תפארת יעקב על חולין חלק א רד

אינו אפשר בלתי שיתכוון לטהר ידיו וכו' וכ"כ הרע"ב בפי' המשנה שם, והרב בתוי"ט הקשה שם בשם חכם אחד דלפירות אין צריך נטילה כלל אפילו למעשר כמ"ש משנה ה' פ"ב דחגיגה ואותו חכם הגיה פת במקום פירות וכתב עליו התוי"ט דקושייתו קושיא עצומה והגהתו לא יתכן דבמתניתין פירות תנן ועלה קאי הרמב"ם והרע"ב, ועוד דאפילו גרס פת הא אין צריך כוונה אף לתרומה אלא לאכילה ולא לנגיעה ע"כ, ואני תמה בלא"ה הא אנן לא על אותן פירות אנו דנין רק על הידים דטהורות הן רק לאכול חולין אבל אי בא לאכול תרומה ומעשר צריך נטילה כיון שהיה שלא בכוונה אבל אותן פירות כיון שלא הוכשרו מה נפקא מינה אי הן חולין או תרומה ומעשר כיון שלא הוכשרו פשיטא שאינן בכי יותן ואינן מקבלין טומאה שלא באו המים עליהן לרצון, ובשלמא אי היה הכוונה הכא לאכול אותן פירות אותו האיש שהוציאן ונטל ידיו הוי אתי שפיר אבל כאן אין דנין כלל שהוא יאכל הפירות רק ידיו טהורות לחולין ולא לתרומה אבל הפירות אנו דנין כאן אי הוכשרו לקבל טומאה וכיון שהוא שלא לרצון לא הוכשרו ומה נפקא מינה תרומה או חולין, וביותר אני תמה על הרב תוי"ט במה נפשך אי הכוונה הכא שיאכל אותו האיש הפירות א"כ לא קשיא כלל אי נגרוס ברמב"ם פת ואי אין הכוונה לאכול אותן הפירות היה לו להקשות בלא"ה דנגיעה אינו מזיק כאן אפילו שום טומאה אינו מטמא הפירות כיון שלא הוכשרו לקבל טומאה ומשקין הללו שלא לרצון באו:

ומה שנראה לי ברור בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל הוא דהתוס' בחגיגה דף י"ח ע"ב בד"ה כאן לחולין הקשו אהא דאמרינן התם כאן לחולין כאן לתרומה מהא דפרק אלו דברים דאמרינן נוטלין לידים ואח"כ מוזגין הכוס דמה בכך דיטול קודם הא אכתי פוסל התרומה ונעשו משקין שנגע בהן תחילה, ותירצו בשם הר"ר אלחנן דאפילו בלי כוונה לתרומה ג"כ אינו פוסל תרומה דאל"כ אין לך חבר שלא יטמא משקין, אמנם מדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות אבות הטומאות הלכה ב' וז"ל טבל סתם ולא נתכוון לאחד מכל אלו הרי זה טהור לחולין וטמא כשהיה אפילו למעשר וכן הנוטל ידיו או הטבילן וכו' הרי דטמא למעשר ולתרומה כמו שהיה ואי כדברי הר"ר אלחנן אינו טמא כמות שהיה אפילו לתרומה דהא מעיקרא היה פוסל את התרומה ועכשיו אינו פוסל, וכן משמע כאן דקאמר טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל אלמא דלתרומה הוי כאילו לא טבל, ומה שהכריחו התוס' מהך דפרק אלו דברים אינו הכרח לפע"ד כלל דוודאי כיון שנטל ידיו לחולין אין הידים שניות כלל והרי הן לחולין נטולין ממש הילכך אף שפוסלין את התרומה אבל אינן מטמאין משקין להיות תחילה רק לתרומה אבל לא לחולין כיון דלחולין הן נטולין רק אותה המשקה מטמא' תרומה כמו תחילה דלענין תרומה עדיין שניות הן אבל אין המשקה מטמא חולין כיון דלחולין שוב אפילו שניות לא הוי דהן נטולין, והשתא ממילא לא קשיא דאין לך חבר שלא יטמא משקין דמה בכך וודאי אינו מטמא לחולין רק לענין תרומה ובוודאי אי נגע בתרומה מטמא כל שלא נתכוון דלתרומה עדיין שניות הן, ועוד נראה לי דאפילו הר"ר אלחנן לא קאמר רק אי נטל ידיו לחולין כהך דפרק אלו דברים אבל אי נטל בלא כוונה כלל מודה דלתרומה שניות הן כמקדם, והשתא וודאי לא קשה מכל חבר דחבר נוטל ידיו לחולין לא שלא בכוונה, והשתא דברי הרמב"ם נכונים דכבר נודע דמשקין טמאים מטמאין אפילו נפלו שלא לרצון דטומאה והכשר באין כאחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ג וכו' ופ"י ט"א הלכה ה' והשתא הכא כיון שנטל ידיו שלא בכוונה הרי המשקין שעל הפירות שהוא אוחז בהם נטמאו שכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה וידיו שנטל שלא בכוונה פוסלין את התרומה ומטמא משקה שעל הפירות וממילא אותן משקין מטמאין הפירות אם הן תרומה ומעשר דלתרומה ומעשר אינן כנטולין כלל אבל אי הפירות חולין כיון דלחולין הידים נטולין ואפילו שניות אינן ממילא אין המשקה מטמא חולין כיון דלחולין הידים כנטולין ולא נטמאו המשקין לענין לטמא חולין רק לטמא תרומה ומעשר דלתרומה ומעשר הוי כלא נטל ידיו אבל חולין אינן מטמאין כדמוכח פרק אלו דברים הנ"ל, והא דאמרינן בריש יבמות גבי צרת הבת דלא אכל זיתים לחים מחמת מגע ע"ה רק בנקבוה אף דהלח משקה היא ואינו צריך הכשר א"כ נטמא הזית ג"כ מחמת המשקה, לא קשיא דמוהל אינו מכשיר דלא חשיב משקה רק אי לא נקבוה חשיב כעיקול בית הבד כמ"ש התוס' שם אבל בנקבוה שוב אין המוהל חשיב משקה כלל ודו"ק, ועמ"ש לקמן בביאור שתי משניות דמסכת חגיגה דג"כ מיושב לפי הנ"ל:

שם ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות. פירש"י נתכוון ליטול את הפירות מן המים, ובתר הכי בד"ה ופירות פי' דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן והוי ליה משקה שסופו לרצון, ומאד דבר קשה הוא בעיני שיהא זה נקרא לרצון במה שרוצה ליטול ידיו בהגבהתן סוף לא ניחא ליה בנפילתן רק בהגבהתן ולא ניחא ליה במים שעליהן ואי לא נפלו כלל היה נוטל ידיו בלא"ה, וקשה מאד לומר דאי לא נפלו לא היה נוטל ידיו כלל רק לפי שרוצה להוציא הפירות מתכוון ליטול ידיו ג"כ לכך מיקרי לרצון אבל גם זה קשה מאד לומר דמחמת זה יהא נקרא לרצון, ואולי יאמר כיון שהוא תופס הפירות בידיו לרצות ומגביהן והוא רוצה ליטול ידיו הרי ניחא ליה במים שעל ידיו והוא תופס הפירות לרצונו במים שעל ידיו א"כ מוכשרין הן מכח אותן המים שעל ידיו דניחא ליה בהן שיהיו ידיו נטולין, והנה לפי הגירסא בגמרא כאן ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות ולפירש"י חסר חד ידיו ומדברי רש"י ז"ל נראה באמת דגרס תרי ידיו וכן הוא במשנה וגמרא דחגיגה אבל לפי הגירסא כאן היה אפשר לפרש ואם. בשביל שיודחו דהיינו בשביל שיודחו הפירות הושיט ידו למים כדי להדיח אותם במים בידיו ידיו טהורות דלא בעי כוונה כמו ברישא ופירות בכי יותן דניחא ליה בהדחתן והוי ניחא טפי דנקט ידיו טהורות ומקמ"ל כיון שנתכוון להדיחם וע"כ דהדחה על הפירות קאי, מיהו נראה לי לפרש אפילו לפי הגירסא בחגיגה דהכוונה בשביל שיודחו ידיו היינו שעל ידי שהוא אוחז הפירות בידו במים הפירות מדיחין ידיו ומחמת אחיזת הפירו' ותפיסתן בידיו הם מודחין יפה מליכלוך שעליהן והוי שפיר ניחא ליה, ועל דרך זה ג"כ ניחא דקמ"ל ידיו טהורות כיון שלא נתכוון לנטילה כלל רק שיודחו ידיו בתפיסתו בפירות לא לנטילה מ"מ ידיו טהורות:

שם לא כאילו לא טבל למעשר אבל טבל לחולין. סוגיא זו תמוה מאד דהיכי ס"ד לומר דהכוונה כאילו לא טבל למעשר דהא כבר קתני ברישא אפילו הוחזק לא הוי טבל למעשר וכ"ש לא הוחזק והתוס' בחגיגה כתבו דבא לומר דלחולין טבל וזהו מן התימה דהא לא הוזכר במתניתין רק כאילו לא טבל ופשיטא דטפי משמע כאילו לא טבל כלל והרי התוס' בעצמם פירשו לעיל דפריך אי הכי מאי למימרא דאי אפשר שנאמר דקמ"ל דבעי כוונה דהא לא הוזכר יושב ומצפה כלל א"כ פשיטא דהכא נמי אי אפשר שנאמר דקמ"ל במה דקאמר כאילו לא טבל דלחולין טבל, גם תירוץ השני שתירצו בחגיגה שם דיש לומר לא הוחזק עדיף מהוחזק ואפילו למעשר מהני והוא ג"כ דחוק מאד כיון דבהדיא קאמר מעיקרא דלרבותא נקט הוחזק דאפ"ה אסור למעשר, ועוד דלמה לי הוחזק ברישא כיון דאפילו בלי הוחזק אסור למעשר כ"ש הוחזק ולא שייך לומר דידע התנא שיש סברא לומר דהוחזק עדיף וסברא להיפוך והוצרך לאשמועינן בתרווייהו דלא היה לו להזכיר הוחזק כלל, כללו של דבר דגוף המשנה עצמה תמוה דנקט הני תרי בבי ובוודאי לא יתפרשו רק שנאמר דרישא קתני הוחזק דאז למעשר אסור ולחולין מותר וסיפא קתני דבלא הוחזק אפילו לחולין אסור דברישא הוי ס"ד דאפילו לא הוחזק מותר לחולין רק אפילו הוחזק אסור למעשר קמ"ל סיפא דבלא הוחזק כאילו לא טבל אפילו לחולין ואכתי קשיא לר"נ:

לכן נראה לי ברור דכך פי' המשנה לר"נ דרישא קתני הוחזק אפילו הוחזק אסור למעשר ותרומה והיינו לאכילת מעשר ותרומה אבל מ"מ כיון שנתכוון לטהרת ידיו שוב אין ידיו שניות לפסול את התרומה כמ"ש התוס' שם בשם הר"ר אלחנן מהך סוגיא דפרק אלו דברים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין הכוס דאל"כ אין לך חבר שלא יטמא משקין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה וע"כ דכל שנטל ידיו לטהרם שוב אינו פוסל את התרומה הילכך בהוחזק לא קתני דלתרומה הוי כאילו לא טבל דשפיר הוי טבל לענין שלא לפסול את התרומה בנגיעה אבל בלא הוחזק כלל הוי למעשר ותרומה כאילו לא טבל כלל ואפילו בנגיעה מטמא ופוסל, ולפי זה ניחא שפיר דלחולין מהני אפילו לא הוחזק רק למעשר הוי כאילו לא טבל משא"כ בהוחזק נהי דאסור במעשר היינו באכילה אבל לא כאילו לא טבל לפסול בנגיעה והיינו כדברי הר"ר אלחנן הנ"ל וזה ברור לפע"ד, ובהכי ניחא לס"ד דרבא דהוחזק אין לא הוחזק לא א"כ למה לי דקתני הוחזק הא בלא"ה ע"כ בהוחזק דבלא הוחזק הא קתני סיפא דהוי כלא טבל ולהנ"ל ניחא דהוחזק קתני דבהא אינו כלא טבל ואינו פוסל תרומה אבל לא הוחזק פוסל ג"כ כלא טבל כלל ודו"ק, והשתא פשיטא דהך פירות שנפלו לאמת המים דמיירי ברישא שלא נתכוון כלל א"כ לתרומה הוי כאילו לא נטל ידיו כלל וממילא פוסל את הפירות בידיו דהוא מטמא משקין להיות תחילה ומשקה מטמא שלא לרצון כלל כנ"ל:

שם מה תכבוסת ראשונה לדעת. פירש"י לדעת אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו אף שניה לדעת ולא שיפול במים מאליו עכ"ל ולכאורה תמוה שאין הנפילה במים מאליו היפוך מראשונה דראשונה בעינן לדעת כהן וכאן כל שלא נפל מאליו מהני, וצ"ל דפירש כן משום דבתר הכי קאמר דלא בעינן דעת כהן בשניה דכתיב וטהר רק עכ"פ למדנו דבעינן לדעת כביסה לא שיפול מאליו למים, מיהו יש לתמוה לכאורה דמשמע דר"י לא למד מברייתא דר' יונתן בר יוסף רק בנפל למים דלא מהני דכוותא בנדה שנפלה מן הגשר א"כ מאי פריך מהנך משניות דמסכת מכשירין ומברייתא דטבל לחולין והא התם עכ"פ נתכוון לטבילה רק לא נתכוון לטהרה והוי ממש כמו בכביסה כל שלא נתן במים לדעת אפילו שלא לדעת כהן לטהרת הנגע מ"מ מהני ומאי קושיא לר' יוחנן דאוסר לבעלה בנפלה מן הגשר שאין כאן כוונה כלל, ונראה לי דהא דקאמר לימא תיהוי תיובתא דר"י מהא היינו שנסתפק באמת אי יש הפרש לר"י בין כוונה לכוונה דהיינו כוונת טבילה לטהר לבעלה לא בעינן אבל עכ"פ כוונת