תפארת יעקב על חולין חלק א רז

סיפא דליכא לפרושי כאילו לא טבל למעשר דהא אפי' הוחזק קתני רישא דאסור למעשר וכיון דלא היה יכול להקשות מסיפא בלבד מייתי רישא מעיקרא, והשתא ממילא אני אומר דקושיית רבא רק לר"נ דהוא מתרץ דברי רב דלחולין לא בעי כוונה אפילו נאנסה וטבלה והיינו שנפלה למים דהא מייתי עלה מהך דגל שנתלש שלא היה שם שום כוונה כלל ואהא מקשה עליה דמהנך משניות מוכח דבעי עכ"פ כוונה אבל לולא דברי ר"נ הוי מפרשינן מילתא דרב שירדה להקר או שיקשה באמת על רב עון כרת התרת וכו' ולא נוכל לתרץ בעלה חולין הוא כיון שנפלה למים ולא היה לה כוונה כלל והשתא לא קשיא מהך דאמת המים כיון שפשט ידיו למים הרי עכ"פ הטבילן בכוונה ואינו דומה לנפלו למים והך דחגיגה ברישא קתני רבותא אפילו הוחזק לחולין דהיינו שנתכוון לחולין מ"מ אינו מועיל לתרומה וסיפא קתני טבל ולא הוחזק ולא הוזכר לחולין כלל והכוונה טבל ולא נתכוון כלל כאילו לא טבל דעכ"פ בעינן כוונת טבילה ואפי' לחולין לא טבל ואין המשניות סותרות זו את זו כלל, אבל לר"נ דסובר אפילו לא נתכוונ' כל רק נפל עלי' גל וכדומה מועיל לחולין וודאי קשיא מהך משנה דחגיגה ור"נ משני לי' דלחולין לא בעי כוונה כלל ואפילו נפל עליו גל מהני רק למעשר ותרומה יש חילוק אי נתכוונה לחולין נהי דלא מהני לתרומה אבל לא הוי כלא טבל כלל דמ"מ אינו פוסל את התרומה אבל אי לא נתכוון כלל אפילו לחולין הוי למעשר כאילו לא טבל כלל וידיו שניות לפסול את התרומה ומטמא משקין להיות תחלה לטמא את המעשר דלענין מעשר חשיב כלא טבל כלל, אבל לענין לטמא משקין לטמא חולין לא דלחולין הוי שפיר כאילו טבל וכמו שפירשתי לעיל בגמרא באריכות, ואהא קאמר הוא סבר דחויי קא מדחי לי' אבל באמת עיקר החילוק דאפילו לחולין בעי עכ"פ כוונת טבילה אפילו לא נתכוון לחולין אבל עכ"פ לא בנפל למים או נפל עליו גל, והך טבל ולא הוחזק דלא קתני לחולין הכוונה שלא נתכוין כלל אפילו להקר רק טבל באופן שנפל עליו גל ואהא מייתי ברייתא דקתני ג"כ טבל ולא הוחזק כמו במתניתין וקתני מותר לחולין וע"כ דמתניתין הכוונה למעשר. והיינו דקאמר לימא תיהוי תיובתא דר"י מהא והכוונה דעכשיו לפי תירוצו של ר"נ יש לנו לפרש על שני פנים דהך ולא הוחזק דקתני בברייתא היינו שלא נתכוון כלל דהא לא קתני לחולין ומ"מ מועיל לחולין ומתניתין דחגיגה דקתני כאילו לא טבל היינו למעשר לטמא משקין לטמא מעשר כתחילה והשתא הוי תיובתא דר"י דסובר דבכה"ג לא מהני אפילו לחולין, ויש לפרש ג"כ טבל ולא הוחזק היינו שלא נתכוון לחולין אבל עכ"פ נתכוון למעשה הטבילה לא שנפל למים ומתני' נמי דקתני כאילו לא טבל היינו ג"כ כל שלא נתכוון לחולין הוי למעשר כאילו לא טבל לענין לטמא משקין ואפילו לא נפל למים רק ירד להקר ומשמע לי' טפי דהוי תיובתא דקתני טבל ולא הוחזק ולא קתני לחולין ש"מ דלא הוחזק כלל ומ"מ מותר לחולין, ואהא קאמר דר"י סובר כר' יונתן בר יוסף דמחלק בחולין בנגעי בגדים בין כוונה עכ"פ לכבס לא לדעת כהן לטהרת הנגע בין נפל למים בלי כוונה כלל דלא מהני אלמא דגם בחולין יש חילוק זה, והשתא לא קשיא כלל לר"י מהך סתם משנה דפירות שנפלו לאמת המים דהתם דהי' לו כוונה להושיט ידיו למים שפיר מהני בחולין אפילו לר"י רק משחיטה קשיא דמכשיר בהפיל סכין שלא הי' לו כוונה כלל ומשני מדגלי קרא מתעסק א"כ ע"כ וזבחת לאו דוקא א"כ לא בעי כוונה כלל ודו"ק:

בד"ה נהי דלא בעינן כו'. פי' להתירה בזביחה זו לחתיכה מיהא בעינן פי' לחתיכת סימנים לא נתבאר בכוונת התוס' אי הכוונה כל הסימנים דוקא דהיינו שיעור שחיטה אבל אי לא הי' כוונה רק למקצת סימנין לא מהני או אפי' למקצת מהני וכמו שכתבתי לעיל דעכ"פ מיקרי מתעסק כל שנתכוין לחתוך מן הסימנים וגלי קרא דבשחיטה של חולין סגי בהכי וכבר פירשתי בגמרא דעת רש"י ז"ל בזה, והנה ראיתי להר"ש ז"ל במכשירין פ"ד משנה ו' שהביא תוספתא דאיתא התם פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טמאות ופירות טהורין וכתב הרשב"א דסובר הך תנא דחולין צריך כוונה ופלוגתא דתנאי הוא בחולין, ואיני יודע איזה פלוגתא דתנאי יש כאן דאי הך ברייתא דר' יונתן בר יוסף הא בהך ברייתא לא הוזכר רק שלא יפול הבגד למים אבל כל שכובס אפילו לא נתכוון לטהרה הבגד שזהו לדעת כהן מ"מ מהני וא"כ מי שפשט ידיו ונטלן הרי נתכוון להושיט ידיו למים עכ"פ וממילא מהני אפילו לר' יונתן בר יוסף, ואי הנך תנאי ר"נ ורבנן הן הרי רבנן מודי דכל שמכוון לחתיכה סגי וה"ה התם הרי נתכוון להושיט ידיו למים, ונראה לי דסובר הר"ש ז"ל כיון דפליגי הכא רבנן ור"נ דלרבנן בעי כונה ולר"נ לא בעי כוונה וטעמא דר"נ כיון דגלי קרא מתעסק דפסול בקדשים ש"מ בחולין כשר אבל לולא זה הוי בעינן כוונה ורבנן ס"ל דמ"מ בעינן כוונת חתיכה א"כ דוקא בשחיטה סגי בכוונת חתיכה מכח קרא דמתעסק בקדשים אבל בעלמא בעינן כוונה גמורה והיינו דפליגי רב ור' יוחנן בין לר"נ בין לרבנן דלר"נ פליגי בנפלה מן הגשר וסובר רב דכיון דסובר ר"נ דלא בעי כוונה כלל בשחיטה ה"ה בעלמא ור"י סובר דוקא בשחיטה מכח קרא דקדשים דמתעסק פסול ש"מ בחולין לא אבל בעלמא בעי כוונה כהך דר' יונתן בר יוסף אבל בירדה להקר דהיה עכ"פ כוונת טבילה לכ"ע מהני לר"נ מכח ברייתא דר' יונתן בר יוסף דמאיזה צד נרחיק כ"כ לומר דבעלמא בעינן כוונה גמורה ולרבנן פליגי אפילו בירדה להקר דהוי כמו חתיכת סימנין לרבנן ומהני לרב כמו בשחיטה ור"י סובר דרק בשחיטה ס"ל לרבנן כך מכח קרא דגלי מתעסק דפסול בקדשים ובחולין לא אבל בעלמא בעינן כוונה גמורה ואפילו ירדה להקר לא מהני והשתא הך תוספתא הוי כרבנן אליבא דר"י, אמנם אין מזה הכרח כלל דרק בשחיטה בעינן קרא דמתעסק לרבנן משום דכתיב וזבחת ובעינן כוונת זביחה לכך לולא דגלי קרא מתעסק הוי בעינן כוונה גמורה אבל בעלמא סגי בכוונת המעשה אפילו לא כוונת טהרה והא דפליגי בירדה להקר היינו' כפירש"י שנפלה כולה דכל שירדה למים להקר הוי כמו מתעסק בשחיטה ובשחיטה נמי לא בעינן רק כוונת חתיכה דהיינו אפילו מקצת סימנין ואפשר אפילו חתיכת בשר סגי וחש"ו לא מיקרי כוונה אפי' לחתיכת בשר ואף דלקמן בנשחטה בהמה אחרת פסולה לרבנן אף שהיה כוונת חתיכה בפרה מ"מ באותה בהמה בעינן כוונת חתיכה עכ"פ ובזה מיקרי עכ"פ מתעסק וסובר רב דבנדה נמי טהורה כה"ג לרבנן ור"י סובר דדוקא בשחיטה מכח דגלי קרא בקדשים מתעסק הוצרכו להכשיר בחולין כל שהוא מתעסק אבל בעלמא בעינן כוונה עכ"פ וגוף המעשה כולה כמו בבגד וכובס שלא יפול למים ובעינן כביסה לכולה בגד אף בנדה בעינן כוונת טבילה כולה אבל כוונה גמורה לכ"ע לא בעינן וליכא תנאי כלל בהא, והך תוספתא משבשתא היא וצריך להיות טהורות במקום טמאות כנ"ל ברור, תדע דתיקשי לרב הך תוספתא כמאן דלדידיה פשיטא דליכא פלוגתא בהא דאפילו רבנן מודו בנדה בירדה להקר וע"כ כמו שכתבתי:

בגמ' אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לדברי הכל פסולה. פירש"י לדברי הכל פרה פסולה מחמת מלאכה האחרת ובהמה כשרה, והנה מה שפי' מחמת מלאכה האחרת ולא פי' מכח ולא חבירתה משום דאמר בסמוך דהך ולא חבירתה קמ"ל רבא בסיפא והיינו דברישא אין צריך לזה דבלא"ה פסולה מכח מלאכה, מיהו תימה לפע"ד דהיכי שייך לומר דברי הכל כיון שאין לוה שייכות למחלקותם כלל כיון ששחט שניהם בכוונה ומאי ענין זה לר"נ ורבנן דפליגי בלא נתכוון, גם יש לתמוה ביותר על הך דלקמן חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה דפשיטא דלא שייך בזה דברי הכל שאין ענין למחלקותם כלל, והיה נראה לי דיש שייכות למחלקותם דלא נימא כיון דמלאכה פוסלת מחמת היסח הדעת כמו שפירש"י לקמן בד"ה קמ"ל והכי איתא בהניזקין דמשני הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתי' ואי עשה מלאכה בוודאי אסח דעתי' והשתא כששחט פרה ובהמה דפרה בעי כוונה ובהמה לא בעי כוונה ס"ד דלר"נ כיון דלא בעי כוונה לא אמרינן דאסח דעתיה בשחיטת פרה דבעי כוונה ונתכוון לשחיטת הבהמה של חולין דלא בעי כוונה כלל ואי כדי שלא תתקלקל נתן דעתו עליה כ"ש דלא אסח מפרה מהאי טעמא לכך קאמר דברי הכל פסולה דשחיטת חולין בכוונה אפילו אי לא בעי כוונה פוסלת, אך הך דלקמן שחט פרה וחתך דלעת עמה דברי הכל פסולה הא וודאי קשיא דלא שייך דברי הכל כלל בהא, גם יש להקשות דפריך פשיטא הא טובא קמ"ל לפי הנ"ל:

לכן נראה לי בביאור סוגיא זו והוא לפי ששנינו פ"ג ממסכת פרה משנה ז' לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו ר"י אומר לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה, וביומא פרק טרף בקלפי קאמר דרבנן דרבי ר"ש היא דדריש טעמא דקרא ורבי לא דריש וקאמר נ"מ דאפיק עמה חמור דלרבנן לא איכפת לן דלא שייך שמא יאמרו ולרבי גם זה פוסל מגזה"כ, ולפי זה נראה פשוט דלרבנן דרבי דדרשי טעמא דקרא ממילא הא דדרשינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה היינו דוקא ב' פרות אדומות והיינו משום מלאכה דזו פוסלת על זו כמו בשרף שתים בגת אחת כמבואר פ"ד דפרה משנה ב' ופירש הר"ש והרע"ב דפסולות מכח דזו פוסלת את זו דאי ס"ד אפילו אין כאן משום מלאכה פסול בשוחט בהמה עמה א"כ ע"כ ושחט גזה"כ הוא בלי מלאכה כלל א"כ מ"ש דוהוציא אותה אמרינן דחמור לא נהי דבשחיטה אי אפשר לפסול חמור דאין זו שחיטה אבל כמו דפוסלין בשחיטה אפילו בהמת חולין ה"ה הוצאה דכתיב ג"כ אותה וע"כ דלרבנן באמת דוקא שתי פרות אדומות אין לשחוט דזו פוסלת את זו אבל בהמת חולין כל שנשחטה שלא בכוונה שאין כאן משום מלאכה לא פסיל ולכן גם בהוצאה דוקא משום שלא יאמרו שתים שחטו או שחורה שחטו אבל חמור לא, וכך פסק הרמב"ם ז"ל רפ"ד מהלכות פרה הלכה א' שאין שוחטין ב' פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה לא היתה פרה רוצה לצאת וכו' כת"ק דרבי והיינו דלת"ק דדריש טעמא דקרא דוקא ב' אדומות דבמה נפשך פסול אי שחט אחת בלא כוונה הרי זו פסולה ואי שחט בכוונה שתיהן פסולות דזו פוסלת זו אבל של חולין תליא אי שחט בכוונה פסול משום מלאכה ובלא כוונה כשרה אבל לרבי פסול בכל גווני דלא דריש טעמא דקרא רק חמור לא פסיל בשחיטה דאין