תפארת יעקב על חולין חלק א קצח

דרסה אתינן עלה למה לי התיז הראש כל ששחט מקצת בדרסה דהיינו מקצת ושט פסולה, וכ"ש דקשה לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהתיז הראש כל הסי' דוקא הוא ולמה לי כולי האי כל שדרס במקצת ושט פסול, ולולא דמסתפינא היה נראה לי לומר לפי מה שפירש"י לעיל ריש פירקין בד"ה דלא לישוויי' גיסטרא וז"ל שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה הוא מושך ידיו וכו' אלמא שענין הדרסה הוא שהוא מכה בכח עד שאינו יכול למשוך את ידיו וכל שהכה בכח מחמת הכאה זו היא נשחטת לגמרי והיינו דרסה ולפי זה בעינן דוקא שהכה בכח עד שנשחט בכח זה כולה שחיטה אבל אי דרס רק כשיעור מיעוט שחיטה ואח"כ מושך ידיו ושוחט בהולכה והבאה אין זו דרסה כלל כיון שיכול למשוך את ידיו ולפסוק אחר הכאה זו, וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שחיטה הלכה י"א וז"ל דרסה כיצד כגון שהכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ובלא הבאה וכו' הרי להדיא דדרסה דוקא שהכה בכח עד שחתך הסימנים אבל בלא הכה בכח כ"כ כדי שיפסוק קודם גמר שחיטה אין זו דרסה, ובהכי הוי ניחא בפשיטות הא דבעי במיעוט קמא בחלדה ולא בעי בדרסה משום דבדרסה לא שייך זה דאי הכה בכח עד שחתך הסימנין בבת אחת הרי זו דרסה גמורה דהכל נשחט בדרסה ואי לא הכה בכח רק כדי שיחתוך מקצת ולא כל הסימנין בבת אחת אין זו דרסה, ותדע לך שהרי אפילו הוליך והביא לא ימלט שלא ידרוס מעט רגע שאי אפשר לחתיכה בלא זה רק כיון דהדרסה אינה כדי שישחוט בבת אחת רק מעט מעט אין זו דרסה, והשתא פשיטא דמה שכתב הרמב"ם ואם דרס בשליש הראשון אין הכוונה דהשאר הוליך והביא דא"כ אין זו דרסה כלל רק שהכאה זו היתה בשליש לאפוקי שהוליך והביא מעיקרא ואח"כ הכה בכח בגמר שחיטה רק אפילו הכה בתחילת שליש קנה דשם אינו מקום פסול קמ"ל דלא מעשה הדרסה בלבד פוסל רק השחיטה שנעשית אח"כ ע"י הדרסה הוי כאילו דרס בכולה, ואף שהדברים נראין כך מ"מ כיון דלא ראיתי מי שהעיר בזה ח"ו לסמוך על זה אפי' לסניף בעלמא למעשה ולא כתבתי רק להלכה בעלמא לפרש לשון המשנה כפי הנראה לפע"ד, ומה שיש לדקדק עוד בכאן יתבאר בתוס' בד"ה חוץ לצואר בס"ד, ואותן שני הבבות היה שוחט והתיז את הראש וכן סיפא היה שוחט והתיז ב' ראשים יתבארו לקמן בגמרא בס"ד, ודע דהך התיז הראש לכ"ע לאו דוקא דפשיטא דבסימנים ג"כ פסול רק אגב סיפא נקט דבסימנים בלבד לא בעי שיעור סכין דוקא ובהולכה בלבד כשר כמבואר ברמב"ם ז"ל להדיא:

שם בד"א בזמן שהוליך ולא הביא. לשון זה לכאורה אינו עולה יפה דמאחר שמפורש מקודם בבת אחת והיינו שלא הספיק להביא ואי הביא אינו בבת אחת ולא שייך לומר בד"א בזמן שהוליך ולא הביא דלא שייך לשון זה רק כשלא הוזכר מעיקרא מפורש והוא קאמר בד"א לפרש דרק באופן זה נאמר ואף דמה שחידש דכשר בהולכה והבאה אפי' בסכין קטן ניחא קצת דאף דוודאי ע"כ מוכרח הוא בעצמו מעיקרא דאל"כ לעולם בעינן שיעור זה בסכין ולמה לי היה שוחט והתיז מ"מ אין זה מפורש בהדיא, ועוד דמחדש אפילו כל שהוא אפי' באיזמל אבל לשון הראשון לכאורה צ"ע, ואולי נתכוון התנא לומר דס"ד דבעינן דוקא הולכה והבאה בשוה וכל שהיתה הבאה קצת והולכה ארוכה יותר בעינן מלא צואר חוץ לצואר קמ"ל דוקא שהוליך ולא הביא כלל אבל הוליך והביא אפי' כל שהוא אפי' באיזמל כשר, ואף דלכאורה משמע בגמרא לקמן דהך כל שהוא על הסכין קאי מ"מ עכ"פ קמ"ל דרישא דוקא בלא היתה שם הבאה כלל, ועמ"ש בגמרא לקמן מה שיש לדקדק עוד כאן:

בגמ' מנה"מ וכו'. תמוה לי כיון דלא ידע מנה"מ פשיטא שלא היה לו לשאול מנין לנו דהא כלהו הלכה למשה מסיני ונהי שפירש"י ריש פירקין דיש מהן שנכתבו אבל עכ"פ אי לא ידעינן היכן נכתבו אין לשאול מנין והרי לא שאלו על שהיי' וחלדה מנא הני מילי שהוזכרו במשניות לקמן ומ"ש דעל דרסה שאלו ומי מכריח אותו לומר שיש על זה לימוד מקרא, ונראה לי לפי שיש בדרסה כאן חידוש בהך דינא דהי' שוחט דשחט בהולכה ע"י משיכה רק שהתיז הראש בלא הבאה ואנו אומרין שדרס שאין הסימנין נחתכין במשיכה זו בלא דרסה, ואהא מקשה מנא לן כאן שיש כאן משיכה ג"כ אף שאפשר שנצטרף לזה דרסה ג"כ מנא לן דפסול, ועוד דחזינן בשהיי' אפי' שחט בסכין רעה כל היום דוודאי שהה מלחתוך מ"מ כשר שאין השהיי' ניכרת לעין בהדיא כיון שהוא מוליך ואינו ניכר השהיי' לעין א"כ למה בדרסה הכא כה"ג פסול, ואהא מייתי מחץ שחוט שענין שחיטה אינה רק משוך בלבד כחץ שאין שייך בה דרסה כלל, [גם רמז בזה שאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר והיינו שנראה ממנו כאילו לשונו שחוט ומדבר כל דבריו ביושר ואמת והוא מרמה דבר וכיוצא בזה אף שמושך לעין כל שיש בו דרסה באמת פסול] וכן תנא דבי ר"י מייתי אין ושחט אלא ומשך דרק במשיכה בלבד הוי שחיטה אבל כל שיש שם דרסה אפילו משך ג"כ לא מהני, גם כיון שיש לנו דרסה מקרא ונאמר ג"כ בעל פה בהלכות שחיטה ממילא אמרינן שנתחדש בה בהלכה אפילו כה"ג כל שיש צד דרסה פסול משא"כ שהיי' שאינה רק מהלכה אין מחמירין בה כ"כ כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה תנא:

שם רבא הוה בדיק להו גירא לר' יונה וכו' יש לדקדק למ"ד דבעי הולכה והבאה לכתחילה היכי עביד הכי, ונראה דלא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דכה"ג שאינו יכול לתפוס העוף לשוחטו ואי יכנו בחץ עד שיפול שמא יעשה טריפה ונבלה לכך הוי כדיעבד לשוחטו בהדי דפרח, ועוד דדוקא בדבר שהוא שוחט בידו ועוסק בו בעת שחיטה חיישינן לכתחילה לעשות הולכה והבאה מחשש שמא ידרוס קצת בהולכה בלבד אבל בחץ דכל שיצאת מתחת ידו שוב לא שייך שידרוס והחץ שוחטת דרך הליכתה לפני הצואר של העוף ולא שייך לחוש לדרסה כלל, תדע דאי שייך דרסה הוי ליה להקשות דילמא עביד דרסה והוא אינו יודע וע"כ דהחץ אינה עושה דרסה בשום פנים, מיהו בהך דזרק סכין לנועצה בכותל דפריך והא בעינן מוליך ומביא משמע דאפילו כה"ג יש לחוש, ועמ"ש לעיל דף י"ב ע"ב ולקמן דף ל"א ע"א גבי נפלה סכין:

בתוס' בד"ה תנא דבי ר"י וכו' ואע"ג דאיהו גופי' דריש בריש פירקין ושחט ממקו' ששח חטהו תרתי שמע מינה. והנה שם תנא דבי ר"י אל תיקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטהו והיינו אף דקורין בשין ימנית אל תיקרי כך רק קרי בשין שמאלית דהיינו לשון דיבור ומה שאמר וסחט בס' היינו שרוצה לבאר כוונתו שין שמאלית וכן בכל מקום בש"ס על שין שמאלית נכתב בס' כמו שרח בת אשר דבכל התורה בשין שמאלית ובש"ס בס', והשתא פשיטא דלא קשיא קושיית התוס' דאטו כיון דדריש המקרא ג"כ כמות שנכתב שאין בתורה נקודות מ"מ פשיטא דאין מקרא יוצא מידי קריאתו ושחט בשין ימנית ופירושו ומשך וזה ברור והתוס' לא העתיקו רק ממקום שסח אבל שם מכח אל תיקרי דריש הכי ולק"מ, ועמ"ש עוד בישוב קושיא זו לעיל ריש פירקין אבל מה שכתבתי כאן הוא ברור, ורחוק בעיני לומר שנתכוונו התוס' לזה מאחר שלא העתיקו אל תיקרי:

דף ל"א ע"א בגמ' והא בעי כסוי. יש לדקדק כיון דאכתי לא מקשה מדר"ז מה ס"ד להקשות והא בעי כסוי הא כל עוף צריך כסוי ומ"ש דקשה בזה טפי וכך הוי לי' לומר והא בעי כסוי והא אמר ר' זירא וכו' ולא שייך להקשות מעיקרא והא בעי כסוי ולומר וכי תימא וכו' והא אמר ר' זירא, ונראה לי דבלי דר' זירא נמי הי' קשה לו והא בעי כסוי והיינו דכיון דשוחט אותו באויר והדם נוטף לארץ וצריך כסוי ואינו ידוע מקומו לכסות ואהא קאמר וכי תימא דמכסה ליה היינו דבאמת כל מקום הבקעה וכל שרואה רושם דם מכסהו או שנותן עפר על כל משך המקום שהוא משער שהי' יכול שיפול שם דם מ"מ והא אמר ר' זירא וכו' ועמ"ש בסמוך:

שם השוחט צריך שיתן עפר למטה. מלשון זה משמע שצריך שיתן אותו למטה כמו שצריך ליתן למעלה והיינו דהכוונה וכסהו בעפר שיתן עפר כל סביביו שיהא כולו בעפר, וכן פירש"י בד"ה בעפר וז"ל משמע כולו טמון בעפר והיה אפשר לפרש כיון דלא כתיב רק וכסהו ואין כסוי רק מה שלמעלה זו היא המצוה מה שצריך השוחט לעשות רק באופן שיהא הדם בעפר אבל אין צריך שיתן הוא תחתיו את העפר, וקצת הי' הוכחה לזה דאי גם למטה בכלל וכסהו הי' לו לברך תיכף בשעה שנותן למטה כיון דאז התחלת המצוה שהוא מכסה כיון דלמטה נמי בכלל וכסהו וע"כ דוכסהו לא קאי רק על מה שלמעלה, וצריך לומר דסובר רש"י כיון דע"כ שוחט אחר שנותן עפר למטה אין ראוי לברך על התחלת הכסוי ויפסוק בשחיטה באמצע בין כסוי שלמעלה לשלמטה, מיהו יש לדקדק לפירש"י מה שפי' צריך שיתן עפר תיחוח למטה דאם העפר קשה וכו' והשתא כיון דנתינה למטה צריך דוקא כמו למעלה א"כ אפי' לא הוי בעינן תיחוח מ"מ סוף סוף הרי אינו נותן עפר למטה ומה שמונח בעצמו הוי ככסהו הרוח למעלה דלא עשה מצוה ואי משום דאי לא הוי בעינן תיחוח ניחא ליה דמזמין לכולה בקעה הא אכתי לא ידע מזה, וצריך לומר דוודאי ידע דאי עפר כמות שהוא מהיכא תיתי לא יזמין לכולה בקעה רק כיון דבעינן עפר תיחוח לא יועיל הזמנה ואהא משני דהי' כותש עפר של הבקעה או שהי' עפר תיחוח בכל הבקעה והזמין לכולה בקעה, ומ"מ איני יודע למה בעפר שלמטה יועיל הזמנה ולמה לא יועיל בלמעלה ואטו אם ינשב רות והוא יראה אבק בא מרחוק יזמין אותו לכסוי ויועיל וע"כ צריך בוודאי שיתן ומ"ש למטה דיועיל הזמנה, וצ"ל דוודאי הזמנה אינו מועיל רק ברגע ששוחט בו כשהוא מחשב אותו לעפר למטה מה ששוחט בו ושופך הדם עליו הוא הכסוי שלמטה והוי כאילו מכסה בידו ממש, תדע דאפילו יתן עפר למטה אטו זהו כסוי כיון שאין שם דם רק מה ששוחט לתוך העפר הוא הכסוי אמנם אי שחט ולא נתכוון שיהא לשם עפר למטה אין זה כסוי כלל דלא נתכוון לזה כלל משא"כ עפר למעלה ממילא הנתינה הוא הכסוי וצריך ליתן עליו העפר לכסוי ועמ"ש לקמן ריש פרק כסוי הדם בתוס' בד"ה צריך שם: