תפארת יעקב על חולין חלק א רטו

ושט וסיפא בהתחיל בשחיטת גרגרת ולפי שהי' פסיקה באמצע פסול וע"כ דע"כ פוסל פסיקה באמצע אי פוסק בסי' השני שלא שחט בו עדיין אבל אי פוסק בסי' ששחט שחיטתו כשרה וכבר נתבאר מזה לעיל גבי שוחט בסכין מלובנת באריכות:

שם איתיבי' ר' אחא בר הונא לרבא וכו' ואח"כ וכו' אימא וכבר שחט את הושט מעיקרא וכו'. תמוה מילתא דהיכי ס"ד לומר דשחט את הושט מעיקרא במה דקתני בהדיא ואח"כ, גם למה לי דנקט שני דברים שווין ממש באופן אחד, וכבר ראיתי שמחקו במתניתין הך ואח"כ אבל עדיין לא הועילו כלום דמ"מ היכי ס"ד לפרושי מתניתין הכי כיון דבראשונה נקט שחט ופסק ואח"כ פסק ושחט פשיטא דזה אינו זה ממש דמלבד דקשה היינו קמייתא קשה למה כאן קורא אותו פסק ושחט וכאן להיפוך, גם לפי מה שהגיהו במשנה הוצרכו למחוק גם בלשון המקשה בגמרא הך ואח"כ ולגרוס בתר הכי ועוד תניא ואח"כ דהיינו ברייתא, ועוד תיקשי בברייתא עצמה למה לי ואח"כ דהא אי אפשר לפרש דכבר שחט דהיינו קמייתא כדמקשה לרבא בתשובה ראשונה:

לכן נראה ברור דלא נתכוון רבא לתרץ דמיירי ששחט את הושט מעיקרא כמו ברישא דפשיטא דלא הי' משנה לשונו ממה שאמר ברישא כיון דהיינו ממש הך, רק רבא בא לומר לא ששחט את הושט לגמרי בתר שנפסק הגרגרת ומעיקרא לא הי' שחיטה בושט כלל רק דכבר שחט בושט מעיקרא וכיון שפסק אחר שהתחיל לשחוט הוי נבלה והא דקאמר ואח"כ שחט היינו דגמר שחיטת הושט אח"כ והא דלא קאמר שהתחיל בגרגרת משום דחצי קנה לא הוי שחיטה כלל וע"כ רובו א"כ שוב אין פסיקה פוסל בו כמ"ש לעיל, ועל זה הקשו עליו ב' תשובות חדא דהיינו קמייתא ואין בזה שום חידוש על הך דמעיקרא דכמו בשחט כל הושט מעיקרא ופסק הוי פסול בשחיטה ה"ה בהתחיל מעיקרא בושט בשחיטה הוי פסול בשחיטה, ועוד דהא קתני ואח"כ וקשה למה לי הך ואח"כ הא ברישא לא קתני ואח"כ פסק והוי לי' למתני פסק ושחט את הושט ומדקתני ואח"כ ש"מ דבא לומר אפי' לא התחיל בשחיטה כלל רק אח"כ שחט ולא קודם מ"מ הוי נבלה כנ"ל ברור:

שם אלא אמר רבא אלו אסורות קתני וכו'. הנה כפי פשטות הסוגיא יראה דעיקר תירוץ זה של רבא הוא דעיקר הקושיא היתה דקתני במתניתין ואלו טריפות בבהמה א"כ נהי שיש לומר דמחיים הוי טריפה ומ"מ אין שחיטה מועלת ובשעת אכילה דהיינו אחר שחיטה הוי נבלה שאין שחיטה מועלת לה, אבל לא משמע לי' למקשה לחלק בין הטריפות דלזו מועיל שחיטה לטהרה ולזו אינו מועיל דאי חשיב הני שאין מועיל שחיטה איכא טובא למיחשב כדמקשה בתר הכי, ואהא משני רבא דלא נתכוון לומר אלו טריפות להשוותן לכל דיני טריפה רק לענין שאסורין באכילה אבל יש מהן שאין שחיטה מועלת ונעשו נבלה בשחיטתן ויש שמועיל להן שחיטה לטהרם, ואהא מקשה כיון דקא חשיב נמי הנך שאין שחיטה מועלת ליחשוב נמי דחזקי' ודר"א ומשני דלא חשיב רק הנך דמחיים אין מטמאין ושוין לכלהו טריפות בהא מילתא שאין מטמאין מחיים רק אסורין מכח טריפות ואף דלענין אי ישחוט אותם יש חילוק בינייהו לא איכפת לי' אבל הנך דהוויין נבלות תיכף קודם שחיטה ומיתה ותיכף מטמאין לא קא חשיב להו במתניתין דאלו אין עליהם שם טריפות כלל רק נבלות תיכף:

מיהו יש לדקדק אי נימא דמחיים באמת טריפות נינהו ולא נבלות רק שאין שחיטה מועלת בהם ואחר מיתה הוויין נבלה א"כ תיקשי למה קאמר רבא ואלו אסורות קתני הוי לי' לתרץ כפשטא דבאמת כלהו טריפות נינהו מחיים ואף שאין שחיטה מועלת בהן ואחר מיתה נעשו נבלות מ"מ כיון דעכשיו טריפות הן קרי להו טריפות, תדע דקתני נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ולא קאמר ניקב הושט נפסק הגרגרת כמו ניקב קרום של מוח וכן כלהו וע"כ דהני מבחיים חשיב להו בהמה שהיא נקובת הושט או פסוקת גרגרת כמו המסוכנת דהכוונה בהמה חי' מסוכנת ואף כאן הכוונה בהמה שהיא נקובת ושט או פסוקת גרגרת ולא רצה לחשבה אי מתה ונמצא ניקב הושט דאז נבלה היא רק מעיקר' טריפה היא ועכ"פ למה לי' לרבא לומר אלו אסורות קתני כיון דס"ס לא מיירי רק מחיים דאחר מיתה מטמאה נמי והוי לי' למיחשב דחזקי' ור"א ג"כ וע"כ מחיים א"כ באמת טריפה הוי ולא נבלה, גם קשה לישנא נבלה דמטמאה מחיים לא קתני ולמה לי' להזכיר טומאה אטו עד השתא לא ידענו דנבלה מטמאה ולא הוי לי' לומר רק נבלה מחיים לא קתני רק הנך שהן טריפות מחיים:

לכן ברור לפע"ד שכל שאין שחיטה מועלת לו לא הוי בחיים טרפה שאין טריפה חל על בשר מן החי ובעלמא אי אכל כזית מן הטריפה דחל היינו מיגו דחל אחר שחיטה חל נמי עכשיו אבל כאן דאחר שתשחט תהא נבלה לא שייך מעיקרא איסור טריפה, ומה שהביאו התוס' ראי' ממסוכנת דלקמן דמוכח התם דאח"כ לא פקע לא דמי כלל דהתם אי יש לה טריפות מצד אחר לא פקע מצד שמתה ג"כ אבל זו שמחמת אותו הטריפות עצמו תהא נבלה אחר שתשחט שוב אין טריפות חל כלל רק נבלה ועוד דכל דבר שאין שחיטה מועלת מצד דהוי פסול בשחיטה ממילא משעה שנולד בה הפסול הוי נבלה ומה שאינה מטמאה משום דכי ימות כתיב דאין טומאה רק אי מתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא בהלכות שאר אבות הטומאות דבהמה טהורה שנפסלה בשחיטה אינה מטמאה עד שתמות ואפי' מפרכסת אינה מטמאה רק בהותז הראש או ניטל ירך וחלל ניכר או קרעה כדג וזהו שהוצרך רבא לומר דאלו אסורות קתני דיש מהן נבלות ויש מהן טריפות אבל בזה הקשו דליחשוב נמי דחזקי' ודר"א דאינהו נמי אסורין ומשני נבלה דמטמאה מחיים לא קתני ולא חשיב רק הנך שאין מטמאין עד שתמות שהן דומין לטריפות מזה הצד שהן אסורין ואינן מטמאין עד שתמות ואף דזה אסור משום נבלה וזה משום טריפה מ"מ שווין הן ואין נ"מ באיסורן דכלהו אסורין אבל דחזקי' ודר"א דמטמאין מחיים תיכף לא קא חשיב להו, וזהו דעת הרמב"ם דלענין איסור נבלה בהלכות מאכלות אסורות חשיב נקובת הושט ופסוקת הגרגרת וכן ניטל ירך וחלל ניכר ועשאה גיסטרא הכל חשיב בכלל אחד דהוי נבלה מחיים ובהלכות אבות טומאות חלקן דרק עשאה גיסטרא וקרעה כדג וניטל ירך וחלל ניכר מטמאה תיכף מחיים אבל ניקב ושט ונפסק גרגרת אפי' נשחטו רוב שנים אינה מטמאה עד שתמות ולא נקראת נבלה רק לענין דחייב משום נבלה ואין שחיטה מועלת בה ולא לענין טומאה כנ"ל, ודע שיש להקשות עוד כאן דלא משני דמיירי בושט וגרגרת שלא במקום שחיטה דלא הוי רק טריפה ממש ושחיטה מטהרת בהא מידי נבלה ככל טריפות מיהו יש לומר דלמעלה ממקום שחיטה נהי דגרגרת איקרי גם שם אבל ושט לא איקרי רק תורבץ הושט אך הא קשיא במתניתין גופה למה חשיב נקובת ושט וגרגרת דלא דמי דהוי עכ"פ נבלה מחיים הוי לי' לתנא למיחשב אותו דבר עצמו בלמעלה ממקום שחיטה דלא הוי רק טריפה ממש ואולי יש לומר דהנך נמסרו מסיני אבל למעלה ממקום שחיטה בזה הכלל איתרבי ועמ"ש בתו' בד"ה וליחשוב:

בתוס' בד"ה וליחשוב נמי דחזקי' וא"ת אמאי לא פריך דליחשוב נמי דזעירי וי"ל וכו' אבל מחזקי' וכו' דבריהם תמוהין לכאורה וצריכין ביאור שאם בקושייתם הוי ס"ד דנשברה מפרקת ורוב בשר הוי נבלה בלי פסוקת החוט מלבד מה דקשה מה ענין הן דחזקי' שזכרו כאן הא מהך דחזקי' בלא"ה קשה דהיכי אפשר להקשות על התנא שיזכיר הך דחזקי' כיון דמתניתין אלו אסורות קתני ויש שאסורין מכח טריפה ויש שאסורין מכח נבלה אבל פשיטא שאי אפשר שיחשוב רק נבלה דלולא שנתנבלה לא היתה אסורה ומחמת שנתנבלה אסורה כגון פסוקת גרגרת ברובה דאי לא נפסק רובה לא היתה אסורה כלל דחצי קנה פגום כשר רק עכשיו שנפסק רובה נולד האיסור והניבול ביחד וכן נקובת הושט דלולא הנקב היתה מותרת ומחמת שניקב אסורה ונתנבלה אבל הך דחזקי' דעשאה גיסטרא דנפסק החוט למה יחשוב גיסטרא כיון דבלי הגיסטרא אסורה מחמת פסוקת החוט ואין מה שנתנבלה גורם שום איסור רק טומאה ומתניתין אלו אסורות קתני, ואפילו בס"ד דחשיב נבלה דמטמאה ג"כ היינו דלא איכפת לן אי גורמת נמי טומאה אבל נבלה שאינו מחדש איסור בלל רק טומאה פשיטא דלא קא חשיב, וע"כ דכוונת התוס' דידעו בקושיא דנשברה מפרקת היינו עם פסוקת החוט וקשיא להו כמו דמקשה מהך דחזקי' ליפרוך מהך דזעירי דאי מכת חוט מחזקי' נמי לא קשיא ואהא תירצו דשפיר לא חשיב מחמת החוט ומ"מ פריך מחזקי' דמשכחת לה בלי פסוקת החוט, אך לפי זה יקשה ביותר דהיכי ס"ד להקשות קושיא שיחשוב דזעירי כיון שאין הניבול גורם שום איסור והיכי שייך אלו אסורות כיון דבלא זה אסורה אפי' לא הי' נשבר מפרקת ורוב בשר ולא היתה נבלה, ואם הי' להם הכרח מהך קושיא דחזקי' להיפוך הוי להו להקשות מאי פריך וליחשוב דחזקי' הא אין כאן שום חידוש איסור מכח שנתנבלה דאפי' לא עשאה גיסטרא ולא היתה נבלה היתה אסורה מכח פסוקת החוט. ומה שנראה לי בביאור דברי התוס' הללו והוא דודאי יש לתמוה בהא דמשני רבא ואלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טריפות והנבלות הן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת וקשה למה לי' לתנא למיחשב נקובת הושט ופסוקת גרגרת כיון דעיקר הכוונה אלו אסורות הוי לי' למיחשב ניקב תורבץ הושט ונפסק גרגרת למעלה משיפוי כובע דאינן רק טריפות ולא נבלות ולמה לו לחשוב במקום שהן נבילה כיון דלא נתכוין רק אלו אסורות וצ"ל דלמעלה ממקום שחיטה מייתי להו בזה הכלל [ומ"מ לא קשיא לתנא דבי ר"י בס"ד דאיכא נמי תורבץ וגרגרת למעלה ממקום שחיטה דיש לומר דלא חשיב רק טריפות וגרגרת וגם ושט במקום שחיטה דהוי נבלה לא קא חשיב רק חשיב למעלה ממקום שחיטה או דכיון דחשיב טריפות באותן איברים הכל בכלל], אך לפי זה יש לתמוה מה קמ"ל דאלו אסורות כיון דלמעלה ממקום שחיטה אסורות מזה הכלל פשיטא דכ"ש במקום שחיטה ואטו ס"ד דבמקום שחיטה יהא עדיף משלא במקום שחיטה וכיון דלא חש להזכיר מפורש למעלה ממקום שחיטה דסמך על זה הכלל כ"ש למטה ואי משום דהנך נבלות הא לא נתכוין התנא להזכיר נבלות רק אסורות ופשיטא דאסורות: