תפארת יעקב על חולין חלק א רט

ולרבנן דדרשי טעמא דקרא ע"כ אין קפידא רק משום מלאכה דחזינן דקפיד קרא על היסח הדעת במלאכה בשריפה קפיד נמי בשחיטה דאי ס"ד דושחט אותה גזה"כ אפילו ליכא משום מלאכה רק שחט חולין עמה בלא כוונה ג"כ פסולה א"כ מ"ש והוציא אותה דנדרוש טעמא דקרא מ"ש הוצאה משחיטה דבחד קרא כתיב והוציא אותה ושחט אותה וכמו ושחט אותה אפילו בהמה אחרת של חולין לא ואפילו ליכא משום מלאכה והוציא נמי אפילו חמור דחמור נמי הוצאה היא, תדע דהיכ' קאמר דדריש טעמא דקרא שלא יאמרו שתים שחטו והרי בשתים גופא ליכא טעמא כלל וע"כ דבהא איכא טעמא דמלאכה כמו שמצינו דקפיד קרא על מלאכה בשריפה דכתיב לעיניו, והיינו דהוזכר בתר הכי שלא ישחוט אחרת עמה דבא הכתוב להורות דפוסלות זו את זו במלאכה משא"כ היכא דליכא משום מלאכה כגון חולין בלי כוונה [דבכוונה אפילו חתך דלעת או חמור ג"כ פוסל], והשתא הרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דכך שנאו במשנה בלשון חכמים כמו שכתב הרמב"ם להדיא שלא יאמרו שתים שחטו ושחורה שחטו ולכך פסק ג"כ דחולין בלי כוונה אינו פוסל את הפרה וזה ברור:

ומעתה נבוא לבאר הך סוגיא דהכא דוודאי יש לתמוה דמעיקרא קאמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לדברי הכל פסולה ואי נתכוון רבא לדברי הכל היינו ר"נ ורבנן דהכא קשה למה לא זכר פרה פסולה ובהמה כשרה, ואי משום דכיון דהיה כוונה לבהמה אין זה ענין למחלקותם א"כ פסלות הפרה ג"כ אינו ענין למחלקותם, גם היכי קאמר רבא דבהמה דחולין בלי כוונה ג"כ פוסלת ומ"ש מהוציא אותה דחמור לא פסול לרבנן דרבי פרק טרף בקלפי, לכן ברור דהך לדברי הכל דקאמר מעיקרא היינו בין לרבנן דרבי בין לרבי דפליגי פ"ג דפרה אי אפיק חמור מודי דאי שחט בהמה אחרת פוסלת דכיון דשחט בכוונה פוסלת כמו חתך דלעת נשחטה בהמה אחרת אז לרבי נתן אליבא דרבי [ורבי ג"כ סובר כרבי נתן דסתם לן כוותיה] פרה פסולה בהמה כשרה דכיון ששחט עוד שחיטה אחרת מיפסלא כמו בהוצאה אפיק חמור ולרבי נתן שחיטה שלא בכוונה הוי שחיטה ולרבנן פרה כשרה ובהמה פסולה דשלא בכוונה מודה רבי דכשרה דדוקא בהוצאה חמור נמי בר הוצאה הוא אבל בשחיטה לא ממעטינן אלא שחיטה דוקא ושלא בכוונה לרבנן לאו שחיטה היא כלל ופרה כשרה, ואהא קאמר נשחטה בהמה איצטריך ליה דס"ד דוקא ב' פרות ולא מכח כוונה דשפיר יש לומר דכוונת פרה אינה מלאכה רק גזה"כ הוא דלא אותה וחבירתה ולא בהמת חולין בלי כוונה קמ"ל דכיון דבהוצאה אפילו אפיק חמור פסלה כמו כן בשחיטה כל דהוי עוד שחיטה כשרה בלעדה פסלה, אבל כל זה לרבי אליבא דר"נ דלא דריש טעמא דקרא אבל לרבנן דרבי דדרשי טעמא דקרא ואפיק חמור לא ה"ה בשחיטה חולין בלי כוונה לא פסול דליכא טעמא לפסול כלל כיון דלא הוי מלאכה רק ב' פרות הוי טעמא דאף ששתיהן לשם פרה מ"מ פוסלות זו את זו כל אחת במלאכה דחבירתה כנ"ל, והך חתך דלעת ג"כ הכוונה לרבי ורבנן דידיה דלא נימא דרבנן דרבי דס"ל ושחט אותה לב' פרות אדומות לא איכפת להו מלאכה בשחיטה כלל ובאמת הא ליתא דמלאכה פוסלת לכ"ע כדתנן סתמא כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין במלאכה וליכא דפליג בהא רק דממעטינן ב' פרות דב' פרות נמי פוסלות זו את זו במלאכה והא נמי לא איצטריך לרבא לאשמועינן כלל דפשיטא דליכא דפליג דמלאכה פוסלת בשחיטה, ומהתימה אי נפרש דכל דברי רבא רק אר"נ ורבנן דהכא קאי מאי ענין דלעת שזכר חתך, דלעת ונחתך שאינו ענין לר"נ ורבנן כלל וע"כ דקמ"ל דלכ"ע מלאכה פוסלת בשחיטה וכמו כן לכ"ע אפילו לרבי דושחט אותה ממעט אפילו נשחט בלי כוונה דלא הוי מלאכה מ"מ מודה דדוקא שחיטה בעינן ולא חתיכה ודלעת לאו שחיטה היא רק חתיכה הילכך נחתכה דלעת כשרה אפילו לרבי וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בתוס' בד"ה נשחטה ובד"ה אבל ובזה ניחא בפשיטות מה שפירש"י לעיל משום מלאכה דזהו לדברי הכל בין לרבי בין לר"ש כנ"ל:

בתוס' בד"ה נשחטה בהמה אחרת וא"ת ואותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן למה לי וכו'. מדבריהם מבואר דשתי פרות בזה אחר זה וכן אי שנים שוחטין זה אחת וזה אחת לכ"ע כשר ולא אימעיט מקרא רק בבת אחת באדם אחד דאל"כ פשיטא דאיצטריך קרא להכי דלא הוי משום מלאכה כלל, אך לא ידעתי היכי מקשי התוס' לרבנן והא בהדיא קאמר לר"נ איצטריך ליה ס"ד אותה ולא חבירתה והיכי דמי דשחט שתי פרות בהדי הדדי והשתא תיקשי תיפוק ליה משום מלאכה וע"כ דשתי פרות לא מיפסלי משום מלאכה:

וראיתי למהרש"א ז"ל וכפי הנראה שהרגיש בזה וכתב דלר"נ בעינן לב' פרות כששחט שלא בכוונה דלדידיה לא בעינן כוונה בחולין וה"ה בפרה למ"ד דקדשי ב"ה היא הילכך כששחט ב' שלא בכוונה פסולין מכח אותה ולא אותה וחבירתה אבל בהמה דחולין בלי כוונה לא קמ"ל דחבירתה אפילו חולין אבל לרבנן דבעינן כוונה אפילו בחולין קשיא תיפוק ליה משום מלאכה, ואהא תירצו דנתכוון ומ"מ לא מיפסלו משום מלאכה דשתיהן לשם פרה ע"כ, ודבריו תמוהין לפע"ד דפשיטא דפרה בעי כוונה דחטאת קרייה רחמנא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא בהלכות פרה דכל דבר הפוסל בקדשים פסול בפרה וכן מוכח בתוספתא דפרה פ"א ומייתי לה הר"ש במשנה פ"א דפרה דחשיב חומר במוקדשין מבפרה וחומר בפרה ממוקדשין ולא חשיב כוונה והרי שחטה שלא לשמה פסולה, תדע עוד שהרי מלאכה פוסלת בשחיטה ג"כ ופסול מלאכה הוא משום היסח הדעת והוא שמסיח דעתו משחיטת הפרה והשתא אי פרה לא בעי כוונה בשחיטה כלל היכי שייך לפסול משום היסח הדעת, ובאמת אין הדבר צריך לראיה דפשיטא דפרה בעי כוונה כקדשים אלא שהוספתי בראיות לפי שהרב מהרש"א הבין להיפוך, ונראה לי דכוונת התוס' לפי ששנינו בספרי ומייתי לה רש"י ז"ל לעיל דף כ"ט ע"ב בד"ה ופוסלין ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה ושרף את הפרה לעיניו בא הכתוב ולימד שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה והשתא הוי ס"ד לומר דקרא אתי לפסול ב' פרות אדומות דוקא אבל בהמה דחולין לא והיינו דבאמת אין מלאכה פוסלת בשחיטה וקרא לאו משום מלאכה כלל הוא רק גזה"כ שלא ישחוט ב' קמ"ל דבהמת חולין נמי פסולה, וה"ה דהוי מצי לומר שחט בהמה אחרת איצטריך ליה רק אי הוי החידוש ברישא בלבד לא היה לו להזכיר רק דמלאכה פוסלת בשחיטה לזה אמר דנשחטה איצטריך ליה דבהמת חולין פוסלת אפילו שלא בכוונה אבל לרבנן קשיא להו לתוס' שפיר דלמאי צריך אותה כיון דבהמת חולין נמי פסלה משום מלאכה, ואהא תירצו דמלאכה אחרת שאני אבל מלאכת פרה לא הוי מלאכה אחרת קמ"ל קרא דמלאכת פרה נמי פוסלת, ודע דלכאורה דברי התוס' תמוהין והם סתורין ממשנה מפורשת במסכת פרה פ"ד משנה ב' דשתי פרות פוסלות זו את זו במלאכה ולכך אי שרף שתים על מערכה אחת פסולין וזהו היפוך דברי התוס' אבל באמת כוונת התוס' פשוט דמ"מ צריך קרא דמלאכה אחרת לא מיקרי וצריך קרא דמלאכת פרה ג"כ פוסלת, שוב ראיתי להרא"ש פ"ד דפרה משנה ב' שהקשה שם דמכאן מוכח דב' פרות אינן פוסלות זו את זו במלאכה ותירץ דילפינן שריפה משחיטה כמו בשחיטה פוסלת אפילו ב' פרות ה"ה שריפה, לפי זה יש לפרש כוונת התוס' ג"כ כך ולא ס"ל כפי' הר"ש והרע"ב שם, ולפי זה מיושב קושיית מהרש"א הנ"ל דבגמרא דקאמר לר"נ ס"ד שתי פרות לא קשיא להו תיפוק ליה משום מלאכה דיש לומר דבאמת פסול משום מלאכה אבל בהמת חולין בלי כוונה כשר קמ"ל דלאו משום מלאכה פסלה תורה רק לרבנן דר"נ קשיא להו דאי נימא דלרבנן באמת משום מלאכה דוקא פסול מנא ליה לרבא דר"נ פליג בהא וע"כ דלא משמע ליה לרבא דקרא מכח מלאכה פסול א"כ תיקשי לרבנן למה לי קרא הא בלא"ה פסול משום מלאכה, ואהא תירצו דקרא צריך לב' פרות אדומות ובהא ליכא משום מלאכה ומ"מ גזה"כ דשני שחיטות פסול, ולר"נ נמי כך הכוונה דס"ד לב' פרות דוקא קמ"ל אפילו חולין ולרבנן בחולין ממילא לא צריך קרא דבלי כוונה אין כאן ב' שחיטות ובכוונה פסול מכח מלאכה ודו"ק, מיהו כבר כתבתי דבלא"ה עיקר פסול מלאכה מושחט אותה נלמד רק דכיון דכתיב ושחט אותה דמשמע ולא חבירתה ילפינן דאפילו מלאכת פרה פוסלת וע"כ צריך לומר כן לר"ש דדריש טעמא דקרא דוודאי לא פסיל קרא רק מכח מלאכה דאי משום אותה ואת חבירתה בלי מלאכה כלל א"כ בהוצאה נמי נפסול אפילו אפיק חמור, וכן מוכח מפירוש הר"ש פ"ד דפרה משנה ב' כנ"ל וכך היה דעת הרמב"ם כמו שבארנו לעיל באריכות:

בד"ה אבל פרה דחולין וא"ת וכו' דומיא דידה וכו' דהתם מוכפר עליו וכו'. תמוה לי דא"כ היכי ילפינן פרה דחולין בלי כוונה הא ושחט כתיב דומיא דפרה ולא שנשחטה מעצמה והוי ממש כמו וכפר, לכן נראה לי דהכא לא שייך לומר כן דהא מלאכה דעלמא חזינן דפוסלת וילפינן לה מושחט אותה ונימא דומיא דושחט דדוקא שחיטה פוסלת ולא מלאכה דעלמא א"כ ממילא ילפינן שחיטה אפילו בלי כוונה ואפילו חולין:

במשנה נפלה סכין והגביהה וכו'. (נראה לי שצריך להיות נפלה סכינו או נפלה הסכין כיון דמיירי שנפל סכין ששוחט בו וכן הוא הגירסא ברי"ף], איכא למידק מ"ש דתני שהייה בהנך גווני ולא קתני בפשיטות שחט ושהה ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה, וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב שהייה כיצד שחט והגביה ידו בין בשוגג בין במזיד בין באונס וכו', מדלא זכר כלל הני בבי דמתניתין נראה שהוא מפרש דנפלה סכין היינו שוגג נפלו כליו היינו מזיד דהיה יכול לגמור כיון שלא נפל הסכין והשחיז את הסכין ועף היינו אונס שנתייגע ולא היה באפשר שישחוט, אבל עדיין לא נח דעתי בזה חדא דקתני מעיקרא שוגג והדר מזיד והדר אונס והוי ליה למינקט עכ"פ כסידרן לא זו אף זו, גם למה בשהייה זכר דרגות הללו ולא בשאר פסולי שחיטה ומאי סברא יש לחלק בזה. ונראה לי לפי שמה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי שהייה והגביה ידו לאו דוקא תדע דאמרו לקמן השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשר ומוקמינן בלא שהה והיינו שהוליך והביא כמו שפירש"י וכן התוס' בהדיא לעיל דף ל' ע"ב בד"ה החליד במיעוט סימנים