תפארת יעקב על חולין חלק א קצא

בסימן זה וחד בשני וזה ברור:

בד"ה מתיב רבי אלעזר לפיר"ח והשאילתות לא בעי לשנויי דהכא כששחט האחד הרוב דהא משמע שהשחיטה כשרה ע"י שניהם. דבריהם צ"ע לפע"ד מכמה טעמים חדא דמשמע מדבריהם דלא מצי לאוקמא רק ששחט האחד הרוב והיינו דקמ"ל אף שהשני לא שחט רוב כשרה דלא כפירש"י דלפירושו אפילו בכה"ג פליג שמואל דפסול אבל לומר דמיירי ששניהם שחטו רוב זה רוב וזה רוב דא"כ מאי קמ"ל דשחיטה כשרה דלא ס"ל לר"ח ושאילתות אותה סברא שכתבו בדיבור הקודם לומר דלא הדרא ומתכשרה ואפילו רבותא ליכא בהא, ועוד דבכה"ג הוי שפיר מפורעת אפילו קדם אחד ושחט רוב קודם שגמר חבירו דשחיטה שאינה מפורעת לא הוי לדידהו רק בהיקף או בקנה למעלה ובושט למטה או להיפוך ולא במשך אחד, אבל באמת הוא תמוה דאפילו אי ס"ל לר"ח ושאילתות דלא כרש"י בהא מ"מ שפיר איכא לאוקמא ששחט כל אחד רוב ומ"מ ס"ד דילמא סמכי אהדדי וכל אחד לא ישחוט רוב ומיירי ששחטו במשך אחד ואז כשאין בשחיטת שום אחד מהן רוב לכ"ע פסול ויש לחוש דילמא סמכי אהדדי כדאמר בסמוך דהרי בלא"ה השתא נמי שהקשו התוס' דלוקמא כששחט אחד מהן רוב ג"כ ע"כ צריך לומר דקמ"ל דלא ניחוש דסמכי אהדדי דאי קמ"ל מענין היתר ב' מקומות דבכה"ג דשחט אחד רוב כשר לכ"ע דמאי ענין זה לב' ששחטו באחד ששחט במקום אחד מיעוט ובשני רוב יכול לאשמועינן זה וע"כ דבשנים קמ"ל דלא ניחוש דסמכי אהדדי א"כ מהאי טעמא הוי מצי לאוקמא ששחטו שניהם כל אחד רוב, והשתא ליכא לשנויי דמשמע שהשחיטה כשרה ע"י שניהם דהא באמת כשרה ע"י שניהם ובוודאי לא שייך לומר דכוונתם דמשמע שהשחיטה כשרה ע"י שניהם בצירוף דוקא שלא שחט כל אחד רוב דהיכן הוזכר זה במשנתנו, תדע דלמה להו לומר ששחט האחד רוב הוי להו לומר דליכא למימר ששחטו כל אחד רוב וע"כ דבהא לא היו יכולין לתרץ שהשחיטה כשרה ע"י שניהם דהא באמת כך הוא דבכל אחד מהם השחיטה כשרה רק הא לא הוי קשיא להו משום דמאי קמ"ל ולהנ"ל הא ליתא דטובא קמ"ל דלא ניחוש דסמכי אהדדי ולא אתי למיעבד רובא לא האי ולא האי, גם עיקר דבריהם צ"ע דהיכי פשיטא להו שיסבור ר"ח ושאילתות דלא כרש"י דכה"ג ששחטו במשך אחד אחד מיעוט ואחד רוב או אפילו בהיקף אחד מיעוט ואחד רוב שיהא כשר אפילו לשמואל ולא בא השאילתות לומר רק דלרש"י צריך לומר שיש בשחיטה אחת רוב דכיון ששחט במשך אחד פשיטא דאי אין רוב במקום אחד ליכא רוב חלל קנה והשאילתות משמע ליה דב' וג' מקומות דקאמר היינו שיש בכולם הכשר שחיטה ולכך מפרש בהיקף הקנה דאז אפילו יש רוב בין כולם כשר אבל למ"ד דבעינן שחיטה מפורעת ובעינן שתהא שחיטה במקום אחד כ"ש דבמשך אחד כשיש מיעוט במקום אחד ורוב במקום השני דאין נחשבין שחיטה אחת א"כ אותו מיעוט הוי כניקב בקוץ קודם שנשחט הרוב במקום השני, וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל ושכן נראה מתוך לשון השאילתות שהביא הר"ן דסובר השאילתות דוקא בהיקף נחלקו אבל במשך אחד לכ"ע אין נחשבין שחיטה אחת ואי שחט מיעוט ולא גמר ושחט רוב שלם במקום השני אותו מקום ששחט מיעוט אינה שחיטה כלל והוי כניקב בקוץ ואפילו לא שהה שיעור שהייה מה בכך כיון שאינו מתאחד עם אותו מקום ששחט רוב, והשתא פשיטא דלא קשיא כלל קושיית התוס' לר"ח ושאילתות דילמא ששחט רוב במקום אחד דלא מהני כלל לשמואל אפילו להשאלתות ואפי' לרב לא מהני וגרע משחט בהיקף כמו שבארנו, וממילא נמי לא קשיא דלימא דשחטו שניהם כל אחד רוב דמה בכך כיון שאין שני השחיטות מתאחדין אי אפשר להכשיר רק באחת ושניה כנקב בעלמא חשיב שאין שני שחיטות בבהמה אחת ועמ"ש בדבור שאחר זה. בד"ה דילמא סמכי אהדדי ולא עבדי רובא לפי' הקונ' כל אחד לא ישחוט רוב ולפי' השאילתות בין שניהם לא יעשו רוב דבריהם תמוהין לפע"ד דהא בפי' קאמר והאי לא אתי למיעבד רובא והאי לא אתי למיעבד רובא אלמא דכל שלא יהא רוב באחד מהם לכ"ע פסול א"כ מבואר כפירש"י, ורחוק מאוד לפרש והאי לא אתי למיעבד רובא היינו שלא ישלים לרוב בצירוף השני והאי לא אתי למיעבד רובא היינו ג"כ להשלים רובא בצירוף ששחט השני זהו דחוק ורחוק, ואי נימא דמודה השאילתות לדברי רש"י דבמשך אחד כששחט מיעוט ואח"כ למטה ממנו רוב תליא אי בעינן שחיטה מפורעת לא מהני דמיעוט הוי כנקב בעלמא ואי לא בעינן כשר א"כ אתי שפיר לדידיה ג"כ כמו לשיטת רש"י ולא בא השאילתות רק לומר דבהיקף מצטרפין לרובא כיון דלא בעינן מפורעת, אבל לפי מה שכתבתי שיש לומר דהשאילתות חולק דבמשך אחד אין מתאחדין לעולם ולפי זה אפילו שחט כל אחד רוב לא מהני א"כ לפירש"י ניחא דמיירי שפיר ששחט אחד רוב ולמ"ד לא בעינן מפורעת לא מהני אבל למ"ד דלא בעינן מפורעת מהני ולא חיישינן דסמכי אהדדי וכל אחד לא ישחוט רוב אבל אי נימא להשאילתות דבמשך אחד אפילו למ"ד דלא בעינן מפורעת אין מתאחדין רק בהיקף דוקא אבל אין שני שחיטות במשר אחד מתאחדין א"כ ע"כ מיירי הכא בהיקף זה שלא כנגד זה א"כ למ"ד לא בעינן שחיטה מפורעת אינו פסול רק שאין רוב אפילו בצירוף א"כ היכי קאמר האי לא עביד רובא והאי לא עביד רובא מ"מ מצטרפין לרוב והוי ליה לומר דאפילו בין שניהם לא יהא רוב, מיהו יש לומר כיון דכ"ע ע"כ מודים לדברי ר"ח דבשחט קנה למעלה ושחט ושט למטה או להיפוך תליא בפלוגתא דרב ושמואל דהא פריך מברייתא בסמוך לשמואל ולפי זה יש לומר דאי בב' סכינין וב' בני אדם מיירי במתניתין מיירי ג"כ דאחד שחט קנה למעלה והשני ושט למטה ושפיר אמרינן דסמכי אהדדי דזה ששוחט הושט אינו מדקדק לשחוט רובו דחושב דחבירו ששוחט הקנה ישחוט מקצת מן הושט ג"כ ויצטרף לשחיטת ושט שלו בהיקף וכן חבירו אינו חושש לשחוט רוב הקנה דסומך על חבירו ששוחט ושט שישחוט קצת הקנה ג"כ ונמצא זה אינו שוחט רוב קנה וזה אינו שוחט רוב ושט ושפיר קאמר האי לא עביד רובא והאי לא עביד רובא כנ"ל:

ואמת דלכאורה יש להוכיח דמודה השאילתות לרש"י בכל דבריו רק חידש דמצטרפין ג"כ כל המקומות לרובא בהיקף משא"כ במשך אחד בעינן דוקא רובא במקום אחד רק שאין המיעוט הנשחט במקום אחר מקלקל שיהא כנקב רק מתאחד עם מקום שבו הרוב, דהא כפי הנראה מדברי התוס' שכתבו ועוד פי' וכו' והדבר תמוה כו' נראה שזהו פי' אחר של השאילתות והרי לפי' ראשון מוכח ע"כ גם פי' זה דכיון דמיירי בהיקף והרי הקשו על זה ממתניתין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה א"כ מוכח דבהיקף אפילו זה שלא כנגד זה כשר ומזה מוכח דמודה לרש"י ג"כ לכך הך דאחד למעלה ואחד למטה שפיר מתפרש כפירש"י ואין ראי' זה שלא כנגד זה לכך פי' עוד דגם בזה כשר, ולפי זה פשיטא דלק"מ קושיית התוס' בד"ה מתיב ובד"ה דילמא, אמנם כפי מה שהביאו הרשב"א והר"ן לשון השאילתות אין זה פי' אחר כלל רק פי' אחד בהיקף בין זה כנגד זה בין זה שלא כנגד זה ולפי זה שפיר יש לומר דלא ס"ל כרש"י ובאמת מפרש למעלה ולמטה כפשטא זה שלא כנגד זה, ומה שהקשו התוס' בלא"ה לק"מ כמ"ש מקודם:

ע"ב בגמ' שחט אח הושט למטה ואת הקנה למעלה וכו'. לכאורה איפכא הוי ליה למיתני דשחיטת קנה קודם לשחיטת ושט והשוחט פוגע בו קודם, וצ"ל דנקט דבר המחודש מעיקרא דעיקר חידוש דינו בושט דקנה כיון שנשחט קודם נשחט בלי שינוי כלל רק ששחט הושט למטה וכן להיפוך השינוי בושט למעלה דקנה נשחט בלי שינוי כלל למטה אלא שיש לדקדק במה דמשני בשחיטה העשויה כקולמוס דהיינו באלכסון כמו שפירש"י וא"כ שחיטת קנה הוי ג"כ באלכסון כמו שחיטת הושט, ועוד דלמה ליה למיתני תרווייהו הא האי חידושא הוי בקנה עצמו או בושט עצמו דאלכסון כקולמוס הוי מפורעת, ונראה לי כדמשני בשחיטה העשויה כקולמוס קמ"ל תנא דבר אחר דס"ד דהוי שחיטת ושט בהחלדה כיון שהקנה אינו פתוח לחוץ במקום שמתחיל שחיטת הושט ושחיטת ושט מכוסה קמ"ל דבאלכסון חשיב כאינו פתוח ואינו מכוסה כיון דבאלכסון הוא פתוח לחוץ ועמ"ש בסמוך:

שם שקל משופרי שופרי לא נתבאר לי ל' זה דמה נפקא מינה לענין הכשר הבהמה אי שקל משופרי או בשר גרוע, ונראה לי דכיון דנחלקו רב ושמואל ושמואל אוסר אפילו דיעבד לא היה מהראוי לאדם אחר ליקח בשר לכתחילה מבהמה זו כל שיש בשר אחר ומהיות טוב אל תהי רע רק לפי שהי' לוקח בשר משופרי שופרי ובהמות כשרות אחרות הרבה קופצים יש על בשרה וקשה להשיג חלק יפה ממנה אבל מבהמה זו משכו ידיהם ממנה כי היה חוששין לה מחמת שנשחטה בב' וג' מקומות לכך בא ר' יצחק ושקל משופרי שופרי כי ממנה הי' יכול להשיג בקל מיפה שביפה שבה שכולם לא היו רוצין ליקח ממנה והוא ידע שאין לחוש בה לכלום, ואפשר לפרש עוד דאי הוי אמר בפשיטות שלקח מבשרה הוי ס"ד לפי שהי' צריך לבשר ולא הי' רק בהמה זו והיתה אצלו כדיעבד ושעת הדחק אבל אי הי' כאן בשר אחר הי' חושש לכתחילה והי' לוקח משאר כשר קמ"ל דלא לקח מזו רק לפי שהי' יכול להשיג ממנה משופרי שופרי אף דהי' יכול להשיג משופרי דשאר בשר ג"כ רק מכח דממנה הי' משיג משופרי דשופרי לקח ממנה ש"מ שהיה הדבר היתר גמור אצלו עד שלא היה חושש אפילו לכתחילה ליקח מאחרת ולקח מזו כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

שם למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין וב' בני אדם איכא למידק כיון דשמואל אוסר לגמרי ורב נמי לא קאמר אלא שחיטתו כשר' דיעבד א"כ היכי סמיך רב יצחק ליקח משופרי שופרי כאלו אין חשש בדבר וסמך על משנתינו והרי במשנה נמי רק שחיטתו כשרה קתני והיכי סמיך ליקח לכתחילה משופרי שופרי, ונראה לי דהיינו טעמא דר' יצחק דכיון דקתני במתניתין שנים אוחזין בסכין וודאי משמע לכתחילה נמי מותר כמ"ש הכ"מ פ"א מהלכות פסולי המוקדשין דלכך פסק הרמב"ם שנים שוחטין זבח אחד לכתחילה ובסיפא קתני אפי' אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה דיעבד דוקא, ובהכרח דזה ששחטו זה למעלה וזה למטה גורם שאינו רק דיעבד אבל במקום אחד אפילו לכתחילה והשתא מוכח ע"כ דמצד שני מקומות מותר אפילו לכתחילה דאי דיעבד הוא מצד ב' מקומות מה ענין זה לב' בני אדם