תפארת יעקב על חולין חלק א כ

מיירי, פשיטא דאפי' אוכל בפרהסיא נבלות לתיאבון כך הדין, ועיקר קושייתם נ"ל דלק"מ מתרי טעמי, חדא דבמתניתין נקט חוץ מחש"ו, ופשיטא דוכולן עלייהו וודאי קאי, א"כ אינהו וודאי בעו בדיקת סכין, וע"כ דבדקו הסכין, א"כ במומר נמי למה לי רואין, ועוד דעכ"פ קתני במתניתין אחרים רואין, והיינו שראו גוף השחיטה, א"כ במומר במה נפשך, אי בבהמה של ישראל דשייך מירתת, אין צריך רואין, ואי בבהמה שלו דלא שייך מירתת, מאי מועיל רואין, מיהו הוי להו להקשות בפשיטות דלמה מצריך רב אשי בדיקת סכין, הא ביוצא ונכנס סגי היכא דשייך מירתת, וצ"ל כמו שכתבו התוס' לעיל לרב"ע, דנקט הטעם שמא יגע בבשר משום סיפא ואם שחט ואמר ברי לי, לכך גם כאן נקט רב אשי בודק סכין משום דבא לומר דאי לא בדק בודק אח"כ, ואי הוי נקט ביוצא ונכנס ויאמר אבל בלי יוצא ונכנס לא ישחוט, הא אפי' שחט ג"כ לא מהני רק בבדיקת סכין דוקא, לכך נקט לכתחילה ג"כ בדיקת סכין:

בא"ד ואין להקשות יניחנו לשחוט לכתחילה. לכאורה תמוה דמאי קשיא להו במומר טפי מכל שוחט דעלמא, דאין לו לשחוט לכתחילה בלי שיבדוק סכין קודם, ומ"ש מומר, כיון שאין בדיקת המומר כלום, וצריך לומר דכוונתם דוודאי בכל שוחט אין לו לשחוט לכתחילה בלי בדיקה קודם, רק הכא במומר קשיא להו דחזינן דלא חששו כאן לבדיקת המומר, רק בדבר המעכב דיעבד, אבל במה שאינו מעכב דיעבד לא חששו, דהא חזינן בבדקו קודם לא הוצרכו לבדוק אחריו אח"כ, והיינו משום דבדיקה דאח"כ אינה רק לכתחילה, א"כ קשיא להו שפיר הא דבר זה שנבדוק קודם דוקא ולא רק אח"כ, אינו רק כתחילה, א"כ על מילתא דלכתחילה נסמוך על בדיקת המומר, ואנן נבדוק אח"כ, ועל זה תירצו דאשתלי ואין סומכין על בדיקת מומר בדבר המעכב דיעבד ודו"ק, מיהו מה שתירצו גם על כותי כך תמוה לכאורה, דהא כבר כתבו דדיעבד אפי' בא ומצאו וליתיה קמן כשר, כמו נכרי שנמצא בצד הבור, א"כ מאי חשש יש דאשתלי, ונראה לי דדוקא בבא ומצאו ששחט כתבו התוס' לעיל לדמות לנכרי שנמצא בצד הבור, דכמו דהתם ירא הנכרי כיון שלא ניתן לו רשות ליכנס, כמו כן בשחיטה אי לא ניתן לו רשות לשחוט רק הוא שחט מעצמו שפיר ירא שמא יתנו לו כזית בשר, אבל כאן דהיה כוונת התוס' שניתן לו לכתחילה לשחוט, בהא שפיר אפי' דיעבד אסור בלי בדיקה, דכיון שמסרו לו לשחוט אינו ירא כלל וחושב שמחזיקין אותו כישראל ולא יבדקוהו כלל, הילכך בלי בדיקה אפי' דיעבד אסור, משא"כ בא ומצאו שלא נמסר לו כלל לשחוט, ועוד י"ל דדוקא באינו מומחה אין לחוש דילמא אשתלי ויחשבו הרואים דמותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע ה"ש, דמסתמא יאמרו דידעו בו שיודע ה"ש, אבל כאן בכותי אי אישתלי ואכיל בלי בדיקה יחשבו הרואים דמותר למסור לכותי לשחוט בינו לבין עצמו בלי בדיקה כלל, ועוד י"ל דס"ל לתוס' דאפי' אי דיעבד מותר בליתיה קמן, מ"מ אין לעשות לכתחילה דילמא אשתלי ואכיל באיתיה קמן קודם בדיקה, ואח"כ לא יאכל הכותי, ובוודאי אכיל איסורא, ועמ"ש לעיל ליישב עיקר קושיית התוס' דהך סברא דהכותי מירתת שמא יתנו לו לאכול אינה סברא ברורה ואין סומכין על סברא זו רק דיעבד, אבל לכתחילה אין סומכין על זה רק על מירתת של יוצא ונכנס או עע"ג דיהא נתפס שקלקל, אבל מה שיהא נתפס בבדיקה אינו מירתת גמור לסמוך על זה לכתחילה ודו"ק:

בגמ' רבינא אמר הכל מומחין שוחטין מומחין אע"פ שאין מוחזקין וכו'. הנה לפי פשוטו משמע דמומחין היינו שיודע ה"ש, אב אינו מובן מה שאמר בסמוך בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה"ש, והיכי שייך לומר בד"א כיון דמומחין היינו שיודע ה"ש, ואפי' אי נימא דהכוונה בד"א שיודעין בו, לאפוקי אפי' הוא מומחה באמת כל שלא סידר משנתו לפני חכם לא ישחוט, או דאותן המוסרים לו לשחוט צריכין שידעו מזה שזה יודע, אבל עכ"פ מה שאמר בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה"ש אינו מובן, ולא הוי ליה לומר רק בד"א שיודעין בו שהוא מומחה, ואם בא לפרש מהו מומחה היה לו לפרש מעיקרא, [ויש מי שדקדקו שצריך שיהא שגור בפיו דוקא, אבל זה לא שייך רק לכתחילה ולא דיעבד], ואולי הך בד"א אין הכוונה כמו בעלמא רק הכא הוא כמו פי', ובא לומר מה שאמרתי לך מומחין הכוונה שיודעין בו שיודע ה"ש כי זהו מומחה בכל מקום, היינו שנתפרסם בדבר הזה כמו איתמחי גברא, ועוד נראה לי דמומחה היינו שהוא בעל סברא נכונה בכל מעשיו ובלימודו, וכמו שאמרו פרק אחד ד"מ, אינו מומחה היינו גמיר, ומומחה גמיר וסביר, אלמא דמומחה היינו שהוא בעל סברא ומבין כל דבר על בוריה, וס"ד כל שיודעין שהוא בעל סברא נכונה סגי בכך, ומסתמא גם בהלכות שחיטה הוא כך, קמ"ל בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ואז כיון דידעינן שהוא מומחה בכל דבריו מסתמא גם בה"ש כך, אבל כל כמה דלא ידעינן כלל דיודע ה"ש לא מהני אפי' ידעינן דמומחה הוא בשאר דברים, וכן נראה מלשון רש"י בד"ה מומחין ויודעין ה"ש דמשמע דמומחין הוא כולל לכל דבר, ויודעין ה"ש, וממילא הוא מומחה גם בזה, מיהו מה שפירש"י בד"ה בד"א וז"ל דחשיבי מומחין שיודעין בו וכו' ולשון זה קשה מאוד דאטו אי אנן לא ידעינן לאו מומחה הוא, ומזה נראה דמומחה לא מיקרי רק שנודע לאחרים ענינו שהוא מבין ויודע על בוריה בדבר זה, כמו רופא מומחה, והיינו שנודע במעשיו לאחרים, וזה בא רבינא לומר בד"א דחשיב מומחה לא במה שהוא יודע בלבו ה"ש, רק במה שנתפרסם לנו שיודע ה"ש, בזה הוא חשיב מומחה לשחוט לכתחילה ועמ"ש בסמוך:

שם מומחין אע"פ שאין מוחזקין. פירש"י שלא שחטו לפנינו ב' וג' פעמים לראות אם יש בהם כח שאינן מתעלפין וכו' או אין יודעין לאמן ידיהם לכך. ויש להבין למה נסתפק רש"י ז"ל בזה הא בפי' אמר בסמוך לא ישחוט שמא יתעלף, וכן ברי לי שלא נתעלפתי, ונראה דסובר רש"י דעל אימון ידים אין צריך לומר ברי לי, דאי קלקל היה אומר מעצמו, רק בעילוף חיישינן שמא מתוך שנתעלף אינו יודע, כמו שכתב ב"י סי' א', וממילא קאמר מעיקרא נמי לא ישחוט שמא יתעלף, אבל לכתחילה שפיר חיישינן לאימון ידים ג"כ, מיהו בהא איכא לעיוני במה שפירש"י ז"ל שלא שחטו לפנינו ב' וג' פעמים, אי הכוונה דבאמת לא שחטו ג' פעמים והוי אינו מוחזק וודאי, ומ"מ ס"ל לרבינא בלישנא קמא דכל שהוא מומחה שוחט לכתחילה, או דהכוונה שלא שחט לפנינו דאנן לא ידעינן אם הוא מוחזק, אבל הוא צריך שיהא מוחזק באמת, ויתבאר בתוס' בד"ה אע"פ שאין מומחין, ולקמן בגמ', ושם יתבאר ג"כ מה שאמר רבינא מומחין אף שאין מוחזקין, והרי כבר אמר הכל מומחין שוחטין והיה די באמרו אע"פ שאין מוחזקין, ולמה חזר ואמר מומחין וכן בל"ב חזר ואמר מוחזקין אע"פ שאין מומחין, ויתבאר שם דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אשר יעדתי לבארו במשנה ע"ש:

שם וחם שחט בודקין אותו. תמוה לי מאי קמ"ל דשחיטתו כשרה ע"י בדיקה, דכיון דלכתחילה שוחט בבדיקה, כ"ש דכשר דיעבד בבדיקה, וליכא למימר דקמ"ל דבלי בדיקה אסור, דהיכן נזכר במשנה איסור, הא לא הוזכר רק היתר ושחיטתן כשרה, גם רחוק מאוד לומר דעיקר בא לאשמועינן דיש מי דרק דיעבד כשר ולא לכתחילה, דכיון דהך דיעבד אינו רק בבדיקה, ובתנאי זה מותר לכתחילה ג"כ, ואולי בא לומר דרק אי שחט כשר בבדיקה דאח"כ, אבל לכתחילה אינו שוחט על סמך בדיקה דאח"כ רק אי שחט בודק אח"כ, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה רוב מצויין, ונראה לי דהך מילתא דלכתחילה לא ישחוט אינו אזהרה לדידן לבד שלא נמסור לו לשחוט, רק אפי' לשוחט עצמו כל שלא סידר משנתו לפני חכם, וזהו שאמר בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה"ש, ולא שיודע בעצמו, וכל שלא נתנסה לפני חכם שהסכים עמו שהוא מומחה, אינו רשאי לשחוט, שלא רצו חכמים למסור דיני שחיטה לכל אדם כי בקל יוכל לטעות, רק צריך שיהא מומחה בהסכמת חכמים, והשתא קמ"ל דאי עבר ושחט אף ששחט שלא כדין, מ"מ אי נתנסה אח"כ שחיטתו דמעיקרא כשרה, מיהו נראה לי לפי זה דאי כבר נתנסה לפני חכם נאמן השוחט בזה דהא לא מחזקינן ליה ברשיעי, רק אי לא נתנסה כלל אין סומכין עליו שמא הוא טועה בדין מן הדינים, אבל כל שאומר שנתנסה לפני חכם נאמן, והך בד"א שיודעין היינו שכבר נתנסה ויודעין בו והוא נאמן על זה, כנ"ל:

שם אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי. בהג"א בשם א"ז כתב מכאן כתב הר"ר ברוך בר' יצחק מריגנשפורק דמי שאינו יודע ה"ש שאסור לכתחילה להניחו לשחוט באחד עע"ג, מדקאמר בבודקין אותו סגי ולא קאמר לכתחילה נמי ישחוט, ואם שחט וראוהו אחר מתחילתו ועד סופו שחיטתו כשרה בדיעבד, כיון שמומחה ראה שגמר כל השחיטה כדין, והרב מהרש"ל ביש"ש כתב וז"ל גם מה שכתב רבינו ברוך דאפי' מן הסתם אינו שוחט לכתחילה לא נהירא כלל וכו', וכן מעיקרא שם כתב וז"ל ודוקא בוודאי שאינו יודע, אבל מן הסתם שרי אפי' לכתחילה באחר עע"ג, ואף שכתב רבינו ברוך וכו', וכל דבריו תמוהין דפשיטא דלא נתכוון רבינו ברוך לאסור במי שאינו ידוע אצלנו, כיון דאנן קי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין, ואפי' בינו לבין עצמו ס"ל להרבה פוסקים דיכול ליתן לו לשחוט לכתחילה, ולכ"ע דיעבד כשר בלי רואין כלל, והיכי ס"ד שלא למסור לו לכתחילה ברואין, ובגמ' דלא קאמר אפי' במי שאינו ידוע אצלנו דאפי' לכתחילה שחיט, היינו לרבינא דלית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ואפי' דיעבד אסור בלי אחרים רואין, הילכך אין ליתן לו לכתחילה אפי' באחרים רואין, כי דינו כמו חש"ו, רק רבינו ברוך הביא ראיה כמו דלרבינא דלית ליה רוב מצויין, אסור ליתן לכתחילה למי שאינו ידוע אצלנו, אף דיכול להיות דגמיר, כ"ש אפי' לדידן בידוע שאינו גמיר, דלא שייך רוב כלל דהא לא גמיר, דפשיטא שאין מוסרין לו לכתחילה ברואין, אבל במי שאינו ידוע דקי"ל דלא כרבינא פשיטא דמותר ליתן לו ברואין לכתחילה, וכן מבואר להדיא בדברי רבינו ברוך, שהרי סיים ואם שחט וראהו אחר השחיטה כשרה דיעבד, ואי מיירי במי שאינו ידוע אצלנו, פשיטא דבלי רואין מותר דיעבד לדידן, ולרבינא מפורש בגמ' וכולן ששחטו דכולל מי שאינו ידוע אצלנו בליתיה קמן דניבדקיה, וברור דלא נתכוון בעל הג"א רק במי שידוע דלא גמיר ה"ש, ודקדק ב' דברים חדא דלכתחילה אין ליתן לו אפי' עע"ג, דלדידן מי שאינו יודע וודאי ה"ש הוי עכ"פ כמו לרבינא מי שאינו ידוע אצלינו, גם מדפריך בבודקין אותו סגי ומשני בליתיה קמן למיבדקיה, ש"מ דכמו לרבינא מהני רואין במי שאינו ידוע אצלינו, ה"ה לדידן בידעינן דלא גמיר דלרבינא דלית