תפארת יעקב על חולין חלק א רח

זו שחיטה אבל חולין פוסל אפילו בלי כוונה ועלה קאי הך דרבא דהכא דאי שחט פרה ושחט בהמה דהיינו שניהם בכוונה לכ"ע פסולה אפילו לרבנן דרבי דמ"מ פסול מכח מלאכה רק אי נשחטה בהמה בלי כוונה בהא לר"נ דרבי קאי כוותי' דסתם לן תרי זימני כר"נ פרה פסולה דכיון דלא דריש טעמא דקרא הוי חולין בלי כוונה בשחיטה כמו חמור בהוצאה דגזה"כ שלא יוציא שתים ולא ישחוט שתים אבל לרבנן דר"נ אפילו לרבי פרה כשרה דאין כאן ב' שחיטות כיון דבהמה פסולה ומייתי כאן מימרא דרבא מכח פלוגתא דר"נ ורבנן ועמ"ש עוד לקמן בישוב דברי הרמב"ם התמוהין בזה:

דף ל"ב ע"א בגמ' ושחט בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה בהמה כשרה וכו' עד סוף הסוגי'. בכאן יש מקום תימה לכאורה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות פרה דפסק להדיא בשחט פרה ונשחטה בהמה עמה דפרה כשרה אף דבהמה כשרה ותמה הרב בכ"מ שם כיון דפסק בהלכות שחיטה כר"נ הרי מפורש כאן דלר"נ פרה פסולה דאותה ולא חבירתה הכוונה אפילו בהמת חולין, ואני תמה שלא הי' צריך להקשות ממה שפסק בהלכות שחיטה כר"נ שהרי במקומו באותה הלכה עצמה בהלכה י"ח כתב אע"פי שהבהמה שנשחטה עמה כשרה שאין שחיטת החולין צריכה כוונה הרי מפורש דאפילו אין צריך כוונה ובהמה כשרה מ"מ פרה פסולה וזהו היפוך המפורש כאן, והנה הכ"מ שם כתב שהי' לו גירסא אחרת נשחטה בהמה עמה לר"נ שתיהן כשרות לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה ופריך פשיטא וקאמר ס"ד אותה ולא חבירתה אפילו בהמת חולין קמ"ל דוקא ב' פרות אדומות אבל חולין לא, ואמת דרש"י ז"ל כתב ה"ג וכו' משמע שהי' לו גירסא אחרת ומחקה וא"כ אפשר שזו היתה גירסת הרמב"ם ז"ל, אבל באמת אני תמה מאד על גירסא זו שהרי לא נתחדש כאן שום דבר בפרה לר"נ מצד דלא בעי כוונה רק בבהמה דלר"נ כשרה ולרבנן פסולה וזו היא מה שנחלקו כאן והיכי שייך לומר לר"נ שתיהן כשרות והרי לת"ק פשיטא דפרה כשרה ולענין בהמה כבר נחלקו, ואי בא רבא לחדש שאין נ"מ בין ר"נ לרבנן בפלוגתייהו בהכשר הפרה לא שייך למינקט לה בהאי לישנא בהא דברי הכל ובהא נחלקו רק לומר דאפילו לר"נ פרה כשרה וה"ל לומר שחט פרה ונשחטה בהמה עמה לדברי הכל פרה כשרה תדע דבבא ראשונה קאמר לדברי הכל פסולה והיינו הפרה ולא זכר הבהמה כלל דכשרה א"כ אף בבבא שנייה היה לו לומר נשחטה בהמה עמה לדברי הכל כשרה, ואם נפשך לומר דבאמת כך היה גירסת הרמב"ם דלא כהכ"מ מ"מ היכי שייך לעשות שני בבות ולומר לדברי הכל מה שאין בשום בבא פלוגתא כלל וכיון דבבא ראשונה לא צריכא כלל לא הוי ליה לרבא להזכיר רק שחט פרה ונשחטה בהמה אפילו לר"נ כשרה באופן שאי אפשר לגרוס רק כפירש"י שיש בהנך בבות פלוגתא בפרה וזהו דלא כהרמב"ם ז"ל:

ומה שנראה לי ברור בישוב דברי הרמב"ם ז"ל צריך אני לבאר סוגיא זו ולהעיר מה שיש לתמוה בה אבל מקודם נבאר דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב בתחילת פרק ד' מה"פ הלכה א' וז"ל אין שוחטין ב' פרות אדומות שנאמר ושחט אותה לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו עכ"ל, והנה לא נתבאר בדברי הרב ז"ל מהו הכוונה אין שוחטין ב' פרות אדומות אם נתכוון לומר שאין שוחטין בבת אחת בשחיטה אחת כהך דהכא א"כ תיקשי למה ב' פרות אדומות פשיטא דאפילו שחורה אסור משום מלאכה והרי ב' פרות בכוונה הן, ועוד שהרי אומר אין שוחטין הרי מיירי בכוונה א"כ אפילו שחורה פסולה, וליכא למימר דקמ"ל ב' פרות דליכא משום מלאכה כמ"ש התוס' כיון דשתיהן פרות הן לא מיפסלו משום מלאכה אחרת הא ליתא שהרי כתב בהלכה י"א או ששרף שתים במערכה אחת פסולה והיינו טעמא דזו פוסלת את זו במלאכה כמו שפירש הר"ש והרע"ב פ"ד דפרה משנה ב', ועוד קשה למה בשחורה קאמר שלא יאמרו שחורה שחטו הא ג"כ שייך שלא יאמרו שתים שחטו כמו בב' אדומות, ואי נימא דכוונת הרמב"ם ז"ל שאין שוחטין ב' פרות אפילו בזה אחר זה דאין עושין ב' פרות בזמן אחד והשתא הא דאמרינן שלא יאמרו שתים שחטו אין הכוונה בבת אחת רק אפילו בזה אחר זה והיינו דקאמר בשחורה שלא יאמרו שחורה דשחורה בזה אחר זה לא איכפת לן, אבל גם זה תימה דהא מפורש ברמב"ם בהלכה י"א ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה ואינו חושש והיא מן התוספתא אלמא בהדיא דיכול לעשות ב' פרות בזמן אחד רק לא בבת אחת ואף שאפשר לדחוק ולומר דאחר שנעשית אפר שוחט אחרת ושורפה על גבה משום דאחר שנעשית אפר כבר נגמרה מלאכת ראשונה ויכול לעשות אחרת אבל לשחוט אחרת קודם שנשרפה זו לא, אבל לא משמע כן דא"כ לא היה צריך לומר דאין שורפין ב' פרות על מערכה אחת שהרי בלא"ה נפסלה מכח מה שנשחטה קודם שנשרפה זו וברור דסובר הרמב"ם שיכול לשחוט בזה אחר זה ב' פרות רק ביחד אסור והשתא תיקשי כנ"ל:

לכן ברור דכוונת הרמב"ם ז"ל דהא גופא משמיענו לא מיבעיא אי עשה מלאכה אחרת דפסולה אלא אפילו ב' פרות אסור לשחוט ביחד דהא נמי מיפסלי משום מלאכה וזו פוסלת את זו והיינו דכתיב ושחט אותה ומקרא זה ילפינן דמלאכה אחרת פוסלת בשחיטה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכה י"ז וז"ל ומנין שהמלאכה פוסלת בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה פסלה וכו' עכ"ל, הרי להדיא דמהך קרא למדנו פסול מלאכה אחרת בשחיטה ולמדנו ג"כ דפרה אחרת ג"כ פוסלת זו את זו דושחט אותה ממעט אפילו פרה אחרת וזה שאמרו מפי השמועה למדו דס"ד דוקא פרה אחרת קמ"ל דמטעם מלאכה הוא וכל מלאכה פוסלת, והשתא ניחא דקאמר בשחורה שלא יאמרו שחורה שחטו משום דדוקא באדומה שייך לחוש שלא יאמרו שתים שחטו שיחשבו כיון ששתיהן לשם פרה אין זו פוסלת זו במלאכה ובאמת פוסלת זו לזו במלאכה כמו שהוכחתי מהך שלא ישרוף שתים במערכה אחת אבל בשחורה במה נפשך אי יחשבו דשוחט השחורה ג"כ לשם פרה ואין פוסלין זו לזו א"כ בשחורה עצמה שייך שלא יאמרו דשחורה כשרה לפרה ואי דיודעין דשחורה פסולה לפרה מאיזה צד יחשבו שתים שחטו וזה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל:

הן אמת שיש לדקדק בדברי הרב ז"ל שאמר אין שוחטין ב' פרות כאחת וכיון דהטעם משום מלאכה הרי שני בני אדם יכולין לשחוט ב' פרות כאחת זה אחת וזה אחת ומזה נראה דהקפידא הוא שלא יעשו ב' פרות כאחת אפילו בלי טעמא דמלאכה כגון שישחטו ב' בני אדם מ"מ אין לעשות שתים כאחת, אבל מהך דשריפה על מערכתה מוכח בהדיא דמשום מלאכה הוא שאי אפשר לומר משום שאין שורפין ב' פרות כאחת דא"כ אפילו על מערכה אחרת יהא אסור לשרוף דסוף סוף הן נשרפין כאחת כמו כאן בשחיטה וע"כ דרק משום מלאכה הוא, מיהו יש לומר דדוקא בשחיטה קפיד קרא שלא ישחטו כאחת רק בזה אחר זה דוקא ואפילו בב' שוחטים אבל בשריפה לא קפיד קרא רק משום מלאכה והיינו דלא נקט אחד שוחט שתי פרות כאחת כדקתני ריש ה' פסולי המוקדשין שלא ישחוט אחד ב' זבחים לכתחילה בבת אחת, אך מ"מ ע"כ כוונת הרמב"ם ז"ל בשחיטה ג"כ מכח מלאכה ומה שכתב אין שוחטין ב' כאחת ולא פי' דאדם אחד לא ישחוט משום שכתב ב' כאחת ואי שנים שוחטין כל אחד פרה אחת אין זה כאחת כיון שכל אחת נשחטת בפני עצמה, תדע שהרי כתב בהלכה י"ז ומנין שהמלאכה פוסלת בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה פסלה הרי מפורש בהדיא שלא בא הכתוב רק לפסול מלאכה וע"כ דלא בא לומר בתחילת הפרק רק דקרא ושחט אותה מורה דלא ישחוט ב' כאחת דאפילו ב' פרות פוסלות זו את זו במלאכה דאין סברא לומר דוקא מלאכה אחרת דטפי יש לומר דממעט קרא דומיא דפרה משנאמר דממעט דבר אחר ופרה לא וזה ברור:

עכ"פ נמצינו למידין מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דבהמת חולין בלי כוונה שאין כאן משום מלאכה לא פסלה את הפרה דרק משום מלאכה קפיד קרא כמו שביאר בהדיא מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר פסלה, ומה שפסל ב' פרות אדומות היינו ג"כ מן השם הזה שאילו הי' מוכח פסול מלאכה ממקום אחר היה מקום לחלק דב' פרות לא הוי מלאכה ואינן פוסלות זו את זו אבל כיון שנלמד מקרא ושחט אותה אימעיט נמי ב' פרות ולכך גם ב' פרות פוסלות זו לזו בשריפתה על מערכה אחת:

ומעתה צריכין אנו לברר מנין לו להרמב"ם ז"ל דבר זה ושמא מה שאמרו שלא ישחוט אחרת עמה היינו, חוץ מלאכה רק קרא קפיד שלא ישחוט עוד בהמה אחרת עמה אפילו נשחטה בלי כוונה שאין כאן משום מלאכה:

ודבר ברור הוא לפע"ד שהרב ז"ל הוציא כן מהך סוגיא דפרק טרף בקלפי דאמר התם דרבנן קאמרי שלא יוציא שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא יוציא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו ורבי קאמר לא מן השם הזה אלא שנאמר והוציא אותה לבדה וקאמר דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלרבנן דרבי אין קפידא דלא שייך שמא יאמרו ואינהו דרשו טעמא דקרא וליכא קפידא רק באדומה ושחורה ולא בחמור, [ונראה דה"ה שור או שה איכא בינייהו ונקט חמור לרבותא דרבי דאפילו חמור פוסל] ובאדומה חוששין שלא יאמרו שתים שחטו שיחשבו כיון ששתיהן פרות אין זו פוסלת זו ובאמת כיון דקרא ממעט ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה ש"מ דגם שתי פרות פוסלות זו את זו ושחורה שלא יאמרו שחורה שחטו דאי יחשוב שתים שחטו ע"כ יחשוב דשחורה כשרה לפרה א"כ מה צורך לשתים ואי ידע דשחורה פסולה מאיזה צד יחשוב שתים שחטו, ולפי זה דבר ברור. הוא דהך ושחט אותה ג"כ תליא בהא דלרבי דלא דריש טעמא דקרא ואפילו אפיק חמור קפיד קרא א"כ ה"ה ושחט אותה דוקא לבדה וכל ששחט אחרת אפילו ליכא משום מלאכה כגון שלא בכוונה פסול דנהי דחמור ע"כ לא אימעיט שאין זו שחיטה כלל וכל שנחתך שלא במתכוון לא איכפת לן אבל כל מה שנשחט דהוי שחיטה כשרה אפילו שלא בכוונה דליכא משום מלאכה פסול