תפארת יעקב על חולין חלק א קצט

שם איבעי' להו וכו' וחוץ לצואר משהו. הקשה הרשב"א ז"ל בשלמא אי מלא צואר חוץ לצואר ניחא דהכוונה כמלא צואר דקתני חוץ לצואר אבל אי הכוונה מלא צואר ומשהו היכן הוזכר במתניתין רמז משהו, וכתב ליישב דיש לומר ר' זירא מפרש מלא צואר היינו שוחק והכוונה צואר מלא בריוח והיינו ומשהו, ואין זה נכון לפע"ד דהא ר' זירא קאמר מלא צואר וחוץ לצואר אלמא דמלא צואר בלחוד לא מהני וכן בלשון האבעי' קאמר או דילמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו והכי הוי ליה לומר או דילמא צואר ומשהו, לכן נראה לי דלא קשיא כלל וכך מיבעי' ליה דאי הכוונה מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר והיינו דהכוונה במתניתין כמלא צואר על חוץ לצואר וממילא יש בו עוד שיעור צואר מה שהעביר בתוך הצואר וגמר בו השחיטה הרי יש בתוך הצואר אז מלא צואר מן הסכין או דילמא דהך כמלא צואר קאי על מה שיש בתוך הצואר בגמר שחיטה שהתיז הראש יש בתוך הצואר כמלא צואר לאפוקי כששחט בסכין קטן והוא שוחט חצי הצואר שלפניו וכשמגיע לגמור חצי החיצון כבר יש קצה באמצע הצואר קמ"ל שצריך שתהא השחיטה גם בגמרה בשיעור צואר בתוך הצואר, והשתא ממילא ע"כ יש משהו יותר דהא הי' שוחט בהולכה או בהבאה וכיון שמשך הסכין ובגמר שחיטה יש בתוך הצואר מן הסכין כמלא צואר ע"כ שהסכין מחזיק יותר ממלא צואר דהיינו מה שמשך אבל לא בעינן שיחזיק שיעור ב' צוארים ושפיר מספקא ליה וזה ברור לפע"ד, ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה חוץ מה דמיושב בזה עוד:

שם השתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר וחוץ לצואר בשתי בהמות סגי להו כמלא צואר אחד. תמוה לי אטו בבהמה הוזכר בפי' מלא צואר וחוץ לצואר משהו רק אנן מפרשינן לה כך א"כ בסיפא נמי נפרש כך כמלא צואר אחד ומשהו, וליכא למימר דדייק מדקתני אחד דהא הך אחד הוא להורות דלא ניבעי שיעור ב' צוארים קמ"ל דסגי ג"כ בצואר אחד כמו באחת אבל הכוונה צואר ומשהו, והי' נראה לכאורה לומר דהקושיא כך דמשמע ליה כמו באחת בעינן צואר ומשהו ממילא בב' בהמות שהוא כפול ראוי דניבעי כשיעור ב' צוארים עכ"פ והיכי קתני כמלא צואר ואפילו נפרש ומשהו לא שייך שיהא סגי בב' בהמות אותו שיעור של אחת וע"כ דהך צואר דקתני היינו חוץ ב' צווארים א"כ רישא נמי הכוונה כמלא צואר חוץ לצואר:

אבל באמת הא ליתא מכמה טעמים חדא דלישנא השתא בבהמה אחת בעינן כמלא צואר וחוץ לצואר בשתי בהמות סגי להו בצואר אחד משמע בהדיא דבא להקשות מכח ק"ו דהיכי ס"ד דשתי בהמות גריעי מבהמה אחת וסגי בשיעור קטן יותר מאחת כדדייק בהדיא בבהמה אחת צואר וחוץ לצואר בשתי בהמות צואר אחד ואי היתה הכוונה להקשות שאין ראוי שיהיו שווין ב' לאחת כך היה לו לומר היכי ס"ד דשתי בהמות שווין לאחת בשיעור הסכין ומדקאמר השתא וכו' ומזכיר באחת צואר וחוץ לצואר ובב' רק צואר ש"מ שמקשה בחוזק ק"ו דאי אפשר שיפחות התנא שיעור הסכין בב' מאחת ואכתי קשה כהנ"ל, ועוד היכי ס"ד להקשות שיהא שיעור הסכין בב' כפול מאחת דבמה נפשך אי אנו תופסין כששוחט ב' בהמות הוי כבהמה אחת בצואר גדול כשיעור ב' צוארים א"כ לפי המסקנא היה מהראוי שיהא חוץ להן כשיעור ב' צוארים דהא כמלא צואר חוץ לצואר בעינן באחת וממילא בשתים שצוארן כפול וחשיבי כאחת גדולה א"כ צריך חוץ להן כשיעור צואר גדול כשתיהן והרי בפי' אמרו דכמלא צואר אחד חוץ להן סגי וע"כ דחשיבי כל אחת בפני עצמה וכל שיש לכל אחת שיעור סגי א"כ ממילא אי אחת בעי צואר ומשהו גם בשתים יש להכשיר בהא דסוף סוף כל אחת היה לה שיעור צואר ומשהו דלא חשבינן להו כחד צואר גדול, תדע דדעת הרא"ש דאפילו למסקנא אי שחט בסכין שאין בה רק כשיעור ב' צוארים אי הוליך ולא הביא הפנימית כשרה שהיה לה שיעור ב' צוארים ואי הביא ולא הוליך החיצונה כשרה ואין אחת מקלקלת חבירתה כיון שאי היתה לבדה היתה כשרה לא נפסלה מחמת חבירתה [והרב בעל מעי"ט חשב מה שכתב הרא"ש אותה ואת חבירתה היינו כמו פרה אדומ' ואינו נכון רק כוונתו דלא נפסלה בשביל ששחט אותה ואת חבירתה כיון דלבדה היתה כשרה והשתא ממילא אי בעינן בבהמה אחת שיעור צואר ומשהו ממילא כל שהיה לכל אחת מהן צואר ומשהו שתיהן כשרות כמו השתא לפי האמת אי שחט בסכין של שיעור ב' צוארים והוליך באופן שהיה לכל אחת ב' צווארים וודאי כשר כמ"ש הב"י להדיא לדעת הרא"ש כמו כן בשחט באופן שהיה לכל אחת שיעור צואר ומשהו, וליכא למימר דמשמע ליה במתניתין דקתני כשרה היינו בכל אופן כשרות והשתא בכהאי גוונא שהיה הסכין שיעור צואר ומשהו וכשהתחיל למשוך לשחוט היה מקצת מן הסכין לפניו ושחט בהולכה או שהיה כולו לפניו והוליך אותו עד על השניה אז שניהם כשרות וכן להיפך שהיה כל הסכין חוץ לחיצונה ושחט בהבאה עד שהביא על הפנימית שתיהן כשרות אבל אי הניח הסכין חציו על זה וחציו על זה אי שחט בהבאה החיצונה פסולה ואי שחט בהולכה הפנימית פסולה, אבל באמת הא ליתא דהשתא נמי דמסיק דבעי שיעור שלשה צוארים מ"מ לאו בכל גווני שתיהן כשרות דוודאי אי הניח הסכין כשיעור שני צוארים על שני הבהמות וצואר אחד יוצא מחוץ לפנימית לפניו והביא ולא הוליך פשיטא דחיצונה פסולה דמה בכך שיש שיעור שלשה צוארים כיון שהביא ולא הוליך הוי לגבי חיצונה כמו שאין לסכין רק שיעור צואר וכמו כן אי יצא חלק אחד כשיעור צואר חוץ לחיצונה והוליך ולא הביא פשיטא דפנימית פסולה שהרי אין לפנימית רק שיעור צואר אחד דמה בכך שהסכין ארוך יותר כיון שהוליך הרי אין כאן להוליך רק שיעור צואר וכמו כן אי הניח הסכין על שתי הבהמות וחציו של שיעור צואר יוצא חוץ לפנימית וחציו חוץ לחיצונה ושני צווארים מונחים על שתי הבהמות א"כ בין שחתך בהולכה בין בהבאה אחת פסולה דאחת ע"כ אין לה שיעור ב' צווארים א"כ ממילא יכול לומר ג"כ דלא בעינן רק צואר ומשהו ומ"מ תרווייהו כשירין כששחט באופן שהיה אותו שיעור לכל אחת מהן ודו"ק היטב ועמ"ש בתוס' בד"ה חוץ:

לכן נראה לי ברור דמכאן ראיה למה שפירשתי לעיל דעיקר מה דמיבעי' לי' דכוונת ר"ז צואר ומשהו היינו משום דמפרשינן כמלא צואר דמתניתין דבגמר שחיטה יהא נשחט באופן שיהא הסכין מלא צואר דרך משל אי שוחט בסכין שאין בו רק חצי צואר ע"כ הוא שוחט מעט מעט ובגמר אין הסכין ממלא רוחב כל הצואר כיון דאין שיעורו כמלא צואר קמ"ל דבעינן דוקא שתהא שחיטת הבהמה באופן זה דהסכין כרוחב הצואר ישחוט בה שכל הצואר יהא נשחט בשחיטה אחת אז אין צריך לדרוס והשתא ממילא כיון שמשך אותו ע"כ יש בו יותר משהו כשיעור המשיכה כיון דבגמר שחיטה יש בצואר רוחב סכין כמלא צואר, והשתא פריך שפיר מסיפא דקתני ג"כ כמלא צואר אחד ואי אפשר לפרש ג"כ שיהא בצואר בגמר שחיטה סכין כמלא צואר דתינח בבהמה אחת יכול לידע בגמר שחיטה שיש בצואר מן הסכין כשיעור רוחב הצואר אבל בשחט שנים אי שניהם נגמרו ביחד ע"כ לא היה באחת כשיעור זה ואפילו אי יכול להיות שלא נגמרו ביחד עכ"פ אי אפשר לידע אימת נגמרה שחיטת כל אחת עד שידע שבשעה שנגמרה זו היה הסכין כולו בזו וכשנגמרה זו היה בזו וכל שנמשכו השחיטות חדא בחברתה שוב לא היה. לכל אחת כמלא צואר בגמר שחיטה של כל אחת וע"כ דכמלא צואר כפשטא הוא שכך יהא שיעור הסכין מעיקרא ושפיר פריך השתא בהמה אחת לא סגי בשיעור זה בב' בהמות סגי וע"כ דכמלא צואר היינו חוץ לצואר כנ"ל ברור:

שם מלא צואר חוץ לב' צוארים. משמע דבעינן דוקא כשיעור שלשה צוארים אבל באמת לפי מה שכתבתי מקודם והוכחתי דע"כ אין אנו מחשבין שתי הבהמות כבהמה אחת גדולה וצוארה גדול דא"כ ניבעי כשיעור ב' צוארים חוץ לב' צוארים רק ע"כ כל אחת חשובה לעצמה וכל אחת שיש לה שיעור צואר חוץ לצואר שלה כשרה א"כ ממילא אפילו שיתכשרו שתיהן לא בעינן ג' צוארים רק אפילו ב' צוארים והוליך מתחילת ראש הסכין עד שיצא שיעור צואר אחד מצד השני חוץ לחיצונה הרי כל אחת היה לה ב' צוארים, וכמו כן אי הביא והתחיל להביא מהתחלת חיצונה באופן שהיה חצי הסכין חוץ לחיצונה והביאו עד שיצא חצי הסכין לפניו חוץ לפנימית הרי שתיהן היו להן שיעור כמלא צואר חוץ לצואר וכמו כן אי הוליך והניח חצי הסכין על הפנימית והוליך עד שיצא חצי הסכין חוץ לחיצונה ג"כ שתיהן כשירות, ואפילו הרמב"ן החולק על הרא"ש שכתב דפעמים אחת כשרה ואחת פסולה דכיון דבענין אחד שחט כשדרס בזו מסתמא דרס גם בזו אבל מוד' דיכול להיות שתיהן כשרו' דלא דרס בשניהם והיינו באופן שכתבתי, וכן משמע מדברי הר"ן שכתב על לשון הרי"ף שכתב דהוי ב' צוארים כלומר בשוחט ב' ראשים והוא תמוה מאד כמעט אי אפשר להולמם, אבל נראה דכוונתו דהרי"ף לא זכר כלל שיעור שלשה צוארים והוא תמוה לכאורה לזה מפרש הר"ן דסובר הרי"ף דלעולם אין צריך רק כמלא צואר חוץ לצואר ומה שאמרו כמלא צואר חוץ לב' צוארין היינו שיהא באופן שיהא לכל צואר וצואר כמלא צואר חוץ לצואר ולא ג' צוארים, וכוונת הרי"ף דהוי כשני צוארים היינו דשני בהמות הוי כשני צוארים לא כצואר אחד גדול ואז הוי בעינן כשיעור ד' צוארים רק חשבינן להו כשנים וכל ששחט באופן שיש לכל אחת כמלא צואר חוץ לצואר כשרות שתיהן, וגוף דברי הרא"ש צריכין ביאור ויתבארו בדברי התוס' בד"ה חוץ:

שם מחטא דאושכפי מאי. הרמב"ם ז"ל השמיט דין מחט ומחטא דאושכפי ולא זכר רק איזמל שיש לו קרנים כפי פי' הכ"מ שם, אבל כבר, בארתי בחידושי לי"ד דפוסק הכל לאיסור ואין כשר רק באיזמל שאין לו קרנים ומה שכתב כמו ראש האיזמל הוא פי' על כל שהוא כדאמרינן מאי כל שהוא איזמל ובא למעט מחט ומחטא דאושכפי וכ"ש יש לו קרנים ודוק היטב בתוס' בד"ה חוץ לצואר לכאורה נראה שצריך להוליך וכו' ומיהו נראה דאין צריך וכו'. דברים אלו צריכין בירור ודקדוק היטב כי הרא"ש כתב ג"כ כדברי התוס' וכפי הנראה מדברי כל הפוסקים שוין הן בדין זה אבל לדעתי התוס' והרא"ש פליגי לדינא ויש ביניהם הפרש גדול כמו שאבאר ומתחילה אבאר דברי התוס' והנה דבריהם מבוארין שאין צריך להוליך כל אותו שיעור רק שיהא בסכין שיעור זה שיכול לשחוט בריוח ולפי זה יש להקשות לכאורה