תפארת יעקב על חולין חלק א ריא

דקה מגסה אין זה הכרח דיש לומר דהא דקאמר דקה לדקה לא קאי על וישחוט דקאמר רק על מה שחידש הגבהה והרבצה דכיון דהגבהה והרבצה דגסה הוא מלאכה אחרת מדקה לא שייך שנשער בדקה שיעור הגבהה והרבצה של גסה שאין בה דבר זה כלל ובגסה עושין ההרבצה בקושי ע"י פעולות אחרות לגמרי מדקה שמגביהה בידיו ומרביצה אבל השחיטה עצמה מודה לשמואל ור"י דמשערין שיעור בהמה לכל דבר אפילו לעוף דאף דהשחיטה של גסה יש לה זמן מעט יותר מדקה ועוף לא מחלקינן בהא דגסה עצמה אין כולן שווין ויש צואר רחב וקצר וגדולה וקטנה ועכ"פ בכל השחיטות הוא מוליך ומביא בסכין בצואר ושוחט כולן שווין לשיעור זה אבל בהגבהה והרבצה אין להשוות המידות דבגסה יש לה הגבהה והרבצה שאינו כלל דוגמתה בדקה, תדע דלא נסתפקו לעיל ר"כ ור"א בדברי רב בבהמה עצמה מגסה לדקה רק מבהמה לעוף ואי פשיטא להו דמשערין מגסה לדקה היכי ס"ד דפשיטא להו מה דריב"ח ס"ל ממש להיפוך וע"כ דבהגבהה והרבצה לא נסתפקו דפשיטא דאין משערין הגבהה והרבצה של גסה לדקה מהאי טעמא דאמרן ושחיטה עצמה פשיטא להו באמת דמשערין ולא נסתפקו רק בשחיטה לעוף ונחלקו רב ושמואל ור"י בהא וריב"ח חידש הגבהה והרבצה ודוקא דקה לדקה וכ"ש לעוף אבל שחיטה עצמה יש לומר דמודה לשמואל ור"י, ונראה לי ברור שכך היה דעת הרי"ף שהביא מעיקרא פלוגתא דרב ור"י ושמואל מבהמה לעוף והדר הך דריב"ח דהגבהה והרבצה מדקה לדקה וגסה לגסה וקאמר אח"כ דהלכתא כשמואל ור"י דהוי תרי לגבי רב והדבר תמוה דהא ריב"ח נמי בשיטת רב קאי כיון דאפילו מגסה לדקה לא כ"ש לעוף, ולא עוד אלא שנצטרך לומר דאפילו מגסה לעוף דשמואל ור"י לא חילקו בהא כלל ועכ"פ היכי פשיטא ליה דהוי תרי לגבי חד כיון דלריב"ח נמי עוף לא כשם שחלוק גסה מדקה עכ"פ כך חלוק עוף מבהמה, ולהנ"ל ניחא דהרי"ף הביא דברי ריב"ח להלכה דמשערין כדי הגבהה והרבצה ובהא מדקה לדקה דוקא אבל בשיעור שחיטה לא מיירי ריב"ח כלל והנך דלעיל רק בשיעור שחיטה נחלקו והלכה כשמואל ור"י בשיעור עצם השחיטה אפילו לעוף [דבעוף ליכא הגבהה והרבצה כלל] ובשיעור הגבהה והרבצה מדקה לדקה דוקא ולא מגסה לדקה ולעוף אין משערין הגבהה והרבצה כלל רק שיעור שחיטה של בהמה ואפילו של גסה כנ"ל:

ודעת הרמב"ם ז"ל לשער בעוף כדי הגבהה והרבצה של דקה וטעמו דסובר כיון שלא זכר ריב"ח עוף ש"מ שיש לו שיעור דקה ושמואל ור"י שפסקו בהמה לעוף יש לומר שיעור בהמה דקה ודבר זה יש לפרש גם לדעת הרי"ף, והרא"ש תמה על הרמב"ם דאם כן אפילו מנסה לעוף נשער והוא תמוה דמאחר שפסק הרמב"ם כריב"ח דמגסה לדקה אין משערין כ"ש מגסה לעוף, רק קושיא השנייה שהקשה קושיא היא כיון דאין משערין מגסה לדקה אין לשער אפילו מדקה לעוף דיותר חלוק עוף מדקה ממה שחלוק דקה מגסה, גם קשה מאד מה שהקשיתי דלמה לא בעי ר"כ ור"א בבהמה עצמה אי משערין מגסה לדקה ולמה בעי דוקא בעוף ואי פשיטא להו דמשערין מגסה לדקה היכי פשיטא להו מה דריב"ח סובר דאין משערין מגסה לדקה, גם פי' הרא"ש ז"ל בדברי הרי"ף אינו נכון לפע"ד דעכ"פ היכי כתב הרי"ף דקי"ל אפילו בהמה לעוף דשמואל ור' יוחנן הוי תרי לגבי דרב דכיון דריב"ח סובר דמגסה לדקה אין משערין א"כ כ"ש מבהמה לעוף א"כ היכי הוי שמואל ור"י תרי לגבי רב הא ריב"ח ע"כ סובר ג"כ כרב וכי בשביל דפליג טפי אפילו מגסה לדקה אין משערין אבל עכ"פ ליכא תרי לגבי רב בעוף והיה מהראוי לפסוק בבהמה אפילו מגסה לדקה ומעוף לעוף לחומרא, גם קשה עליו למה לא נסתפקו ר"כ ור"א בבהמה עצמה אלא וודאי דכוונת הרי"ף כמו שכתבתי דלא קאי ריב"ח בהך מדקה לדקה רק על הגבהה והרבצה אבל בשחיטה עצמה יכול לסבור כרב או כר"י ושמואל רק לפי שחידש הגבהה והרבצה קאמר מדקה לדקה ולכך פסק הרי"ף בעוף משערין משחיטת בהמה [ואפשר אפילו גסה] כשמואל ור"י אבל לא מהגבהה והרבצה דבהמה דבהא לכ"ע מדקה לדקה דוקא, [גם מה שדקדק הרא"ש מדברי ר' חנינא דקאמר אחרת כיוצא בזו קשה היכי נסתפקו ר"כ ור"א במילתא דרב דקאמר כדי שחיטת בהמה אחרת]. וכן משמע הלשון אמרי במערבא וכו' דלאו לאיפלוגי על הנך דמעיקרא קאתי והא דקאמר מעיקרא עומדת להטיל איכא בינייהו ולא מיבעיא אי לא גרסינן איכא בינייהו אלא אפילו אי גרסינן אין הכוונה רק משום דמעיקרא יביא בהמה נתברר מדבריו מה הוסיף על דברי הקודמים שהוא חידש הבאה שלא הוזכר מעיקרא אבל כיון דאי אפשר לומר מעלמא דנתת דבריך לשיעורין ואי עומדת כאן לא חידש בדבריו כלום וקאמר דעומדת להטיל איכא בינייהו והיינו דמעיקרא לא הוזכר זה דמשערין כדי הטלה דאינהו לא מיירי רק בכדי שחיטה ור' חנינא חודש כדי הטלה וריב"ח ביאר יותר כדי הגבהה והרבצה ורק דקה לדקה אבל שחיטה עצמה תליא במחלוקת רב ור"י ושמואל ופסק הרי"ף כר"י ושמואל דהוי להו תרי כנ"ל ברור בדעת הרי"ף וכן נראה באמת סוגיא דשמעתין כמו שבארנו:

שם השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשרה. פירש"י הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו, הנה וודאי לא בא הרב ז"ל למעט שלא היתה שהייה בינתיים שיעור שהייה דפשיטא דכי בשביל שהוא סכין רעה יכול לשהות להפסיק מלהוליך ולהביא שיעור שהיי' רק כוונתו שלא הפסיק כלל דאי הפסיק משהו היה מצטרף כל ההפסקות לשיעור שהייה, אך יש לדקדק כיון דבעיא הוא אי שהיות מצטרפות נהי דדחינן בלא שהה היינו כדי דלא לפשוט מדידיה אבל מ"מ אין זה ברור בלא הפסיק דוקא, ועוד למה ליה לרש"י לפרש כך כאן דבהדיא מפרש בגמרא התם בלא שהה, ועוד דכיון דע"כ כוונתו להפסק משהו לא שיעור שהייה א"כ יכול להיות דבאמת הפסיק משהו פעם אחת או איזה פעמים שאין כאן צירוף שיעור שהייה, לכן נראה לי דכוונת רש"י ז"ל להורות דוקא כשהוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו והיינו שכל רגע הוא חותך מעט מעט אבל במוליך ומביא ומחמת שהוא רעה הוא פוסק בגוף השחיטה שאינו שוחט כלל לא מהני ומיקרי שהייה שאין צריך בשהייה דוקא לעמוד בלא כלום או להגביה הסכין דוקא רק כל שאינו חותך ושוחט הוי הפסק וזה שאמרו לעיל דף ט' לשחוט בסכין מלובנת ולא חילקו בין סכין רעה ליפה דאי נימא אפילו אינו חותך כל שמוליך ומביא לא הוי שהייה א"כ פשיטא דאי מלובנת היא ליבונה קודם ופסולה וע"כ דבסכין רעה בעינן דוקא שיהא חותך כל רגע ורגע רק מעט מעט וכשר במלובנת ואף דאי הפסיק בשחיטה שלא שהה שיעור שהייה אפילו בצירוף וודאי כשר ומלובנת כה"ג פסול דעכ"פ שרף בזו הרגע מ"מ הא אפילו בסכין יפה אי שהה מעט כשר ומלובנת פסול רק דמיירי בלא שהה וה"ה בסכין רעה באופן שלא שהה כלל, אבל אי סכין רעה ענינה שמוליך ומביא ואינו חותך כלל ומ"מ כשר דכיון שמוליך ומביא לא מיקרי שהייה כלל א"כ וודאי הוי ליה לר' זירא לומר בסכין יפה דוקא, ועמ"ש לעיל בזה, ועמ"ש בתוס' בד"ה כדי ביקור:

שם שהיות מהו שיצטרפו וכו'. נראה לי דהספק בכאן לפי שיש להסתפק בדין השהייה אי הכוונה שכל ששחט ושהה שיעור שהייה הוי מה ששחט כאילו ניקב בקוץ ואינה שחיטה כלל וממילא שוב אי אפשר לגמור השחיטה דכבר ניקבו הסימנים קודם שגמר, ועל דרך זה היה מקום לומר דכיון דבכל מה ששחט מקודם לא שהה כשיעור ושחט יותר א"כ כבר נידון כשחיטה ולא כניקב א"כ אין סברא שנאמר דמה ששחט הוי כניקב שהרי כל מעט ששחט היה שחיטה גמורה, אך באמת הא ליתא דא"כ אפילו שהה הרבה היכי נימא דהוי כניקב כיון שבשעה ששחט קודם ששהה שיעור שחיטה כבר היה שחיטה והיכי תעשה אח"כ כניקב למפרע וע"כ דעיקר הכוונה דכל ששהה מה בכך דהוי שחיטה מ"מ השהייה מפסקת ואין מה ששחט קודם השהייה מצטרף עם מה שישחוט אחר השהייה וכיון שאין מצטרפין אין כאן שחיטה שלימה שזו חצי שחיטה וזו חצי שחיטה, והשתא שפיר מיבעיא ליה אי נימא כל שהגיעו השהיות לשיעור שהייה שוב אין מצטרפין למה שישחוט עוד או דילמא כיון דבאחרונה לא היה שיעור שהייה ביחד מצטרף למה שישחוט וכל מה שקדם ודאי נצטרף ולא מהני מקצת שהייה האחרונה לבטל מה שכבר נצטרף רק על מה שרוצה לשחוט אחר שנצטרפו לכשיעור מסתפק דנהי דהכל נצטרף עד עתה אבל כולם אין מצטרפין למה שישחוט אחר שהייה בצירוף שיעור שהייה ודו"ק ועמ"ש בסמוך:

שם שהה במיעוט סימנים מהו פירש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכבר בארנו דעתו לעיל דוודאי מדאורייתא קאמר והשגתי על מי שאומר דהוי דרבנן דכי שייך למיבעי ספק אי פסלו רבנן שהייה במיעוט בתרא דכל דלא ידע דפסלו מאיזה צד ניחוש דפסלו ולא ידעינן ואי הספק שניחוש אנחנו לפוסלו מה שייך להסתפק בזה גם לשייר בתיקו, וברור דמדאורייתא מיבעיא ליה ולכך פסק לחומרא אמנם כבר הקשו עליו כל הפוסקים ואע"פ שכתבתי לעיל בבעיא דהחליד ליישב קצת קושיות מ"מ האמת יורה דרכו שאין אחר גמר שחיטה כלום, גם נראה לי ברור עוד דדוקא בשחט הכל בתורת שחיטה אבל שחט והשליך מידו שוב אין מה שרוצה להמית העוף לגמור פוסל השחיטה ואפילו לכתחילה נראה לי דמותר רק השוחט עצמו אפילו אחר שהשליך יש איסור לחתוך בתורת שחיטה הנשאר ומוטב להכות אותה על ראשה אבל דיעבד כיון שהשליך כבר שוב אינו חוזר ופוסל כך בארתי בחיבורי לי"ד באריכות, ונראה לי עוד ברור דדוקא במיעוט סימנים מיבעיא לן והיינו ששחט הרוב ונשאר מיעוט אבל בעוף דהכשירו בסימן אחד ושחט סימן אחד ושהה וחזר ושחט השני לכ"ע אין בו משום שהייה כלל וטעמא רבה איכא בהא דבשלמא שחט רוב ושהה וגמר המיעוט בתורת שחיטה שפיר יש מקום להסתפק כיון דבאמת עיקר שחיטה כל הסימנים רק רובו מהני משום דרובו ככולו וזהו בלא שחט רק רובו אבל בשחט כולו ושהה לא שייך לומר שוב רובו ככולו שהרי שחט כולן ומקולקלת היא וכיון דכולה מקולקל אף רובו לא מהני אבל בשחט סימן אחד בעוף ושהה ושחט השני הרי סימן ראשון ששחט כבר הוכשר לא מטעם דסימן אחד הרי הוא כשנים דפשיטא שאין אחד כשנים רק אחד מצד עצמו