תפארת יעקב על חולין חלק א יט

לפרושי כרב אשי ובמומר לעבירה אחרת, דפשיטא דלא שייך לומר דלאביי לא בעי בדיקת סכין, ולרבא בעי, כיון דאביי מחמיר טפי בהא מרבא, ועוד כיון דלאביי מוכח דלא בעי בדיקת סכין, מאיזה צד נימא דלרבא בעי, ואולי יש לומר במומר לדבר אחר לא שייך לרבות מהכל שוחטין, דפשיטא דכללא הוא מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואי דבעי בדיקת סכין זה לא הוזכר במשנה כלל רק מסברא אמרינן לה, ולכך אי אפשר לאוקמא רק במומר לנבלה, וקמ"ל דאף חשוד לאותו דבר כשר לשחוט, ולקמן ד"ד ע"ב יתבאר עוד בס"ד:

אמנם יש לדון עוד בדבר הזה אם אין למומר זה שום הנאה בדבר הזה, מאיזה צד לא יוכל לסמוך עליו בבדיקת הסכין, דלמה יכשיל חבירו בדבר שאין לו שום הנאה, ומה דאמרינן דלא טרח, היינו שרוצה לאכול לתיאבון, אבל להכשיל חבירו, אי היה הסכין אינו בדוק לא היה שוחט, וצ"ל דמיירי הכא דמסתמא כשהוא שוחט לחבירו, או שמקבל שכר, או שמוטל עליו לעשות רצונו לאיזה ענין, א"כ ממילא כיון דאינו יכול להשמט מלשחוט, ולטרוח אינו רוצה, שפיר חיישינן שישחוט בסכין שאינו בדוק כלל, ועמ"ש לקמן:

שם בודק סכינו אחריו. משמע דכל שבדקו קודם אין צריך לבדוק אח"כ, ויש להבין כיון דבעינן בכל שוחט בדיקה בתחילה ובדיקה בסוף, א"כ כיון דבדיקת מומר זה אינו כלום ניבעי לכתחילה בדיקה אח"כ אפי' בדקו קודם, וביותר יש לתמוה על הר"ן שכתב דמהא שמעינן דבדיקה דאחר שחיטה לא מעכבא, דהא אפי' בישראל מומר לא בעי בדיקת סכין אחריו אלא כשלא בדק סכין מתחילה, ומיהו כל היכא דאיתי' לסכין קמן בדקינן ליה ע"כ, והדבר תמוה דכיון דאי איתי' לסכין בדקינן ליה לכתחילה, א"כ למה לא נבדוק בישראל מומר אפי' בדקו קודם, ובוודאי ליכא למימר דסובר הר"ן ז"ל דבאמת בדקינן ליה אח"כ ג"כ, רק בבדק מעיקרא וליתי' לסכין כשר, ובלא בדק מעיקרא אז בדיקה דאח"כ מעכבת, אבל לכתחילה אפי' בדק מעיקרא ואיתי' לסכין צריך לבודקו ולא סמכינן אמומר, וכן נראה שהבין הש"ך בי"ד סי' ב' ס"ק ד', אבל באמת הא ליתא כיון דבהדיא כתב הר"ן ז"ל דהא אפי' בישראל מומר לא בעי בדיקת סכין אחריו אלא כשלא בדק סכין מתחילה, הרי להדיא דלא בעי בדיקת סכין אח"כ במומר כלל, ומה שכתב ומיהו אי איתי' לסכין קאי אכל שוחט דעלמא, ועוד אי כוונת הר"ן ז"ל להביא דבמומר בדיקת סכין דאח"כ לא מעכבא, אבל לכתחילה צריך לבדוק אחריו, א"כ מאי אפי' שכתב, דכיון דבדקו לו סכין מעיקרא מאי גריעותא יש במומר מאדם אחר עד שנעשה ק"ו, כיון דאפי' במומר לא מעכב כ"ש באחר, וע"כ דכוונתו להביא ראיה דאפי' במומר לא בעי לכתחילה לבדוק אחריו, כ"ש דבאחר דאינה מעכבא דיעבד, והדרא קושיא לדוכתא כיון דמ"מ אחר צריך בדיקה אח"כ לכתחילה, מ"ש מומר שלא נצטרך לבודקו אח"כ לכתחילה אפי' בדקנו קודם דהא בדיקת מומר אינה כלום, והיה אפשר לומר דדוקא בבדיקה דמעיקרא כיון שאם יהא פגום לא טרח, לא סמכינן על המומר, שמא ימצאנו פגום ולא טרח אחר יפה, אבל כשבדקו קודם סמכינן שבדק המומר אח"כ, דבדיקת סכין לאו טירחא הוא, ואחר שחיטה לא יועיל אי יהא פגום, ולמה יכשיל חבירו בחנם, הוא אוכל נבלות בלא"ה, וחבירו לא יהא לו תרעומת עליו, אבל דבסכין בדוקה שחט רק נתקלקל בשחיטה ומאי הוי ליה למיעבד, אבל בבדיקה דקודם שחיטה לא שייך זה, דאין סומכין שיאמר אח"כ דנפגם אח"כ, דבוש לומר כן שאין דרך סכין שיפגם אח"כ, ויאמרו דהיה פגום מעיקרא, אבל כל שבדקו לו סכין קודם אם יפגם בשחיטה יאמר האמת ולא יכשיל בדבר שאין לו בזה שום הנאה, כך היה אפשר לחלק, אבל בכוונת הר"ן ז"ל אי אפשר לומר כן, דא"כ היכי דייק מכאן דבדיקה דלאחר שחיטה לא מעכבא, דילמא באמת מעכבא וסמכינן על בדיקת המומר אח"כ מהאי טעמא דאמרן, וע"כ דסובר הר"ן דמ"מ כיון ששוחט לחבירו מסתמא נהנה מזה במה שמהנה חבירו, וניחא ליה שלא יפסיד חבירו, וכמו דלא טרח בשביל איסור, כמו כן כל שאינו נוח לו בדבר לא איכפת ליה האיסור ולא יגלה, א"כ בדיקתו אינו כלום ושפיר מייתי ראיה דבדיקה דאח"כ לא מעכבא, א"כ אכתי קשה, כנ"ל:

לכן נראה לי בכוונת הר"ן ז"ל דס"ל דדבר זה שאנו חוששין למומר לתיאבון דלא טרח אחר סכין יפה אינו דבר ברור, דוודאי י"ל כיון שאינו אוכל רק לתיאבון טרח אחר סכין יפה וכ"ש להכשיל אחרים במה שאינו אוכל כלל, רק מיחוש הוא דחיישינן במילתא דמעכבא דבלי סמיכת המומר אסור דאורייתא וכל סמיכתינו על המומר הזה ובהא אמרינן דחיישינן דלא טרח, אבל במילתא דלא מעכבא כלל ודיעבד מותר בלא"ה בלי המומר כלל ואין אנו סומכין על המומר רק בדבר הצריך לכתחילה ודיעבד אינו מעכב כלל, בהא שפיר סמכינן על המומר ולא חיישינן כלל שמא יכשיל באיסור ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ן ז"ל אח"כ, דלמה לא יתנו למומר לשחוט על סמך בדיקה דאח"כ, והדבר תמוה תיקשי ליה בכל שוחט דעלמא למה לו לבדוק לכתחילה קודם שחיטה יבדוק אח"כ, ומ"ש דקשיא לי טפי במומר, כיון דקאמר בהדיא דשוחט דעלמא צריך בדיקה תחילה וסוף, וקשה לא יבדוק קודם כלל רק אח"כ ויעכב באמת, ולפי הנ"ל ניחא דוודאי כל שוחט צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה, דלכתחילה אין לסמוך על מה שיבדוק אח"כ, דשמא פגום הוא ויטרוף בחנם, ויברך לבטלה וכדומה, אבל הא קשיא ליה במומר כיון דחזינן דבדבר שאינו מעכב רק דבעי לכתחילה, סומכין על המומר, דהא לא בעי בדיקת סכין אחריו וסומכין על המומר, א"כ הא מילתא לבדוק דוקא קודם שחיטה ולא לסמוך על בדיקה דאח"כ אינו רק לכתחילה, ודיעבד סומכין על בדיקה דאח"כ, א"כ במילתא שאינו רק לכתחילה יש לסמוך על בדיקת המומר, וא"כ ניתן לו למומר לשחוט ויבדוק הוא עצמו מקודם ואנן נבדוק אח"כ, ואהא תירץ הר"ן דחיישינן דילמא אשתלי ולא בדיק אח"כ, וכיון שלא היה בדיקה קודם, בדיקה דאח"כ מעכבת ואין סומכין על מומר בדבר המעכב דיעבד וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה בודק:

שם חוץ מחש"ו. פירש"י ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכוונה בידים, משמע מדבריו דאפי' להכעיס שחיטתו כשרה כל שידענו ששחט יפה, אבל התוס' בד"ה קסבר כתבו דלהכעיס הוי כנכרי דלא קרינן ביה וזבחת שאינו בר זביחה, ונראה לי ראיה לדברי התוס' דקתני במתניתין חוץ מחש"ו, ולמה לא חשיב נכרי ואוכל נבלות להכעיס ומומר לכו"ם שאין שחיטתן כשרה אפי' דיעבד, וע"כ דלא חשיב במתניתין רק הנך שפסולן מצד קילקול השחיטה ובאחרים רואין כשר, אבל נכרי ואוכל נבילות להכעיס דאפי' ברור לן ששחטו יפה אין שחיטתן כשרה לא קא חשיב, ולפירש"י הוי ליה למיחשב מומר להכעיס, וכ"ש לרב אשי דרישא במומר לתיאבון, פשיטא דהוי ליה למיחשב חוץ ממומר להכעיס, מיהו י"ל דמומר להכעיס יש בו היתר דמירתת כמו בכותי, דהוא אינו מחזיק עצמו כישראל, וממילא לא בעינן אחרים רואים, רק ביוצא ונכנס לרבא, ולאביי בעע"ג אפי' לא ראה, ואינו בכלל אחרים רואין דחש"ו לכך לא חשיב ליה בהדייהו, ועמ"ש לקמן ד"ד ע"ב:

שם אלא אישראל מומר וכו' ליבדקיה השתא וכו'. תמוה לי דמה לו להזכיר כל הדברים הללו, בפשיטות הוי ליה להקשות, דהא ע"כ מיירי דבדקו סכין, דאל"כ חש"ו היאך שחיטתן כשרה אפילו אחרים רואין, וא"כ במומר נמי למה לי רואין, ואפי' אי לא הוי קאי רק על חש"ו בלבד ע"כ איירי בבדיקת סכין, והוי ליה לומר אלא אמומר למה לי אחרים רואין, הא אין חוששין לו בעיקר השחיטה כלל רק על הסכין וע"כ בעי בדיקת סכין ולמה לי רואין, ועוד דהוי ליה להקשות כמו שהקשה לעיל לרבא הא אפי' יוצא ונכנס שחיט לכתחילה, כך הוי ליה להקשות כאן הא אפי' בינו לבין עצמו שחיט לכתחילה, ואי בדק אח"כ עכ"פ למה לי רואין:

לכן נראה לי דוודאי הך וכולן ששחטו ואחרים רואין כולל הן ראיית גוף השחיטה וגם בדיקת סכין, ואם נפרש דבדיקת סכין היתה קודם השחיטה הוי אתי שפיר וכולן ששחטו ואחרים רואין, דבמומר ג"כ בעינן שיראו ששחט בסכין יפה, והיינו שבדקוהו ושחט בו לפניהם, דאי בדקו והלכו להם יש לחוש שמא קודם ששחט נתקלקל הסכין ולא טרח לתקנו, והיינו דקשיא ליה אי בדק קודם, נהי דנימא דעדיין בעינן שיראו דבסכין זה שבדקו לו בזה שחט, אבל מ"מ יכול לשחוט לכתחילה ולמה קתני דיעבד, ואי דלא בדק קודם, אי איתי' לסכין ליבדקיה השתא, וכל שהסכין יפה עכשיו אפי' לא ראו דבסכין זה שחט סגי בכך, דאי היה לו סכין יפה מעיקרא בוודאי ביפה שחט, ואי תיקנו עכשיו א"כ כמו דטרח בתר שחיטה למה לא נימא דטרח קודם, ואי ליתיה לסכין כי אחרים רואין מאי הוי, ובא לחדש דלא אמרינן במומר דמירתת משום דמחזיק עצמו כישראל, ועוד אי שייך ביה מירתת אבל רואין לא בעינן, ואפילו לא ראו כלום רק או יוצא ונכנס או עומד על גביו מהני, וראיה זו לגבי סכין לא מעלה ולא מוריד כלל, כנ"ל:

בתוס' בד"ה בודק סכין ונותן לו ולא חיישינן וכו' ואפי' לא יאכל ממנה. דבריהם צ"ע דמאי אפי' כיון דעיקר החשש דלתיאבון אוכל נבלות ולא טרח, א"כ אי אינו אוכל פשיטא דאין לחוש יותר שישהא וידרוס, כיון שהוא אינו אוכל כלל לא שייך שיעשה לתיאבון, ואדרבא בהא היה מהראוי דאפי' בדיקת סכין לא בעי דרק למלאות תאוותו לא טרח, אבל לעבור באיסור לפני עור שאינו נהנה טרח ג"כ, ועכ"פ לא הוי להו לומר בלשון ואפי' ועמ"ש בגמרא:

בא"ד דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהא צריך בדיקת סכין ואף דאביי לית ליה מירתת ומ"מ לא זכר בדיקת סכין היינו משום דלאביי בדיקת סכין בכלל עע"ג הוא, כמו בחש"ו דפשיטא דבעו בדיקת סכין, וע"כ דהכל בכלל רואין הוא, וה"ה עע"ג דאביי, כולל כל הכשר השחיטה, ולפי מה שכתבתי לעיל דאביי ג"כ סובר מירתת, ועע"ג היינו אף שלא ראה כלום רק עמד על גבו והוא מירתת, א"כ לאביי נמי ניחא, אבל לרבא ביוצא ונכנס פשיטא דאין בכלל זה בדיקת סכין, מיהו הרשב"א בחידושיו כתב בהדיא דכותי נמי בעי בדיקת סכין:

בא"ד ותימא דאמאי לא מהני במומר יוצא ונכנס וכו' שהוא מחזיק עצמו כישראל. דבריהם דחוקין דאטו דוקא אי אוכל בצינעא