תפארת יעקב על חולין חלק א ריג

בלבד, גם אני תמה על מה שפירש שזה השוחט חכם הוא דלמה לו לומר שזה השוחט חכם ואי אינו חכם נפל שיעורא בבירא פשיטא דמשערינן כפי בדיקת חכם ולמה לו לומר שזה השוחט חכם הוא, ואולי אין כוונתו לומר שזה השוחט ששחט ושהה חכם הוא רק דבא לומר דמשערינן בכדי ביקור של שוחט שהוא עצמו חכם והיינו שאין צריך לילך לחכם רק בודק בעצמו כפי טבח כזה אנו משערין, ומה שכתב שזה השוחט לא קאי רק על אותו שאנו משערין בו שזה השוחט היינו שהוא שוחט חכם הוא באותו אנו משערין, אך כל זה אינו נוח לי שלא הוצרך ר"י להזכיר רק כדי בדיקת סכין ומאיזה צד נפרש כדי ההליכה ג"כ עד שיקשה לו נתת דבריך לשיעורין, לכן נראה עיקר כמו שכתבתי דודאי ידע דכדי בדיקה בלבד משערין רק כיון דבדיקה הוא בחכם דהחכם בודק ובזה אין כל בדיקת חכם שוה ומשני טבח חכם וכל טבח חכם שיעורן שוה שהם בקיאין ויודעין כיצד לבדוק ובודקין שיעור שוה ועמ"ש בתוס' בד"ה כדי ביקור:

בתוס' בד"ה ושמואל אמר ר"ח פסיק וכו' וכ"ש עוף לעוף, כבר כתבתי שאין זה מוכרח כלל דלא נתכוון ריב"ח במה שאמר מדקה לדקה רק על הגבהה והרבצה אבל כדי שחיטה עצמה אפי' בהמה לעוף תדע דאי ס"ד דגם כדי שחיטה ס"ל לריב"ח דמשערין מדקה לדקה דוקא א"כ היכי מספקא להו לרב כהנא ורב אסי דנימא בהמה לעוף כיון דאפי' מגסה לדקה לא כ"ש מבהמה לעוף כמ"ש התוס' גופייהו דזהו כ"ש, וליכא למימר דס"ל דלא כריב"ח דעכ"פ הוי להו להסתפק בהא ג"כ כיון דלריב"ח לא מהני היכי פשיטא להו דלרב מהני וע"כ דבכדי שחיטה פשיטא דמהני מגסה לדקה וריב"ח לא קאמר רק לפי שהוסיף הגבהה והרבצה ע"ש באריכות, גם לא הבנתי הך כ"ש שכתבו לפי פירוש ר"ת דהאבטי' שהה במיעוט סימני' היינו מיעוט קמא דושט וכתבו התוס' לעיל דאי אין שהיי' במיעוט קמא אין שהיי' פוסל בעוף כלל רק מדרבנן א"כ למה לא זכר עוף לעוף דודאי לא שייך כ"ש דכיון דבעוף אינו רק דרבנן לא החמירו רבנן בעוף בשיעור השהיי' יותר מבהמה:

בד"ה כדי ביקור טבח חכם ובסכין הראוי' לאותה בהמה חוץ לצואר כמלא צואר. דבריהם צ"ע חדא היכי פשיטא להו דבסכין הראוי' לאותה בהמה מיירי דוקא, ואעפ"י דלכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל דמשערין לפי השוחט שפי' שזה השוחט חכם הוא אבל באמת כבר הוכחתי דזה אי אפשר דא"כ כשהשוחט אינו חכם אין שיעור שהיי' לר"ש ואי דכשאינו חכם משערין לפי בדיקת עצמו כמות שהוא א"כ למה אמר כדי ביקור חכם אטו סתם שוחט חכם הוא, וברור דכוונת רש"י דמשערין כדי בדיקת שוחט שהוא חכם כמו שפירשתי דבריו לעיל אבל ודאי משערין בסתם חכם וטבח דעלמא וא"כ מ"ש דבסכין נשער סכין הראוי לבהמה זו דוקא, ועוד דמ"ש מכדי שחיטה דרבנן דמשערין מנסה לדקה ואפי' מגסה לעוף נחלקו לעיל, ואמת דהתוס' פסקו לעיל לחומרא כרב דדוקא מדקה לדקה א"כ יש לומר דה"ה לר"ש אבל גם זה קשה דעכ"פ מגסה לגסה אין מחלקין בין גדולה לקטנה לכ"ע ולמה כאן בעינן סכין הראוי לאותה בהמה דוקא, ועוד כיון דלית הלכתא כר"ש כלל ואליבא דרבנן נמי נחלקו שמואל ור"י בהא א"כ מי הכריחם להחליט לר"ש דבסכין הראוי לאותה בהמה דוקא ואדרבא הא חזינן דבשיעור בכדו שחיטה ג"כ יש הפרש בסכין אי סכין רעה או יפה ואי מחודד יפה או אינו מחודד כ"כ והרי לא מצינו מ' שיאמר דמשערין לפי סכין זה דוקא כמו דמשערין באותה בהמה בכדי שחיטה אלא דמשערין לפי רוב הסכינים ורוב השוחטים וכן כתבו האחרונים ז"ל להלכה, ויש מי שהביא ראי' מהך דקאמר מעיקרא תיפשוט לי' מדידי' והשתא כיון ששחט בסכין רעה הרי שהיי' שלו בסכין עולה הרבה משיעור שהיי' דעלמא ואפי' שהה הרבה אינו עולה כפי שיעור שחיטתו, מיהו באמת אין זו ראי' דודאי הך מוליך ומביא רו בסכין רעה היינו שמוליך ומביא וחותך כל רגע לא שהוא מוליך ומביא בלי חתך כלל והיינו דמשני בלא שהה רק חותך כל רגע ומעיקרא הוי ס"ד דאינו חותך כל רגע רק מוליך ומביא בלי חתך רק כיון שאין שיעור שהיי' פעם אחת לא מצטרף ולפי זה ממילא אין משערין שהיי' בסכין רעה רק במשך זמן שחתך אבל אותן הזמנים שלא חתך רק שהה והוליך והביא בלי חתך אינו נחשב לשיעור שאין מחשבין כשיעור שחיטה עם השהיות שבינתיים רק שחיטה גרידא ושפיר יש לומר דמשערין לפי סכין זה, אבל מ"מ כיון דלא אישתמיט שום אחד להזכיר דמשערין דוקא כדי שחיטה לפי השוחט והסכין ש"מ דלפי סכינים ושוחטים דעלמא משערין, ואולי גם כאן לא נתכוונו התוס' לומר רק שלא ניקח סכין שאין דרך ליקח סכין כזה לבהמה כזו רק סכין הראוי לאותה בהמה כסתם שוחטים השוחטין בהמה כזו בסכין כזה ואדרבא כמו למ"ד כדי שחיטה משערין לפי רוב השוחטין ורוב הסכינין ממילא כדי בדיקה בודאי משערין לפי רוב הסכינין השוחטין בהם בהמה כזו ואפי' למ"ד לעיל מגסה לעוף א"כ אף לר"ש נימא דמשערין אפי' כדי בדיקת סכין של גסה לעוף מ"מ נראה להו לתוס' דזה אי אפשר כיון דאי הוליך והביא אפי' באיזמל כשר ואפי' מחטא דאושכפי מיבעי' לן ולא שייך שיתן ר"ש שיעור כזה וע"כ דכוונתו סתם סכין הראוי לאותה בהמה וזהו שזכרו כמלא צואר חוץ לצואר דסתם סכין כך הוא שאי ישחוט בהולכה בלבד לא יפסול הבהמה דאל"כ נתת דבריך לשיעורין דפעמים שוחט בהולכה והבאה אפי' באיזמל כשר, ואולי ס"ל לתוס' באמת כדעת הגאונים שהביא בהגהת הרא"ש לעיל דבבהמה בעינן לעולם כמלא צואר חוץ לצואר וס"ל ג"כ כרב לעיל לחומרא, ומה שכתבו הראוי לאותה בהמה היינו גסה לגסה ודקה לדקה אבל אין מדקדקין בגסה עצמה גדולה או קטנה:

במשנה שחט את הושט וכו' עד שמתה. הנה תרי בבי קמייתא צריכי דהא חזינן דרצה רבא לחלק בין שחט ולבסוף פסק בין פסק ולבסוף שחט א"כ קמ"ל תנא דאפי' פסק ולבסוף שחט הוי נבלה והא דקתני רישא בשחט ולבסוף פסק הא בסיפא בלבד סגי וכ"ש רישא יש לומר דרישא לר"ע איצטריך דאפ"ה הוי ס"ד דר"ע דהיא טריפה לא נבלה, ועוד דיש סברא לומר בהיפוך ג"כ דדוקא פסק מעיקרא כבר נפיק חיותא דבהמה בפסיקה ושוב לא מהניא לה שחיטה אבל בשחט סימן אחד ס"ד שאין פסיקה דאח"כ עושה נבלה דמאי חידש בפסיקה זו הא בלא"ה כבר נפיק חיותא בשחיטה ואין כאן רק חסרון שחיטה לסימן אחד וס"ד שאין זו נבלה רק טריפה, מיהו הך בבא דשחט סימן אחד ומתה לכאורה רק לר"ע הוזכר דאפ"ה טריפה אבל לר' ישבב פשיטא, ונראה לי דגם לר' ישבב איצטריך דס"ד כל שעל ידי שחיטה אינה נבלה כיון שמיתתה ע"י שחיטה רק שלא שחט רק סימן אחד וס"ד דהוי רק טרפה ודוקא בהנך בבי דמעיקרא שמיתתה הי' גם על ידי סימן אחד של פסיקה והוי כמתה ע"י מכה דעלמא אבל בלא שחט רק סימן אחד ומתה על ידי כך הרי מיתתה היתה בשחיטה קמ"ל דכל שחיטה פסולה אינה כלום, והא דתנן או שהחליד עמ"ש התוס' לעיל דף ע"ב בד"ה או שהחליד ומה שכתבתי שם ועי' מהרש"א שמחק ואח"כ ולקמן בגמרא יתבאר בס"ד דאינו נכון:

בתוס' בד"ה ורמינהו וא"ת נהי דנבלה הוי וכו'. לכאורה נראה מדברי התוס' דנקובת הושט מחיים אינה רק טריפה ולא נבלה אבל באמת הוא תמוה דהא בהדיא קאמר בגמרא לקמן כי קתני נבלה דלא מטמאה מחיים וכו' אלמא דנבלה הוי רק לא מטמאה דאי ס"ד דרק טריפה היא מחיים למה ליה להזכיר טומאה אטו עד השתא לא ידענו דין הנבלה דמטמאה ומי לא סגי להו לומר נבלה מחיים לא קתני כי קתני הנך דלא הוי נבלה מחיים ולמה לי' להזכיר טומאה וע"כ דנבלה הוי רק לא מטמאה, תדע דאפי' דרס ב' סימנין או פסקן פשיטא דאינה מטמאה עד שתמות וכי ס"ד דלא הוי נבלה אטו נבלה בטומאה תליא והרי בהמה טמאה מטמאה משום נבלה ואינה נבלה לעבור עלי' בלאו דנבלה, והרי מצינו להרא"ש ז"ל לעיל דמפרש טעמו של ר"ת דשהיי' במיעוט קמא מספקא לן די"ל כי גמירי שהיי' במידי דמינבלה בי' אלמא דברוב ושט הוי נבלה ומ"מ לא מטמא' עד שתמות, אך באמת לא הי' זה כוונת ר"ת ז"ל כמו שכתבתי לעיל אבל כוונת התוס' כאן פשוט דהיכי מקשה ממתניתין דקתני אלו טרפות נקובת הושט דילמא באמת אינה רק טריפה ולא נבלה והא דהודה לו ר"ע דנבלה היינו אחר, מיתה דכיון דנפסלה בשחיטתה נעשית נבלה במיתתה ולא קשיא שתי המשניות והיאך אתה רוצה להוכיח מהך משנה דאינה נבלה כלל אפי' אחר מיתתה אבל למסקנא מודים התוס' דהוי נבלה מחיים ג"כ רק דקשיא להו לתוס' אי רק מחיים למאי נפקא מינה דהוי טריפה כיון דבלא"ה נבלה היא והתם אחר מיתה כמו שכתבו בתר הכי בסוף דבריהם לכך הקשו דנ"מ דחייב משום טריפה ג"כ דלא פקע, והוי מצי להקשות תיכף דנ"מ מחיים אי אכל כזית רק שזו הקושיא הקשו בתר הכי, מיהו נראה לי דלא קשיא כלל דעיקר הקושיא כיון דקתני ואלו טריפות וקא חשיב כלהו טרפות משמע דשווין הן וכמו דהנך כלהו שחיטה מטהרתן ולעולם אינן רק טרפה ולא נבלה כמו כן הנך לא הויין רק טרפות ולא נבלות כלל, ובזה תבין תירוצו של רבא אלו אסורות קתני כמו שאבאר לקמן בס"ד ובתירוץ זה מיושב גם קושיא השני' ותירוצים צ"ע כמו שאבאר לקמן ולפי מה שכתבתי ניחא:

בא"ד יצא עוף טמא שאין במינו טריפה וכו' אף משום נבלה. דבריהם תמוהין דדבר ברור ומוסכם בכמה מקומות דטמאין אין בהם לא משום נבלה ולא משום טריפה רק בהמה טמאה מטמאה ועוף טמא אפי' לטומאה לא אבל לאו דלא תאכל נבלה לא שייך רק במין טהור בלבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא ומפורש במשנה פרק כל הבשר דטמאה ליכא בה משום לא תאכל נבלה לכך אין בה משום בשר בחלב דכתיב לא תאכל כל נבלה וסמיך לי' לא תבשל גדי בחלב אמו, ועוד הרבה מקומות זכרם ה"ה בהלכות מאכלות אסורות ריש פרק ד', ומה שהקשה שם ה"ה על מה שפסק הרמב"ם בפ"ב בריסק ט' נמלים ואחד חי ויש בהם כזית דלוקה שש מלקות ואחת משום נבלת הטמאים והניח בצ"ע לק"מ דאין הכוונה משום נבלה רק משום נבלת טמאים דהיינו איסור אכילת