תפארת יעקב על חולין חלק א רב

שחזרה לאחור והרי לא נתכוון בהבאה אפילו להפלת סכין דהא לנועצה בכותל נתכוון לא שתפול רק לפי שהכה בכח חזרה לאחור ושחטה דאין כאן כוונה כלל מ"מ כשר, גם קמ"ל אף שפסק כסו בכותל מה שחזרה לאחור ושחטה הוי כחו ואף דכה"ג מקשה בסנהדרין דף ע"ז פשיטא על שוגג מ"מ בשחיטה אין זה פשיטא דהא מחלק לעיל בשוחט במוכני בין כח ראשון לשני אלמא דקמ"ל דכח ראשון כשר בשחיטה וכ"ש כה"ג דיש סברא לחשבו בכח שני ודו"ק], וכמו כן אי הוי נקט הכא דאתיא כר"נ הוי ס"ד דהכא דאתיא מכח בן דעת והתם דאינו בן דעת לא אתיא כר"נ רק כתנא אחר דר"נ לא פליג רק בבן דעת קמ"ל דר"נ בכל גווני מכשיר והך דהתם ג"כ כר"נ וזה פשוט וברור לפע"ד, ובענין פי' הסוגיא מ"ש אינו בן דעת מבן דעת לענין כשאינו מכוון יתבאר בתוס' בד"ה ואי בס"ד:

בתוס' בד"ה והא אמרה אמתניתין לא פריך וכו' משום דבמתניתין לא תנא בהדיא הפילה הוא כשרה [כצ"ל ולא גרסינן הא הפילה הוא] ועוד דאפילו אי תנן וכו'. כוונתם דכיון דמוכרח לומר דלס"ד יש חילוק בין מכוון לחתיכת בשר או לא א"כ ממילא אפי' אי תנן בהדיא הפילה הוא לא היה יכול להקשות תנינא דהתם שאני דמכוון לחתיכת בשר ואפי' לאחר שאמרה רבא שם דר"נ מכשר אפי' לא מכוון מ"מ אין להקשות מרבא על מתניתין דהכא תנינא ממה דפי' רבא מתניתין דהתם כיון דבמתניתין גופא לא שמענו רק במכוון לחתיכת בשר, ומדפירש"י משום דלא תנן בהדיא ש"מ דסובר רש"י דכיון דלא ס"ד כלל לחלק בין מכוון לחתיכה ללא מכוון ממיל לא ס"ד לחלק בין מכוון לחתיכת בשר או לא רק כל שאינו מכוון לשחיטה או לחתיכת סימנין לא מהני, וע"כ צריך לומר דסובר רש"י דהא לא קשיא כלל למה לא פריך ארבא למה ליה למידק הא ממתניתין דהתם כבר מוכח ואפילו לא אמרה רבא התם דהא ליתא דלולא דאמרה רבא התם הוי אמינא דרבא בא לאשמועינן דסתם לן תנא כר"נ ומייתי הך ברייתא דזרק סכין דנחלקו ר"נ ורבנן ותנא דמתניתין סתם לן כר"נ רק כיון דכבר אשמועינן רבא התם דסתם לן תנא כר"נ למה לו לאשמועינן שנית כאן, וכן פירש"י להדיא בד"ה והא אמרה וז"ל ולמה ליה לרבא למידק ממתניתין הא הפילה הוא כשרה ולאשמועינן דסתם לן תנא כר"נ הא אשמועינן רבא חדא זימנא דסתם לן תנא כר"נ עכ"ל, הרי להדיא דעיקר כוונת רבא לאשמועינן דסתם לן תנא כר"נ והרי כבר אשמועינן זה אבל לולא רבא דהתם אין מקום להקשות כלל דתנינא לא מצי להקשות דלא תני הכא רק נפלה וזה לא מוכח מהתם דנפלה פסולה וכן על רבא דהכא לא קשיא דבא לומר דסתם לן תנא כר"נ אף דיחידאה הוא, מיהו וודאי אכתי קשה מאי משני אי מהתם דקא מכוון לשום חתיכה מ"מ למה ליה לרבא למידק כאן לאשמועינן דסתם לן תנא כר"נ הא כבר אמרה רבא התם והכא הא קתני בהדיא נפלה דוקא ושמענו ממילא הפילה לא, לכך כתב רש"י דממתניתין לא הוי מוכחינן לולא רבא דהוא דייק לה והיינו או כמו שכתבתי בשם הרשב"א דהוי אמרינן הכל בכלל נפלה כל שלא נתכוון לחתיכה או דהוי אמרינן נפלה קמ"ל אפי' מכוון וזה שסיים רש"י בלשונו אלא רבא דייק לה והיינו דאנן לא הוי דייקינן ומוכרחין אנו לזה דאל"כ לא היה יכול ליישב וצריכא דאכתי למה לי דיוקא דרבא הכא דממילא מוכח ולאשמועינן דסתם תנא כר"נ כבר שמענו מהתם דאמרה רבא וע"כ דהכא הך דיוקא רבא חדית לה כמו שכתבתי בגמרא באריכות ודברי מהר"ם לא נתבררו לי בזה והעיקר כמ"ש בכוונת רש"י ועמ"ש בדיבור שאחר זה:

בד"ה ואי אשמועינן הפילה השתא הך צריכותא וכו' אלא אמתניתין גופא וכו' הנה לא נתבאר בדבריהם הך צריכותא דבן דעת אי הכוונה דקמ"ל דשחיטת בן דעת כשרה ולא הוי כשחיטת קוף ולפי זה אין זה ענין לר"נ ורבנן כלל רק דבלא"ה לא הוי מצי להקשות למה לי מתניתין קמייתא דיש לומר דקמ"ל דאפילו לרבנן כשר רק כיון דבאמת פסול לרבנן רק לר"נ כשר הרי שמענו מכאן דעדיפא אפילו לא מכוון כשר לר"נ ומקמ"ל התם ומשני דקמ"ל דס"ד אינו בן דעת הוי כשחיטת קוף ולא הוי כח גברא, או יש לומר דכוונת התוס' דהש"ס מחלק בענין כוונה דדוקא בן דעת אפילו אינו מכוון כיון דראוי לכוון מהני וכעין סברא שכתבו התוס' לקמן בד"ה עון כרת שאם הי' יודע שישחוט הי' מכוון משא"כ חש"ו אינן בני דעת לכוון כלל. אמנם יהיה איך שיהיה כוונת התוס' תמוה לי היכי ס"ד דהך צריכותא שנוי' בגוף הני מתניתין דלמה לי מתניתין קמייתא בהך סגי והוא תמוה דמה ענין הך משנה לזה אפילו לא הוי שנאה רבי רק מתניתין קמייתא בלבד ע"כ צריך לומר דקתני לה לפי שאינו בן דעת דאל"כ תיקשי במה נפשך אי בעינן כוונה לשחיטה למה כשרה שחיטתן ואי לא בעינן כוונה מ"ש דנקט חש"ו הוי לי' לומר בפיקח דלא בעי כוונה וע"כ דמתניתין רוצה לאשמועינן גוף הדין דדיעבד כשר בחש"ו ולא חיישינן שקלקלו ולאו אדעתיה דאחרים או דקמ"ל אפילו אינו בן דעת דיודע ואינו יכול לכוון ג"כ מהני כפי שני הסברות הנ"ל, ולפי שיטת התוס' בדיבור הקודם יש ליישב קצת דבמשנה התם הי' מקום לומר דנקט חש"ו דאפי' לרבנן כשר דמכווני לחתיכה אבל פיקח ולא מכוון כלל לא מהני אבל לפירש"י לפי מה שפירשתי כוונתו לעיל דלא ס"ד כלל לחלק בהא קשה ועוד אפי' להתוס' הנ"ל הוי מצי לומר בפיקח היכא דמכוון לחתיכה כגון זרק לנעוץ בכותל או לחתוך בשר וע"כ שיש צד רבותא בחש"ו מצד שאינן בני דעת ומאי ענין הך צריכותא לכאן. לכן נראה לי ברור דהכל ארבא קאי והיינו דלמה ליה לרבא לומר ר"נ היא בתרווייהו והיינו דקאמר דאי הוי נקט התם הוי ס"ד דוקא התם אתיא שפיר כר"נ דמכוון לחתיכה כהך דר"נ בזרק לנעוץ בכותל אבל הכא דלא מכוון כלל אפילו לר"נ פסול ואתיא ע"כ כתנא אחר דסובר אפילו בכה"ג כשר אבל ר"נ לא מכשר רק לנעוץ בכותל עכ"פ דהוי לשום חתיכה ואי הוי קמ"ל כאן הוי אמרינן דרק בבן דעת לא איכפת לן כוונתו כיון שראוי לכוון אבל בחש"ו לא כיון שאינו יכול לכוון כלל וע"כ הך משנה דריש מכילתין כתנא אחר המכשיר אפילו בחש"ו ולא אתיא כר"נ קמ"ל רבא דבכל גווני מכשיר ר"נ בלי הבדל כלל דלא בעי כוונה כלל ותרווייהו כר"נ, או דכך הכוונה דוודאי יש לומר דעיקר פלוגתייהו דרבנן ור"נ דרבנן ס"ל דכיון דכתיב וזבחת והיינו שיעשה האדם הזביחה ולא שייך בזה לומר שעשה רק אי כיון ואימן ידיו לעשות אז נקרא עושה אבל אי נעשה בלי שום כוונה כלל אין זה מיקרי זובח שלא הוא זבח רק במקרה נזבח ור"נ פליג דכל שנעשה הדבר מכחו אפילו לא נתכוון מיקרי זובח והשתא שפיר קאמר דה"מ בבר דעת אבל אינו בן דעת ס"ד דמודה ר"נ דהוי כמו מעשה קוף ולא מיקרי וזבחת קמ"ל דמ"מ כשר לר"נ ומתניתין קמייתא נמי כר"נ ולא תנא אחר כנ"ל:

בא"ד דהא מכווני לחתיכת בשר. הקשה מהרש"א כיון דאפ"ה פסלי רבנן למה לא נקט רבותא טפי ותירץ דלנועצה בכותל נקט דרך ממוצע עיי"ש והוא דחוק, אבל כבר כתבתי לעיל דף י"ב דאדרבא לנועצה הוי רבותא טפי דאף דשחט בהבאה ואז נגמר השחיטה ולא נתכוון אפילו להפלת סכין בהבאה דהא לנועצה בכותל נתכוון ואח"כ כשיצאה נשחטה הוי שלא בכוונה אפילו להפלת סכין מ"מ כשר, גם קמ"ל דכה"ג מיקרי כחו לשחיטה אף שכבר פסק בכותל כיון דמחמת הכאתו בכותל חזרה לאחור אפילו לא נתכוון שתחזור כשרה ומיקרי כח אדם ועיי"ש היטב:

בא"ד והא דקאמר רבא וכו' היינו לחתיכת סימנים. לא ידעתי מאי ענין זה לכאן הא בלא"ה פשיטא דהך לחתיכה היינו סימנים דאי לחתיכת כותל הרי פסלי רבנן בפי' ולחתיכת בשר ג"כ פסלי בחש"ו דמוקי לה רבא כר"נ דוקא, וצריך לומר דבלא"ה הוי מצינן למימר דכוונה לחתיכת בשר סגי לרבנן רק חש"ו לא חשיב כוונה כלל אפילו לחתיכת בשר רק לפי שהקדימו דחש"ו חשיב כוונה לחתיכת בשר צ"ל דמה שאמרו לקמן לחתיכה היינו סימנים אבל לפי מה שפירשתי אין צורך לזה:

בגמ' נדה שנאנסה וטבלה וכו' טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומ' וכו'. יש לדקדק דלביתה קאמר טהורה ולגבי אכילת תרומה נקט אסורה והוי ליה לומר מותרת לביתה ואסורה לאכול בתרומה, גם לא הבנתי למה זכר בתרומה לאכול בתרומה הא איכא נגיעת תרומה, גם יש לדקדק במה שכתבו התוס' דלא נקט מעשר שאינו נוהג בזה"ז ונקט תרומה דנוהגת בזה"ז אבל אין זה מספיק בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מקואות הלכה ח' שכתב תרומה וקדשים ולא זכר מעשר ופשיטא שהיה לו להזכיר מעשר, גם יש לתמוה מאד במה דפריך רבא על רב עון כרת הותרה עון מיתה מיבעיא ופירשו התוס' בתירוץ ב' דהכוונה דע"כ דאמרינן דהא מיקרי כוונה שאי היתה יודעת היתה מכוונת והשתא מה השיב לו דחולין לא בעי כוונה ומייתי מהך דגל שנתלש מה בכך היא הנותנת וסובר רבא דבאמת טהורין לגמרי אפילו לתרומה, ועוד הקשו התוס' היכי ס"ד דלתרומה מותר דמשנה היא בחגיגה דאפילו טבל לחולין לא מהני לתרומה כ"ש בלא כוונה כלל ותירוץ הראשון של התוס' דחוק מאד [ועמ"ש בתוס'] ותירוץ השני תמוה כנ"ל, גם לא הבנתי כלל לכאורה מאי ענין דין כוונה לחמור וקל דחמור יצטרך יותר כזונה מקל אטו ענין הכוונ' דבשביל דמכוונת היא מזדהרת יותר שתהא טבילת' כהוגן:

לכן נראה לפע"ד דוודאי ר' יוחנן ע"כ סובר דמדאורייתא בעינן כוונה לטבילה דהיינו מקרא דמייתי לקמן בברייתא דר' יונתן ב"י וכן מדמה לקמן לשחיטה דוודאי לרבנן מדאורייתא בעי כוונה אבל רב דסובר דאסורה לאכול בתרומה והיינו כמתניתין דחגיגה א"כ פשיטא דמדאורייתא לא בעי כוונה אפילו לתרומה וקדשים רק מדרבנן מעלה עשו וחמש מעלות הן בבגדים וכן מעלות גבי טבילה זכרם הרמב"ם ז"ל ריש פרק י"ג מהלכות אבות הטומאות וכתב בהדיא סוף הלכה ב' וז"ל וכל המעלות האלו מדברי סופרים אבל דין תורה הואיל וטבל מכל מקום הרי הוא טהור לכל והשתא הא דאמר רב אסורה לאכול בתרומה היינו מדרבנן מכח מעלת תרומה, והיינו דפריך ליה רבא דלא שייך לעשות מעלה מדרבנן רק ליתן יתרון לדבר חמור על דבר הקל שכך מצינו גבי הני מעלות בחגיגה חולין ומעשר ותרומה וקודש וחטאת אבל טבל לחטאת הוחזק לכל כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם בהדיא וז"ל טבל לחטאת הוחזק לכל שהטובל לחמור הוחזק לקל הרי בהדיא דהנך מעלות אינן רק מקל לחמור אבל