תפארת יעקב על חולין חלק א ריד

בשר טמאים [וכ"כ הכ"מ בפשיטות שם ותמהני שלא הרגיש לסתור דברי ה"ה במקומו רפ"ד], ועכ"פ דבר ברור הוא שאין איסור אכילת בשר נבלה שייך בבהמה ועוף טמא וכן טרפה ודברי התוס' לא נתבררו לי בזה, ולא עוד אלא שכתבו בפשיטות לפרש דעובר משום נבלה וטריפה ולא משכחת טריפה בלבד והוא תמוה לפע"ד:

בא"ד וי"ל דהכי פריך וכו' אלא הוי ליה למיתני ואלו נבלות שהוא עיקר האיסור וא"ת וכו' שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טרפה וכו'. דבריהם צריכין ביאור שהרי קושייתם הראשונה והשנייה כמעט אחד הן רק בראשונה הקשו דחייב אף משום טרפה אחר מיתה דיש איסור נבלה והקושיא השנייה הוא דיש איסור טריפה מחיים א"כ כמו דסגי להו על קושיא ראשונה במה שתירצו דהוי ליה לתנא למיתני עיקר האיסור ואלו נבלות כמו כן מיושב קושיא השנייה בזה, ואי לא ניחא להו בזה דמ"מ צריך לאשמועינן דיש איסור טרפות מחיים כמו כן קשה קושיא ראשונה דבעי לאשמועינן דיש איסור טריפה אחר מיתה חוץ נבלה כמו מחיים חוץ בשר מן החי, ואי נתכוונו התוס' לומר דהא לא איצטריך לאשמועינן דלא פקע איסור טריפה רק דהא קשיא להו דס"ד דלא חל כלל מחיים על איסור בשר מן החי, הא ליתא דדבר זה אין צריך לאשמועינן בנקובת ושט דוקא רק בכל טריפות דחל מחיים וע"כ דבא לאשמועינן דנקובת ושט הוי טריפה א"כ מעיקרא נמי צריך לאשמועינן דהוי טרפה לענין דיתחייב אחר מיתה:

ונראה לי בכוונת התוס' כך דוודאי לא איצטריך לאשמועינן דלא פקע אח"כ דכל דחל מעיקרא לא פקע רק עיקר הקושיא דקמ"ל דחל מעיקרא ובשאר טריפות פשיטא לן דחל מעיקרא משום מיגו דחל אחר שתשחט דאז לא תהא נבלה ולא משום בשר מן החי אבל בנקובת הושט דלא ימלט שלא תהא נבלה א"כ עכשיו אינו חל על בשר מן החי ובתר הכי תהא נבלה ולא יחול איסור טריפה לעולם, אבל לענין שתהא טריפה מחמת נקובת הושט וודאי לא איצטריך דאי הוי קתני ואלו נבלות הוי שמעינן מכ"ש ומה אי לקתה מכה ששחיטתה מטהרתה הוי טריפה כל שכן בלקחה מכה שאין שחיטתה מטהרתה רק דסלקא דעתך דאינו חל על בשר מן החי ואחר כך לא יחול גם כן מכח נבלה ודוק היטב:

בא"ד וי"ל וכו' כל שאין כמוה חי' ולא קתני כל שאינה חיה. ולדעתי אין תירוץ זה מספיק כלל דאי ס"ד דדייק מדלא קתני כל שאינה חי' וע"כ דלאחר מיתה מיירי א"כ תינח לס"ד קמ"ל דמיירי אחר מיתה להורות דנקובת הושט לא הוי רק טריפה ולא נבלה אבל לפי מה דמסיק דנקובת הושט באמת נבלה א"כ תיקשי באמת למה קתני כל שאין כמוה חיה הוי לי' למיתני כל שאינה חי', ועוד דכבר פירשתי במשנה דאילו טריפות דהך שאין כמוה חי' אדרוסה דסליק מינה קאי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דמדרוסה ילפינן לכלהו טריפות שכל שלקתה מכה שאי אפשר לחיות כמו דרוסה טרפה, ועוד הוכחתי שם מלישנא דמתניתין נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ולא קתני ניקב הושט נפסק הגרגרת כדקתני בכולהו וע"כ משום דהנך מחיים מיירי דלא רצה למינקט להו אחר מיתה דמטמאי ולא נקט נבלה במתניתין רק מחיים דלא מטמאי אז חשיב להו בכלל כלהו ע"ש, והעיקר לפע"ד דס"ד דטריפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דחשיב להו בהדי כלהו ש"מ דשווין הן ששחיטה מטהרתן ואינן רק טריפה ולא נבלה כלל כנ"ל. ע"ב בגמ' כאן ששחט ולבסוף פסק כאן שפסק ולבסוף שחט. תמוה לי מה בכך שפסק ולבסוף שחט הא קתני במתניתין או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה נבלה והשתא למה בפסק ולבסוף שחט לא הוי רק טרפה אי משום אותו סימן ששחט שלא היה בו פסול בשחיטה הא שחט אחד מהן ומתה הו נבלה ואי משום מה שפסק סימן השני מצטרף לסימן ששחט א"כ הרי נפסלה בשחיטתה וע"כ דלא חשבינן לאותה פסיקה מכלל השחיטה א"כ הרי בשחיטת סימן אחד בלבד נבלה היא, והיה נראה לי לומר דהא דמוקי רבא שפסק ולבסוף שחט היינו דמתני' דאלו טרפות מיירי שהיתה פסוקת הגרגרת בחיים כבר ואח"כ שחטה שחיטה הגונה ב' הסימנים ולא שחט במקום הפסוק רק במקום שלם שחט תרווייהו אז לא מיקרי נפסלה בשחיטתה כיון שהשחיטה היתה מתחילה ועד סוף בלי פסול אבל שחט ואח"כ פסק אפילו שחט עוד סימן הפסוק במקום שלם לא מהני כיון שהיה הפסול אחר שהתחיל לשחוט, וההפרש שיש בין תירוצו של רבא לתירוצו של ר"ל בתר הכי דר"ל מחלק בין שחט במקום חתך דאי שחט הגרגרת במקום הפסוק ושחט את הושט ג"כ הוי נפסלה בשחיטה אבל כל ששחט במקום שלם לא מיקרי נפסלה בשחיטה כיון דשחט ב' סימנין כדרכן אף דהי' הפסיקה במקום אחר באמצע השחיטה לא הוי נבלה ורבא סובר כל שהיתה פסוקה באמצע אפילו שחט ב' הסימנין במקום שלם סימן אחד קודם הפסיקה וסימן אחד אחר הפסיקה לא מהני אבל כל שהיתה הפסיקה קודם ואח"כ שחט שניהם במקום שלם לא הוי נפסלה בשחיטה, ואי קשיא למה לי' לרבא לחלק בכך כיון דע"כ צריך לאוקמא הך משנה דאלו טרפות ששחט שלא במקום חתך ב' הסימנין א"כ נוקי הך מתניתין דהכא שלא שחט רק סימן אחד והיינו שחט במקום חתך ואפי' פסק ואח"כ שחט, הא לא קשיא חדא דקושטא דמילתא קאמר רבא דכל ששחט קודם אפילו שחט אח"כ שלא במקום חתך סימן השני לא מהני דהוי נפסלה בשחיטה, ועוד דמשמע לי' דמתני' ע"כ מיירי ששחט שניהם דאי ס"ד שלא שחט רק סימן אחד מאי קמ"ל בשחט אחד ופסק אחד כיון שאין כאן רק סימן אחד שחוט והרי קתני בהדיא דשחט סימן אחד ומתה הוי נבלה, וכן במשנה ריש פירקין קתני בהדיא דבבהמה בעינן ב' סימני' בשחיטה, ואי דבא לומר דפסיקה לאו שחיטה היא הוי לי' לומר בפשיטות פסק הסימני' או סימן אחד נבלה כמו דקתני שהיי' ודרסה לעיל ומה נ"מ במה דשחט סימן אחד וע"כ דבא לאשמועינן דכל שפסק הגרגרת שוב לא מהני שחיטה אפילו ישחוט שניהם שלא במקום חתך והיינו משום דכל שהתחיל בשחיטה הוי לי' אותה פסיקה פסול בשחיטה משא"כ אי היתה פסוקה מעיקרא ושחט שניהם במקום שלם לא הוי פסול בשחיטה:

ובהכי ניחא ג"כ הא דפריך לרבא מהך דקתני פסק והדר שחט נבלה וקשה הא שם קתני ואח"כ שחוט את הושט והיינו שלא שחט יותר ובהא באמת נבלה אבל מתניתין דאלו טרפות שהיתה פסוקת גרגרת מחיים ושחט בה אח"כ ב' סימנים כדרכו לא הוי רק טריפה ואי נימא דמשמע ליה דתירוצו של רבא הוא דכל שפסק קודם אפי' לא שחט רק ושט אח"כ סגי דלא ליהוי נבלה, זו קשה יותר דהיכי ס"ד דבסי' אחד שחוט לא תהא נבלה דהא בהדיא קתני שחט סימן אחד ומתה הוי נבלה, ואי דמצטרפין לסימן הפסוק א"כ אפי' פסק אח"כ לא תהא נבלה ופשיטא דפסיקה לאו שחיטה היא כלל וע"כ דלא מהני פסיקה קודם רק בשחט אח"כ ב' הסימנים כדרכו ומאי קושיא מהא דקתני ואח"כ שחט את הושט והוא תמוה לכאורה:

אבל לפי הנ"ל ניחא דמדלא חילק רבא בפשיטות בין שחט רק סי' אחד כמו במתניתין בין שחט ב' סי' וע"כ דמשמע לי' דמתניתין נמי אפי' שחט סימן הפסוק לא מהני דאי לא שחט רק אחד ובא לומר דבסימן אחד שחוט וסי' אחד פסוק לא מהני א"כ בשהיי' דלעיל הוי לי' לומר זה דשחט סי' אחד ולא שהה ושחט סי' השני ושהה בו או להיפוך ומ"ש דנקט לה בפסיקה דוקא וע"כ דבא לומר אפי' שחט שני הסי' במקום שלם כל שפסק סי' אחד לא מהניא ליה שחיטה עוד וזה לא שייך בשהיי' שפיסולו מכח הפסק בין השחיטות א"כ פשיטא שלא יועיל מה שישחוט במקום אחר, ואף שהי' יכול לומר זה בדרסה דלעיל מ"מ כבר כתבתי לעיל דדרסה דוקא התיז הראש בבת אחת] ועכ"פ מוכרח מדלא חילק רבא בפשיטות בין סי' אחד לב' ש"מ דהי' סובר דמתניתין ע"כ פוסלת אפילו שחט ב' סי' במקום שלם [דסי' אחד בשחיטה לא איצטריך כלל ופשיטא דהוי נבלה וגרע משחט אחד ומתה] לא מהני רק בפסק ולבסוף שחט מהני כששוחט ב' הסימנים במקום שלם וא"כ שפיר מקשה דקתני במתניתין פסק והדר שחט והיינו נמי ב' סימנים [ואף דקתני ואח"כ שחט את הושט היינו לפי דושט לא נעשה בו דבר עד שנשחט אבל גרגרת כבר נפסק ונשחט אח"כ במקום הפסוק] ועוד דכיון דרישא מיירי ודאי אפי' שחט ב' סי' ה"ה סיפא, ונראה לי דאפי' ר"ל דמשני לקמן כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך וקשה כיון דהך משנה דאלו טריפות ע"כ ששחט שלא במקום חתך ב' הסי' א"כ למה לי' לאוקמא כאן ששחט במקום חתך לוקמא שלא שחט כלל רק סי' השני וע"כ דהא לא איפשר לאוקמא מתניתין שלא שחט רק סי' אחד דא"כ פשיטא דהוי נבלה דהא קתני או ששחט סי' אחד ומתה והא פשיטא דאין סי' השני הפסוק מצטרף להוציא מידי נבלה לזה הוצרך לפרש ששחט במקום חתך וס"ד דחשיב כשחיטת שני סימני' קמ"ל דשחיטה במקום חתך אינה כלום והוי רק כשחיטת סי' אחד בלבד והוי נבלה אבל שם באלו טריפות ששחט שלא במקום חתך הוי שחיטת שני סי' ולא הוי רק טרפה. מיהו יש לדקדק לפי הנ"ל דתיקשי לי' לרבא בלא"ה מהך דשחט קנה וניקבה ריאה דהוי כמאן דמנחא בדיקולא דא"כ מאי מהני כאן פסק ולבסוף שחט כדמקשה לקמן לר"ל כיון דטעמי' דרבא נמי משום ששחט אח"כ במקום השלם, אבל באמת לק"מ דרק לר"ל מקשה מדידי' אדידי' אבל רבא יש לומר דפליג וסובר דלא הוי כמאן דמנחא בדיקולא ואף דרבא קאמר לקמן לחלק בין ריאה לבני מעיים לדבריו דר"ל קאמר ולי' לא ס"ל, ולפי מה דנדחו דברי רבא ומשני אלו אסורות קתני באמת יש לומר דסובר רבא כר"ל אבל עכ"פ מעיקרא לא הוי מצי להקשות עלי' דרבא מהא כדמקשה לר"ל:

ולפי מה שפירשתי בדברי רבא יש להוכיח דאי שחט קנה כדין ופסקו אח"כ במקום אחר קודם ששחט ושט ואח"כ שחט את הושט שחיטתו כשרה דאי ס"ד דכל שפסק באמצע שחיטה אפי' פסק אותו סי' ששחט פוסל א"כ למה לי' לרבא לומר וכבר שחט את הושט מה דבמתניתין קתני בפי' ואח"כ שחט את הושט הוי לי' לומר דכבר שחט הגרגרת מעיקרא קודם שפסקו דהוי פסיקה באמצע שחיטה ורישא וסיפא תרווייהו בהתחיל בשחיטה רק רישא בהתחיל בשחיטת