמה לי ריאה מה לי ב"מ ולשיטת התוס' לקמן קאי הכי במסקנא והשתא שפיר קאמר נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאי נעשה זה בין סימן לסימן אי לא היתה רק טריפה כמו בתורבץ אין טריפות לחצי חיות אבל נבלה יש לחצי חיות ומשום דהנך נבלות הן אסורות אפי' בין סימן לסי' וההפרש בין עריפה לנבלה פשוט דנבלה הוי כמתה וכמו שחט סימן אחד ומתה לא מהניא שחיטה כמו כן שחט סימן אחד ונתנבלה אין גמר שחיטה אחר ניבול אבל טריפה אין לחצי חיות, ועל דרך זה יכול להקשות מחזקי' ג"כ דאף דנטרפה בפסיקת חוט מ"מ מה שנתנבלה גורם איסור כגון שעשאה גיסטרא בין סימן לסימן דמשום פסוקת החוט דאינו רק טריפה אין טריפות לחצי חיות אבל כיון שנתנבלה אפי' בין סימן לסימן נאסרה:

אמנם יש פנים אחרים לזה דרבא סובר יש טריפות לחצי חיות ומ"מ קתני שפיר ניקב הושט ונפסק הגרגרת דאף דבלא"ה אסורין מכח זה הכלל דלא גרע מלמעלה ממקום שחיטה מ"מ קמ"ל אפי' שחט חצי ושט וניקב כנגד מקום ששחט מ"מ אסורה ואיסור זה אינו רק מכח דנקובת ושט נבלה אבל אי לא הי' רק טרפה או שניקב תורבץ לא היתה אסורה דאף דיש טריפות לחצי חיות היינו באבר אחר אבל באותו אבר שכבר שחט בו וכנגד מקום ששחט לא שייך להטריף מכח טריפות כיון דבלא"ה כבר נחתך האבר ע"י שחיטה רק מכח נבלה אסורה, תדע שהרי התוס' ס"ל יש טריפות לחצי חיות ומ"מ הוצרכו להוכיח לעיל ד"ח מהא דפריך והא איכא צדדין דאי ניקב הושט כנגד מקום ששחט אסורה ש"מ דס"ד דשאני אותו אבר מאבר אחר, ותדע עוד שהרי התם אי שחט רוב הושט וניקב במקום ששחט קודם שחיטת הקנה ס"ל לכל הפוסקים דכשר אף דקי"ל יש טריפות לחצי חיות ואי נקבו ב"מ אחר שחיטת ושט טריפה וע"כ דשאני אותו אבר שנחתך בו ממש שוב לא שייך לאסור בו א"כ נהי דמוכח באמת מהא דפריך והא איכא צדדים דאי ניקב הושט כנגד מקום ששחט אסורה ש"מ דאפי' באותו אבר כל שלא גמר בו כל השחיטה פוסל בו נקב כנגד מקום ששחט אבל היינו משום דנקב בושט נבלה ונפסלה בשחיטה וכל שנתנבלה לא מהני לגמור השחיטה אבל בניקב תורבץ הושט או ושט עצמו אי לא הי' הדין דנקובת הושט נבלה רק טריפה שפיר יש לומר דלא איכפת לן נקב אחר שכבר התחיל בשחיטת ושט וכ"ש כנגד מקום ששחט, ולפי זה צריך לומר דהא דפריך מחזקי' ור"א היינו באופן דמחמת נבלותה נאסרה ולולא דנתנבלה לא היתה אסורה כלל דהשתא ליכא למימר דפריך דליחשוב בנתנבלה בין סימן לסימן בגיסטרא או בנטילת ירך דמה בכך הא בפסיקת חוט בלבד נטרפה וכן בנטילת ירך אפי' אין חלל ניכר ואפי' בין סימן לסימן כבר נאסרה, ולדרך זה ע"כ צריך לומר דמשכחת לה דחזקי' בלי פסוקת החוט דהשתא מחמת הניבול עצמו בא האיסור ולולא דנתנבלה אפי' איסור לא הי' והשתא שפיר הוי לי' למיחשבי' כיון דקא חשיב נבלות ג"כ:

ומעתה דברי התוס' מבוארים דבקושיא הוי ס"ד כפי דרך הראשון הנ"ל דאל"כ אף מחזקי' לא קשיא כלל כיון דלא ס"ד דמשכחת דחזקי' בלי פסוקת החוט לכך קשיא להו דליחשוב נמי דזעירי וג"כ נ"מ בין סימן לסימן דטריפות אין לחצי חיות אבל נבלה יש לחצי חיות, ואהא תירצו דהיכא דהוי טריפה בלא"ה לא קא חשיב והא דפריך מחזקי' משום דמשכחת לה בלי פסוקת החוט ודוק, ועל דרך זה יתבארו כל קושיות התוס' בסמוך מה דלולא מה שכתבתי אין להם הבנה כמו שיתבאר בסמוך, ודע דמלשון התוס' משמע דרק נבלה לא הוי רק בפסיקת החוט אבל טרפה מיהא הוי וכן הדעת נוטה דכיון דמפרקת ורוב בשר אינו פועל כלל אפי' לאיסור וחוט בעצמו עושה טרפות א"כ הניבול הוא רק מכח פסוקת החוט והיאך לא זכר העיקר רק מפרקת ורוב בשר מה דבהא אפי' איסורא ליכא, והא דלא חשיב מפרקת ורוב בשר בלי חוט משום דאתיא בזה הכלל ומ"מ בס"ד דמקשה מבסג"ר בריש א"ט ולא מקשה מהא משום דלא הוזכר מפורש דטרפה, ומנבלה לא מקשה דלפי האמת לא חשיב נבלות רק טרפות ועיין במה שכתבתי בחידושי לי"ד בט"ז שם. בא"ד נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן. לכאורה תמוה דהא הך צלע מכאן ומכאן מפורש לקמן דהיינו צלע וחצי חולי' א"כ נהי דנימא דאמצעית החולי' קיימת רק מקצת מכאן ומקצת מכאן מ"מ מאי קושיא דליחשוב דחזקי' דהא אלו אסורות קתני ונהי דחשיב נמי היכא דאסורה משום נבלה אבל ה"מ אי לא היתה נתנבלה היתה מותרת ומחמת שנתנבלה אסורה ואף דאיסורה חמור דהוי נבלה חשיב לה כיון דסוף סוף מכח מכה זו שנתנבלה היא אסורה אבל בנעקרה צלע מכאן וצלע מכאן הרי בנעקרה מצד אחד וחצי חולי' כבר אסורה ואין לנו שום חידוש איסור מחמת שנעקרה צלע השני ונתנבלה ג"כ כיון דבלא"ה כבר היתה אסורה, ונראה לי דס"ל לתוס' דכיון דנעקרה צלע וחצי חולי' טרפה כל שנעקרה עוד צלע מצד השני אף דב' צלעות אפי' זה כנגד זה אפי' טרפה נמי לא הוי אבל אי מצד אחד נעקרה צלע ומקצת חולי' דכבר נטרפה כל שנעקרה צלע מצד השני אפי' בלי מקצת חולי' הויא לה גיסטרא, תדע דהא ס"ד לקמן דב' צלעות בלבד הוי גיסטרא רק דדחי לה מדר' יוחנן ובן זכאי דבעינן ברוב ב' צדדים ואי אפשר שלא יהא אחד זה כנגד זה אבל כל שנעקרה צלע ומקצת חולי' מצד אחד שוב לא בעינן בצלע השני כנגדו מקצת חולי' ובצלע בלבד הוי גיסטרא והשתא משכחת לה שנעקר מעיקרא צלע מכאן וצלע מכאן והיתה כשרה ואח"כ נשבר מקצת חולי' מצד אחד והאיסור והניבול באין כאחד דלולא דנשבר מקצת חולי' היתה כשרה ומחמת מקצת חולי' נתנבלה ושפיר הוי לי' למיחשבי' כנ"ל בא"ד וא"ת אמאי קשיא לי' דניחשוב דחזקי' ודר"א וכו' נמשכו בזה לדבריהם הקודמים כי אי נימא דלכך מקשה מחזקי' ור"א אף באופן דמיטרפא בלא"ה משום דנ"מ בין סימן לסימן דיש נבלה לחצי חיות אבל טרפות לא א"כ שפיר מקשה מהך דחזקי' ור"א דאף דיש לומר דאתיין בזה הכלל מ"מ פשיטא דלא מוכח מזה הכלל דהוויין נבלות לאסור בין סימן לסימן דהא כלל כלהו כהדדי בסג"ר ושב שמעתא והנך טרפות נינהו ונהי דהני נמי אתיין אבל לא שמענו רק דאסורות לא נבלות, בשלמא פסוקת הגרגרת ונקובת הושט אף דלא הוזכר מפורש דהוי נבלה מ"מ הוזכרו בהך משנה דהכא דהודה ר"ע דפסול בשחיטה הוי נבלה וקא חשיב להו דאפי' לחצי חיות אסורין אבל הך דחזקי' ור"א לא הוזכרו במשנה כלל והוי לי' לתנא למיחשבינהו בנבלות דאפי' לחצי חיות אסורין, אבל כיון שהכריחו מכח הך קושיא דלא קא חשיב דזעירי דכל שהיא אסורה בלא"ה אין לחשוב כלל ומהך דחזקי' דפריך הוא רק באופן דלולא מכה זו שנתנבלה אפי' אסורה לא היתה א"כ קשיא להו הא איסור ידענו מזה הכלל דמ"ש מבסג"ר ושב שמעתא, ומה שיש בהנך משום איסור נבלה לא צריך במתניתין כלל דלא קא חשיב נבלות רק לאשמועינן איסורא דאלו אסורות קתני, וזהו שכתבו וא"ת אמאי וכו' ואי ענין בפני עצמו הוא לא שייך לשון אמאי רק מה פריך או מאי פריך אב להנ"ל ניחא דכוונתם אמאי פריך לחזקי' ור"א וע"כ מכח דבא לומר דיש נבלה לחצי חיות א"כ תקשי נמי מזעירי ודו"ק:

בא"ד דלא משמע לי' לרבויי נבלה מזה הכלל וכו' כל שאין חי'. דבריהם תמוהין לכאורה דמה בכך מ"מ סוף סוף הרי ע"כ סמיך התנא במה דקתני זה הכלל שאנחנו נדע להטריף אותם שאינן ראוין לחיות א"כ כ"ש שנאסור אותן שאינן ראוין לחיות עתה, וליכא למימר שאנחנו לא נדע כלל שאינן ראוין לחיות עתה א"כ כ"ש שלא נדע בסג"ר ושב שמעתא שאינן ראוין לחיות להבא, ונראה לי דכוונת התוס' כך דוודאי צ"ל דחזינן שחשב התנא אלו טרפות מפורש וחשב השאר בזה הכלל ומזה נראה דאותן שנאמרו מפורש למשה מסיני הוזכרו במשנה מפורש ואותן שלא נאמרו כלל אותם התנא בכלל כל שאין כמוה חי' דכך הלכה כל שאינה ראוי' לחיות טרפה, והשתא שפיר כתבו התוס' דודאי לא משמע לי' לרבויי נבלה בזה הכלל דהיינו שיהא בא לרבות שכל שעכשיו אינה חשובה חי' שלקתה מכה כזו עד שעכשיו אינה חשובה חי' הוי נבלה רק לא בא לרבות רק כל שאי אפשר שתחי' מכאן ואילך אסורה ובודאי דכ"ש דמוכח דהנך שאינן יכולין לחיות עתה שהן אסורות אבל לא שהן נבלות א"כ ע"כ דמפורש נאמר למשה בסיני דעשאה גיסטרא וניטל ירך וחלל ניכר הוי נבילה דלא ניתן על זה כלל כמוה חי' כמו לטרפה כיון שלא הוזכר במשנה, [והיינו דלא שייך על זה ליתן כלל לשער מאומד אי אינה ראוי' לחיות כלל או לחיות שעה או שתים רק מפורש נאמרו], והשתא כיון דהתנא חשב אותן האסורות שנאמרו מפורש בפני עצמן ולא כלל אותם בזה הכלל א"כ איסורי דחזקי' ור"א ג"כ הוזכרו מפורש הוי לי' לתנא לחשבם מפורש דכיון שהוזכרו מפורש להיותן נבלות הרי ממילא הוזכר איסורן מפורש וזה ברור בכוונת התוס', ובזה תבין קושייתם בתר הכי כמו שאבאר בסמוך:

מיהו בעיקר קושיית התוס' יש לי לפרש דהמקשה ס"ל כיון דחזינן דתנא חשיב טריפות מפורש וטרפות בזה הכלל והיינו דאותן המפורשים אינן פשוטים כ"כ שאינן ראוין לחיות עד שנדע מעצמנו בזה הכלל ובסג"ר ושב שמעתא פשוטין יותר והשתא קשיא לי' כיון דחשיב נקובת הושט ופסוקת גרגרת דהוי נבלות א"כ אי אפשר שיהיו נבלות אינן פשוטין כ"כ מאותן שהן רק טרפות דהא חזינן דמכת נבלה הוי מכה גדולה יותר ממכת טרפה וע"כ דרצה התנא לפרש הנך שהן נבלות מפורש ולא לכללן בזה הכלל וא"כ ליחשוב נמי דחזקי' ור"א, ומשני דדוקא הנך דלא מטמאי מחיים קא חשיב דהני שפיר אינן ידועין כ"כ דמה שהם נבלה אינו מכח דמכתן גדול כ"כ יותר מטרפות רק לפי שפיסולן בשחיטה אבל הנך דמטמאי מחיים והיינו דמכתן גדול כ"כ עד שהן חשובין כמתות הני שפיר אתיא לי' מזה הכלל מכ"ש ודוק:

בא"ד וא"ת אמאי פריך וכו' בזה הכלל דהיינו בסג"ר וכו'. גם בזה דבריהם צריכין ביאור חדא בלישנא דאמאי דלא שייך כלל רק כך הוי להו לומר מאי פריך או מה פריך, ועוד למה להו להקשות מכח בהמה שנחתכו רגליה דנכלל בזה הכלל הא בלא"ה