תפארת יעקב על חולין חלק א רה

טבילה דהיינו שתלך מדעתה לטבול שלא לשם טבילה של טהרה אבל לא בנפלה למים או דבעי כוונה גמורה לטבילת טהרה ומשמע ליה הכי דמנין לנו לחלק בכך אי בעינן כוונה ניבעי כוונה גמורה ואי לא בעי כוונה לא ניבעי כלל, והיינו דמייתי דר"י למד מהך ברייתא דר' יונתן בר יוסף לחלק דאף דכוונה גמורה לא בעינן מ"מ נפילה למים דליכא כוונה לא מהני הילכך בטבילה נמי דכתיב ורחץ בעינן עכ"פ כוונת רחיצה לא שתפול למים, והשתא ממילא הך ברייתא דטבל ולא הוחזק וכן מתניתין דמכשירין לא קשיא ליה לר"י כלל דהתם לאו בנפל למים עסקינן רק טבל לדעת רק לא לטהרת טבילה, ועמ"ש בתוס' בד"ה הוא סבר ליישב בזה קושייתם שם, ועמ"ש עוד לקמן גבי שירדה להקר בפירש"י:

שם ועוד בתרומה נמי אכלה. לכאורה אינו מובן כלל דהא לא נחלקו לעיל רק רב סובר לחולין לא בעי כוונה ולתרומה בעי ור"י סובר לחולין נמי בעי כוונה אבל פשיטא אי נתכוונה לתרומה וודאי מהני לכ"ע ואי כוונת חבירתה מועיל שיהא כוונה ממילא אי נתכוונה חבירתה לתרומה וודאי מהני ולא נחלק אדם מעולם בזה ואי נתכוונה חבירתה להטבילה רק לחולין לא מהני וודאי לרב ומאי קושיא ועוד בתרומה נמי אכלה אין זו רק חדא קושיא דכוונת חבירתה הוי כוונה, לכן נראה לי דמכאן ראיה ברורה למ"ש לעיל דדוקא בלי כוונה כלל סובר רב דאסורה לאכול בתרומה אבל כל שנתכוונה לטהר לבעלה מודה רב דכיון שנתכוונה לדבר חמור לא עבוד רבנן מעלה מחמור לקל רק בלא נתכוונה כלל דע"כ אתינן עלה מצד דחולין לא בעי כוונה א"כ ממילא עבוד רבנן מעלה לתרומה משא"כ אי נתכוונה חולין ותרומה שווין דהא בתרומה נמי לא מהני כוונה לתרומה לחמור מתרומה א"כ ממילא בעלה דחמיר מתרומה לא עבדינן מעלה מכרת דחמור למיתה דקיל, והא דמייתי מהך דנטרפה דעתה אוכלת ע"י פיקחות היינו להורות דכוונת חבירתה מהני לדידה אפילו לתרומה וממילא אפילו נתכוונה לבעלה מהני לתרומה מכח עון כרת הותרה מיתה לא כ"ש:

שם ולרבנן שירדה להקר. פירש"י ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים, נראה מדבריו דאי ירדה לטבול כולה רק לא לבעלה רק להקר בהא לא הוי פליג ר"י דלא מהני דהא ר"י למד דינו מהך וכובס דר' יונתן בר יוסף והרי התם מהני כי האי גוונא ולא ממעט רק בנפל הבגד למים כמו שפירש"י לעיל, וליכא למימר דהתם שאני דכתיב וטהר מכל מקום הא ליתא דהתם בעינן וטהר משום דאי ל"ה הוי מקשינן תכבוסת שניה לראשונה מה ראשונה לדעת כהן לכך איצטריך וטהר אבל מנא ליה לר"י לחלוק על הך ברייתא דטבל לחולין ולא הוחזק לחולין מותר לחולין וע"כ דבאמת לא פליג ר"י רק בנפלה מן הגשר ולא בטבלה לדעת רק לא ליטהר לבעלה רק להקר לכך הוצרך לפרש דנתכוונה להקר היינו ולא לטבול כלל ונפלה וטבלה כולה, ואף דלרבנן דר"נ נמי מהני היינו דגלי קרא מתעסק בקדשים ש"מ דבחולין כשר וכל שנתכוון לחתוך אפילו לא נתכוון לחתוך כל הסימנים דהיינו שיעור שחיטה מ"מ כל שנתכוון לחתוך מיקרי מתעסק ור"י סובר דבשחיטה לא בעינן כלל כיון דוזבחת ע"כ אין הכוונה לכוי מדגלי קרא מתעסק ממילא בשחיטה לא בעינן כלל ואפילו הפיל סכין כשר אבל בעלמא ילפינן מהך דר' יונתן בר יוסף דבעינן וכובס לדעת והיינו שיכוון לכביסה ופשיטא דלא מהני רק בכביסה כל הבגד לא מקצתו ומקצת נפל מעצמו דמתעסק בעלמא פסול רק בשחיטה כשר ובעינן כוונת כביסה רק אפי' לא לטהרת הנגע דהיינו לדעת כהן וכן בטבילה כוונת טבילה רק לא לדעת טהרה לבעלה אבל מתעסק דהיינו שירדה לרחוץ לא לטבול כלל ונפלה הוי כמו בשחיטה מתעסק ולא מהני רק בשחיטה לר' יוחנן דאפילו מתעסק לא בעינן רק הפיל סכין מהני אבל בעלמא בעינן כוונת מעשה עכ"פ רק לא כוונת טהרה, ואפשר עוד דסובר רש"י דחתיכה דרבנן בשחיטה היינו אפילו חתיכת בשר לא חתיכת סימנים כלל א"כ פשיטא דכה"ג מהני בנדה אפילו לא היה כוונת טבילת כל גופה להקר דמה נ"מ בשחיטה כוונת חתיכה ברגל או כוונת רחיצה להקר רק לא כל גופה ולר' יוחנן דוקא בשחיטה מהני זה דאפילו הפיל סכין סגי אבל בעלמא בעינן כמו בכביסה וכובס לדעת כן טבילה לדעת והיינו כוונת טבילה לא לבעלה אבל אי לא נתכוונה לטבול להקר כל גופה לא מהני אבל אי נתכוונה לטבול להקר כל גופה פשיטא דמהני אפילו לר"י ועמ"ש בתוס' בד"ה נהי וכו':

בתוס' בד"ה וכי תימא פירוש וכו' והרי"ך פי'. הנה לשני הפירושים יש להקשות דלכאורה נראה דהמקשה דמקשה מכח אדם דומיא דכלים ולא מקשה מאדם עצמו וכלים עצמן וע"כ דידע דיש לומר ביושב ומצפה רק דקשיא ליה למה קתני אדם וכלים וע"כ להורות דומיא דלא בעי כוונה א"כ המתרץ שהשיב לו ביושב ומצפה וכלים דומיא דאדם הכוונה דלכך נקט תרווייהו להורות בהיפוך כלים דומיא דאדם דבעי כוונה א"כ לא הוי ליה להקשות מאי למימרא רק היכי אפשר דנקט להורות דבעי כוונה הא זה לא מוכח כלל או כפי' הרי"ך דמתניתין טהרה קמ"ל ולא להחמיר ולא להקשות מאי למימרא, לכן ברור דהתוס' ג"כ הוי ס"ל כמו שפירשתי לעיל דוודאי המקשה לא ידע כלל מיושב ומצפה רק מכלים עצמן לא הי' יכול להקשות דכיון דלאו בני כוונה נינהו לא בעינן בהו כוונה [וס"ד דכוונת אדם לא שייך לכלים] וכן מאדם לא הי' יכול להקשות דיש לומר דמה שמתכוון בעוד המים עליו מהני אף שלא נתכוון שיבואו עליו ולזה דייק דומיא דכלים דפשיטא דבכלים לא מהני כוונת אדם עליהן בלי יושב ומצפה כיון שלא עשה בהן כלום דהרי לקמן אפילו באדם לא מהני רק באטבלה חבירתה לא שנפלה וחבירתה עומדת ומכוונת א"כ כיון דקתני אדם וכלים משמע דאדם דומיא דכלים דג"כ לא היה בו כוונה כלל אפילו בעודן עליו אבל הא לא קשיא ליה דקתני אדם וכלים דבכמה מקומות נקט כה"ג], ואהא משני ביושב ומצפה ואי משום דכלים לא הוי דומיא דאדם הא ליתא דכוונת אדם מהני לכלים והוי שפיר דומיא כיון שהביא הכלים והניחן ויושב ומצפה שיבואו עליהם המים הוי כוונה מעלי' לכלים כמו לאדם, והשתא לא היה כוונת התרצן כלל דמתניתין אשמועינן דבעי כוונה דהא לא שייך לומר כלל דלא מוכח כלל וכן כתירוץ הרי"ך דטהרה אתי לאשמועינן ולא בא רק לדחות ההכרח דלא בעי כוונה והשתא שפיר מקשה מאי למימרא, ובהכי ניחא מה דקשה על התוס' דהיכי אפשר לומר דקמ"ל דבעי כוונה מאי ענין זה לגל שנתלש ומיירי ביושב ומצפה הוי ליה לומר בטבילה דעלמא דבעי כוונה וכי מוזכר טפי כוונה בגל מאם היה אומר טבילה סתם ובעי כוונה לאדם ולכלים והוא תמוה לכאורה ולהנ"ל ניחא דוודאי יש לומר דבגל שנתלש שמענו דלא מהני כוונת האדם מה שמתכוון בעוד המים עליו דאי הא מהני לא הוי כלים דומיא דאדם דהא לענין כלים פשיטא דלא מהני כוונת אדם מה שמכוון בעוד המים על הכלים כיון שלא עשה בהן כלום ודוקא האדם שהוא עומד במים ומכוון ס"ד דמהני אבל לא בכלים וע"כ משום דלא בעינן בהו כוונה א"כ לא הוי דומיא ומדנקט דומיא דאדם מוכח דבעי כוונה מעליא דהיינו יושב ומצפה דהוי שפיר כלים דמי ליה דג"כ מהני כוונת האדם שהביאן כאן והניחן ויושב ומצפה עליהן שיבוא עליהן המים, לכך הוצרכו התוס' לדחות דאי אפשר דקמ"ל הך דהא לא מוכח כלל וטפי יש לומר דלא בעינן כוונה כלל או כפי' הרי"ך דמתניתין טהרה אתי לאשמועינן ולא חומרא ושפיר פריך מאי למימרא ודו"ק היטב:

בא"ד והרי"ך פי'. נראה לי דמה דהוכרח הרי"ך לפירושו הוא דלדברי התוס' מעיקרא יש לתמוה דהא לקמן משני כאילו לא טבל למעשר אבל לחולין טבל והשתא תיקשי הא בהדיא קתני מעיקרא דאפילו הוחזק לא מהני למעשר ולמה לי דנקט לא הוחזק לא מהני למעשר וע"כ כמו שכתבו התוס' בחגיגה דקמ"ל דוקא למעשר לא טבל אבל לחולין מועיל אפילו לא הוחזק וזה לא מוכח מרישא והשתא היכי ס"ד דקמ"ל לא הוחזק מותר בחולין דהא לא קתני למעשר כלל רק סתם כאילו לא טבל ופשיטא דטפי יש לפרש דאפילו לחולין לא טבל והוי ממש כהך דהכא, משא"כ לפי' הרי"ך אין להקשות כ"כ דהתם נמי קתני כאילו לא טבל משמע דחומרא אתי לאשמועינן ולא קולא לא דמי להכא דהתם כיון שהוזכר כבר דלמעשר לא מהני יש לומר דדיוקא אתי לאשמועינן דלחולין מהני אבל הכא לא הוזכר טהרה מעיקרא כלל משמע וודאי דכאן טהרה בא לאשמועינן, מיהו כבר כתבתי לעיל ליישב קושיית התוס' בחגיגה בלא"ה ושפיר יש לקיים תירוץ התוס' הראשון או דהתוס' כאן בתירוץ ראשון נמשכו אחר תירוץ השני בחגיגה שם דלא הוחזק עדיף מהוחזק:

בד"ה גזירה משום חרדלית של גשמים פי' בקונ' וכו' ובחנם פי' כן וכו'. והנה רש"י בחגיגה פי' תרווייהו מכח ניצוק וקטפרס ומכח הך דת"כ אך מעיין ובור ונראה לי שאין זה בחנם דוודאי מקוה אינה מטהרת בזוחלין אפילו יש מ' סאה כיון דזוחלין הן ואינן קווי וקיימי במקום אחד אבל כאן פעמים שיש בראש ההר מקוה שלימה דקוי וקיימי רק כשרבו גשמים יורדין ממנה הרבה למטה אבל שם יש לעולם מקוה של מ' סאה במקום אחד לכך לולא דניצוק וקטפרס אינו חיבור היה יכול להטביל במים היורדין במדרון דהוי חיבור למקוה שעל ראש ההר דקיימי במקום אחד מ' סאה קמ"ל דלא מהני לטבול במדרון דניצוק אינו חיבור, ועוד כתבתי במהד"ק שלי ליישב אבל מה שכתבתי כאן הוא העיקר:

בד"ה דתנן מטבילין בראשין קצת תימא דאי משנה היא וכו'. לשון זה תמוה מאד דאטו נסתפקו התוס' בזה אי משנה היא או ברייתא וזיל קרי בי רב הוא והרי המשנה לפנינו היא ונחזי ואי באמת לא נמצאת המשנה בשום מקום א"כ ברייתא היא ולעיל דף ל' ע"א בד"ה והתנן כתבו התוס' דאינו משנה בשום מקום רק דייק לה מריש פרק העור והרוטב ואולי גם כאן נסתפקו התוס' דאפשר יש הוכחה לזה מאיזה משנה אבל מ"מ הוי להו לומר אי גרסינן דתנן דאי פשיטא להו דגרסינן דתנן א"כ ע"כ משנה היא, ונראה לי דהא לא קשיא להו כ"כ על מה דאשמועינן תרי זימני כיון דלא נקט להו מפורש ומצינו כה"ג בריש מכילתין גבי טמא במוקדשין עיי"ש רק כוונתם שיש לתמוה קצת על מסדר הש"ס דקאמר ומנא תימרא וכו' דתנן ואף שאין זה הכרח לתירוצו דאפילו לא נמצא הוכחה במקום אחר דאין מטבילין בכיפין יכול ליישב משנה זו דאטו צריך התנא