תפארת יעקב על חולין חלק א רג

לא מחמור לקל, ואהא פריך ליה רבא דלא שייך מעלה רק מחולין למעשר ומעשר לתרומה אבל נדה שהיא באיסור כרת לבעלה כיון שהותרה באיסור כרת לא שייך לעשות מעלה לאסרה בתרומה דקיל מזה שאינה רק במיתה בידי שמים והשתא לא קשיא מהך דחגיגה טבל לחולין אסור אפילו במעשר דשאני אדם טמא שטבל לחולין דקיל שאין איסור כלל לאכול חולין בטומאה ועשו מעלה מקל לחמור אבל מנדה לאכילת תרומה הוי מחמור לקל וכל שהותרה באיסור כרת לא שייך מעלה על איסור מיתה, ואהא משני ליה ר"נ דבעלה חולין וחולין לא בעי כוונה כלל אלמא דכל כך חמור תרומה מחולין דבחולין לא בעי כוונה כלל ואפילו טבל לחולין מ"מ לא מהני לתרומה א"כ כיון דבתרומה איכא נמי מיתה אף דכרת חמור טפי מ"מ מצד שהיא חולין הויא לבעלה קיל טפי, ומייתי ראיה דלחולין לא בעי כוונה כלל וממילא מה דלא בעי כוונה בנדה מצד שהוא חולין דהא תנן גל שנתלש וכו' אלמא דלחולין לא בעי כוונה כלל א"כ מה דלא בעי' כוונה לבעלה הוא מצד חולין וממילא לא מהני לתרומה, ולפי זה נראה לי דדוקא בנאנסה אסורה בתרומה אבל אי טבלה בכוונה לבעלה אף דבעלמא טבל לחולין לא מהני לתרומ' אבל טבלה לבעלה כיון דאיסור כרת היא לא עבדינן מעלה מחמור לקל דלא שייך לומר קולא דחולין כיון שטבלה בכוונה לבעלה ואפילו ר' יוחנן נמי מודה בזה דהא וודאי מכח מעלה הוא אפילו לר' יונתן בר יוסף, תדע דאל"כ יהא פלוגתא בין רב לר"י בהיפוך אי טבלה לבעלה דלר' יוחנן דחולין בעי כוונה א"כ איסור כרת הותרה איסור מיתה לא כל שכן ולרב דסובר דלחולין לא בעי כוונה אסורה בתרומה אפילו נתכוונה לבעלה וע"כ דדוקא אי לא טבלה בכוונה כלל אז עשו מעלה אפילו מכרת למיתה כיון דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה הילכך אין לבוא מצד חומר כרת כיון דלא נתכוונה כלל ומועיל מצד חולין א"כ לא מהני לתרומה דחמיר מחולין אבל אי נתכוונה לבעלה לא שייך לעשות מעלה מבעלה לתרומה כיון דחמור בעלה מתרומה והיא נתכוונה לחמור כ"ש דמועיל לקל ודו"ק, וכמו כן נראה לי דהיינו דנקט לאכול תרומה משום דעיקר מיתה באכילה הוא אבל אין מיתה בנגיעה וכיון דלבעלה בכרת לא עבדינן מעלה רק לאכילת תרומה דהוא ג"כ במיתה הילכך אף דכרת הוי מיתה חמורה טפי מ"מ מצד שהוא חולין יש בו קולא טפי מחומר הכרת ממיתה אבל בנגיעה וכן במעשר שני שאינו במיתה כלל בהא וודאי לא עשו מעלה בנדה מאיסור כרת דחמור לאיסור קל שאינו במיתה כנ"ל, ועמ"ש עוד בתוס':

ודע שיש לדקדק מ"ש דפליגי כאן ר"נ ורבנן אי בעינן כוונה לשחיטה וכן רב ור"י בנדה והרי בכל מצות איכא פלוגתא אי צריכות כוונה ומשמע דהנך דהכא שחיטה וטבילה לא תליא בהך פלוגתא דכוונת מצות בעלמא, והנה למ"ד בעלמא דמצות צריכות כוונה יש לומר דכאן בשחיטה לא דגלי קרא מתעסק פסול בקדשים ש"מ בחולין כשר אבל בנדה מ"ש דלא בעי כוונה, ויש לחלק ג"כ בין מצוה המוטלת על האדם בהכרח בין שחיטה וטבילה שאין המצוה רק מי שרוצה לאכול ולעסוק בטהרות אף שמנאם הרמב"ם ז"ל במנין המצות עשה מ"מ אינו דומה לשאר מצות, ועוד יש לומר דמה שאמרו צריכות כוונה היינו כוונה לשם מצוה אבל כאן עיקר המחלוקת בגוף העשייה שידע עכ"פ שעושה הדבר הזה, ולמ"ד דבעי כאן שידע מה שהוא עושה לא שלא מדעתו הוא משום דכתיב וזבחת וכל שלא מדעת הוי כמעשה קוף וכן בנדה מכח ברייתא דר' יונתן בר יוסף לקמן, ולמ"ד דשלא מדעת ג"כ מהני תליא בהא אי גם בשאר מצות לא בעינן דעת העשייה כלל א"כ ה"ה בשחיטה וטבילה ואי בעלמא בעינן דעת העשייה רק בכוונת המצוה לשם מצוה נחלקו צריך לחלק כנ"ל דשאני מצות שחיטה וטבילה שאינו הכרחיות רק כשרוצה לאכול או לטהרות אבל בכוונת המצוה לשם מצוה לא נחלקו כאן כלל ואפשר דלכ"ע בעינן לה והיינו בשעת שחיטת הסכין ובעוד המים עליה תכוון לשם מצוה ואי בעלמא אין צריכות כוונה אף כאן לא בעינן, ואפשר דאפילו כוונת מצוה לא בעינן כאן לכ"ע מהאי טעמא שאין הכרחיות רק בכוונת העשיית עצמה נחלקו כאן כנ"ל:

שם מאי לאו אדם דומיא דכלים וכו' דלא מכווני. איכא למידק כיון דלא ס"ד כלל ביושב ומצפה א"כ מכלים גופייהו מוכח ואי דמכוון להו אדם והיינו ביושב ומצפה א"כ אדם פשיטא דמצי מיירי בהכי, ואי נימא דדייק למה לי דנקט אדם וכלים וע"כ כדי להשוותם דלא בעי כוונה אבל מלבד דלא קשיא כלל ובכמה מקומות מצינו כי האי גוונא דנקט אדם וכלים וכדומה, ועוד דלמסקנא תיקשי דמה בכך דבא לאשמועינן דלא גזרינן אטו חרדלית של גשמים או ראשין אטו כיפין סוף סוף לאיזה צורך קתני אדם וכלים ואי להשוותן בהיפוך דבעי כוונה מאיזה צד פשיטא לן אדם טפי מכלים, ועוד דפשיטא דלא מוכח כלל דלא ידעינן אי לענין דבעי כוונה או להיפוך, ונראה לי דמכלים גופייהו לא מצי למידק כלל דאיכא למימר כיון שאין במציאות שיהא להן כוונה ממילא לא הצריכה תורה בהו כוונה כלל אבל אדם דבר כוונה הוא צריך כוונה אפילו לחולין, והא דאינו מוכיח מאדם עצמו דהא נפל עליו ולא מכוון ואי דידע דיושב ומצפה רק מכח דומייא לכלים א"כ היכי משני ביושב ומצפה, ועוד אי ידע ביושב ומצפה א"כ תרווייהו ביושב ומצפה ומ"ש כלים דפשיטא ליה טפי מאדם דלא מיירי ביושב ומצפה, הא ליתא דמאדם עצמו לא קשיא כלל דנהי דלא ידע מיושב ומצפה [והיינו מכח מאי למימרא דפריך בסמוך] אבל מ"מ אין להוכיח דלא בעי כוונה כלל דאיכא למימר כשנפלו עליו המים באותו רגע מכוון שתעלה לו טבילה אף שגוף מעשה הטבילה דהיינו ביאתן עליו לא נתכוון שנפלו עליו פתאום אבל בעודן עליו נתכוון וקמ"ל תנא דהא מהני, ולכך מקשה ליה משום דקתני אדם וכלים מה כלים דלא מכווני והיינו שאפילו נתכוון אדם עליהם אחר שנפלו בעודן על הכלים פשיטא דאין זה כוונה כלל דלא שייך כוונה של אדם לכלים רק אי נוטל כלים ומטביל אותם ומכוון להטבילם אבל כלים שנכלו למים ולא עסק בהם אדם רק עומד ומכוון פשיטא שאין זה כלום והרי בחרשת ושוטה דלקמן וכן באנסה חבירתה דוקא באטבלה חבירתה מהני כוונתה אבל אשה שנפלה למים או חרשת שירדה למים ופיקחת עומדת ומכוונת מרחוק פשיטא שאין זה כלום וע"כ דבאמת לא בעי כוונה לכלים, רק שיש לומר דוקא כלים שאינן בני כוונה מהני בהו בלי כוונה אבל אדם בעי כוונה על זה אמרינן דכיון דקתני אדם וכלים ממילא דומין זה לזה וכשם דכלים בלי כוונה הוא כך אדם בלי כוונה, ואהא דחינן דילמא ביושב ומצפה והשתא הוי שפיר דומין דתרווייהו הוי בהו כוונה ע"י אדם שהביאן לכאן ויושב ומצפה על הגל שיבוא ויטבילם וכה"ג כיון שטבילת הכלים ע"י האדם שנתכוון להביאם כאן כדי שיטבלו שפיר הוי כוונה מעליא, ובזה יתיישב לשון הש"ס לקמן ע"ב כמו שאבאר שם:

בתוס' בד"ה ואסורה לאכול בתרומה אפי' למעשר אסורה כדאמרינן בסמוך אלא נקט תרומה דנוהגין בזה"ז. כבר כתבתי דלא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ אבל אינה טהורה לתרומה וקדשים ולא זכר מעשר והרמב"ם מזכיר אפילו מה שאינו נוהג דהא נקט קדשים והוי ליה לומר רבותא מעשר, לכן ברור דרק לתרומה וקדשים דהם במיתה אמרינן שפיר אף דעון כרת חמור מעון מיתה מ"מ כיון דבעלה חולין הוא חמיר לן טפי מיתה וקדשים מכרת וחולין אבל מעשר שאינו במיתה כלל שפיר לא מעלינן מעלה מכרת למעשר שאינו במיתה כלל, גם לא הוי קדשים כ"כ כמו תרומה וקדשים ודוקא מחולין למעשר עשו מעלה ולא מעון כרת למעשר:

בד"ה עון כרת התרת איפכא הוי ליה למימר דהא פשיטא דבעינן כוונה בתרומה וכו' טבל לחולין וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד חדא היכי ס"ד לומר דרבא הוקשה לו שנאמר דיהא מותר אפילו לתרומה א"כ מה השיב לו בעלה חולין והביא ראיה דהא התם לא הוזכר רק שהן טהורין ושמא לתרומה נמי טהורין ומאי ראיה היא לדחות ק"ו של רבא כיון דרבא בא לומר דאפילו לתרומה לא בעי כוונה וכ"ש חולין, וכ"ש דקשה לפי תירוץ השני דנאנסה עדיף שאי היתה יודעת היתה מכוונת דהיכי מייתי מגל שנתלש דילמא התם נמי אי היה יודע היה מכוון, ועוד דלפי מה דמוקי לה בירדה להקר הרי יודעת ואינה מכוונת, לכן ברור כמ"ש לעיל דדוקא טבל לחולין לא מהני לתרומה דרבנן עשו מעלה מקל לחמור אבל מחמור לקל לא מצינו מעלה ועל זה השיב לו ר"נ דבעלה חולין ולא בעי כוונה לחולין הילכך אין חומר הכרת כאן מועיל כיון דבעלה חולין, ותרומה קדשים ומיתה הוא וקדשים ומיתה חמיר לן מחולין וכרת כיון דכ"כ קיל חולין דלא בעי כוונה כלל וכאן נמי מה דבעלה לא בעי כוונה הוא מצד שהוא חולין הילכך אינו מועיל לתרומה וזה ברור לפע"ד:

ע"ב בגמ' וכי תימא ביושב ומצפה מאי למימרא. גם כאן יש להקשות אי נימא דעיקר הוכחה מעיקר' היתה מדנקט תרווייהו אדם וכלים ש"מ להורות דומיא וס"ד להורות דתרוייהו לא בעי כוונה ודחי להיפוך להורות דבעי כוונה א"כ היכי שייך להקשות מאי למימרא הא עיקר התירוץ הוא דקמ"ל דומיא דאדם דבעי כוונה ואי יש לנו להקשות דלא שייך שישמיענו דבעי כוונה דהיכי מוכח זה כמ"ש התוס' אבל אין הקושיא מאי למימרא, ועוד דמאי משני לגזור משום חרדלית מ"מ למה קתני אדם וכלים כיון דמהך דומיא לא שמענו כלים, לכן ברור כמש"ל דמכלים גופייהו לא מצי למידק דיש לומר לפי שאינן בני כוונה לא בעינן בהו כוונה אבל אדם דבר כוונה הוא בעי כוונה רק כיון דקתני אדם וכלים בהדדי מסתמא שווין הן ומאדם עצמו לא היה יכול להקשות דיש לומר דנתכוון בעוד המים עליו וזה ג"כ ס"ד דמהני רק כלים לא מהני הך כוונה מאדם כיון שלא עסק בהן כלום וממילא דומיא דכלים אדם ג"כ דלא מכוון כלל, ואהא משני ביושב ומצפה והוי שפיר כוונה גם לכלים והוי דומיא דצריך כוונה, אבל פשיטא דלא נתכוונו כלל לתרץ דמתניתין קמ"ל דבעי כוונה רק לדחות דלא יהא מוכח מכח דומיא דלא בעי כוונה והשתא שפיר פריך מאי למימרא כיון דבתרווייהו נתכוון שפיר פשיטא דמהני, ועמ"ש בתוס' בד"ה וכי תימא:

שם דתנן פירות שנפלו לתוך אמת המים וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וז"ל וכבר העמיד הש"ס הלכה זאת בפירות חולין אמנם אי היו פירות מעשר או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר