תפארת יעקב על חולין חלק א יח

בעי וביוצא ונכנס סגי, ולפי זה ממילא ניחא דלא קאמר בבודקין סגי, משום דעיקר הקושיא דאפילו יוצא ונכנס שחיט לכתחילה, ולמה לי רואין דוקא לענין דיעבד, מיהו אי נימא דדיעבד כשר בלא כלום וודאי הוי ליה לומר בבודקין סגי, דבמה נפשך אי איתי' בבדיקה סגי ואי ליתי' כשר בלא"ה, רק דהי' אפשר לומר דאיתי' וקמ"ל דלא בעי בדיקה, לכך הוצרך להקשות מכח דשחיט לכתחילה אפילו יוצא ונכנס, א"כ פשיטא דברואין לא בעי בדיקה ודו"ק:

ודע שיש להקשות לכאורה לפי מה שכתבו התוס' לעיל במשנה ליישב פירש"י דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין או אין מומחין, א"כ מאי פריך הכא בין לאביי בין לרבא הא איכא למימר דנקט דיעבד מכח חש"ו, כיון דאינהו באמת רק דיעבד, אבל באמת לק"מ דדוקא חש"ו שייך לומר דנקט משו' אין מומחין או טמא בחולין, דגוף הדין שיש היתר בחש"ו אתי לאשמעינן, דלא תימא שאין להם היתר כלל קמ"ל דיש להם היתר ברואין, ונקט דיעבד מכח אין מומחין, אבל להיפוך לא שייך לומר דנקט כותי בכלל וכולן דיעבד מכח חש"ו, דלמה לי' למיתני כותי כלל כיון דכבר שמענו היתר כותי אפילו ביוצא ונכנס ואפילו לכתחילה במשנה גופא, ומה צריך לכללו בוכולן עם חש"ו לענין דיעבד וברואין דוקא:

בתוס' בד"ה המניח קתני לאו לשנויי וכו'. כבר כתבתי בגמרא דשפיר משני אליבא דאביי, דרק לענין לכתחילה שייך להקשות מיין נסך לשחיטה, דכיון דאין חוששין ביין אפי' לכתחילה, ש"מ דמירתת דיוצא ונכנס דבר ברור הוא, אבל לפום מה דמשני דביין רק דיעבד, שוב לא קשיא דיעבד אדיעבד, דשאני יין שאנו באין לאסור את המותר, משא"כ שחיטה שאנו באין להתיר את האסור ואין מתירין רק בדבר ברור. ועל דברי התוס' יש לדקדק, חדא מה שכתבו בתירוץ ראשון דלא בא רק להקשות על דברי רבא, קשה הא ארבא נמי לא קשיא דכיון דמדמה שחיטה ליין נסך, א"כ ע"כ הכוונה לכתחילה דאי דיעבד בבא ומצאו סגי ולמה לי יוצא ונכנס, דהא ע"כ אין הכוונה המניח דוקא דיעבד, דהא באמת לכתחילה היא כמו שכתבו התוס' בדיבור שאחר זה, א"כ מוכח דע"כ לכתחילה, דדיעבד בבא ומצאו סגי, ועוד דמ"מ קשיא לאביי כיון דמוכח עכ"פ דדיעבד מותר, א"כ למה לא ישחוט לכתחילה ביוצא ונכנס על סמך שיתן לו כזית בשר, כיון דאי ליתי' קמן מותר, ומכ"ש דקשה על תירוץ השני דלאביי באמת בליתי' קמן מותר, דלמה לא יתן לו לכתחילה על סמך שיתן לו כזית בשר, והרי התוס' הקשו לקמן לרבא למה לי יוצא ונכנס יתן לו לשחוט על סמך שיתן לו כזית בשר ותירצו דחיישינן דלמא אשתלי, וזה לא שייך אי נימא דבאשתלי מותר דיעבד כמו שכתב הרא"ש להדיא, ואולי יש לומר דלא דמי להא דהרא"ש בשם הגאונים, דעיקר מה דס"ל לתוס' אליבא דאביי ורבא דבליתיה קמן כשר בלי כזית בשר, היינו משום דדיעבד סמכינן על סברא דמירתת שמא יתן לו כזית בשר וממילא שחט שפיר, אבל לכתחילה אין לסמוך על סברא זו דמירתת שיתנו לו כזית בשר, א"כ ממילא אין ליתן לכתחילה על סמך בדיקה דילמא אשתלי, ואף שיהא מותר מכח סברא דמירתת, אבל סברא דמירתת גופא אין סומכין עליה לכתחילה, ואי יתן לו לכתחילה לשחוט סומך הוא על סברא דמירתת לכתחילה, דאי משום שיתן לו באמת לכתחילה, אין זו סמיכה, דילמא אשתלי, ויש לחלק עוד, ועמ"ש בגמ' ובתוס' בד"ה אבל ישוב לקושיא ראשונה הנ"ל:

בד"ה המניח קתני דיעבד לא בעי למימר וכו'. כבר כתבתי דבאמת המניח דיעבד, ואין השומר, לכתחילה, וטעמא רבה איכא, דשאני היכא דמניח בעצמו העכו"ם בחנותו ויושב שם ברשות ולא מיסתפי מיניה, שאפילו יבא יוכל להכחישו ולא יפסיד העכו"ם, משא"כ בהך דאין השומר, דהיינו של עכו"ם ואי יגע יפסיד שלא יוכל למוכרו לישראל, שפיר אפילו לכתחילה מותר, ולדברי התוס' קשה כיון דמשמע אף לכתחילה ממילא יש הכרח דהוי לכתחילה, דאי דיעבד בבא ומצאו סגי כמו עכו"ם שנמצא בצד הבור:

בא"ד וא"ת דלקמן גבי השוחט במגל יד וכו'. תמוה לי שלא הביאו ממשנה הקודמת השוחט בלילה דפריך ג"כ השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, ונראה לי דוודאי יש לומר דדוקא הכא נקט המניח ולא נקט מפורש מניח אדם עכו"ם כדי שנדע בבירור דהכוונה לכתחילה, משום דכבר שמענו ממשנת אין השומר דמעיקרא דאפילו לכתחילה, משא"כ השוחט בלילה כיון דבא התנא לאשמועינן הכשר שחיטה בלילה, אי הכוונה אפילו לכתחילה פשיטא דהוי ליה לתנא לומר בפירוש לכתחילה ולא לשון סתום שיש לפרשו דיעבד אבל ממגל יד קשיא להו שפיר דהתם נמי כיון דקתני שם חוץ ממגל קציר, מוכח דהכל חוץ מגל קציר אפילו לכתחילה, ומ"מ דייק השוחט דיעבד אין, ש"מ דלשון השוחט אינו במשמע כלל לכתחילה רק דיעבד, ושפיר קשיא להו דהכא המניח משמע גם לכתחילה, וכן מהשוחט אחד בעוף קשיא להו שפיר, דקתני שנים בבהמה דע"כ לכתחילה, וכן הרוחץ במי מערה, דקתני מי טברי' דאפי' לכתחילה, וכן מהך דסוטה דאין להקשות כלל דהוי ליה לפרש בהדיא, כיון דלא בא לאשמועינן כלל הכשר דיעבד רק או על פי שנים או על פי אחד, וע"כ דלשון זה אינו סובל רק דיעבד, ולפי מה שכתבתי בגמ' דהך דהמניח באמת דיעבד לק"מ:

בד"ה אין השומר וכו' וקשה דבריש גיטין. הנה כל מה שכתבו ליישב בזה אינו מספיק, כי מה שכתבו דהכוונה לחזור וליטול הימנה ולומר, אינו נכון, דהא המביא גט קתני ואין כאן רק הבאה ושפיר צריך לומר, והוי ליה לומר המביא גט ונתנו לה אמר אין צריך שיאמר, דהיינו לחזור וליטלו ולומר, אבל כיון שלא זכר רק הבאה הרי המביא צריך לומר, ומה שתירצו דהיינו שצריך שיראה ואי לא ראה אין צריך לכתוב אחר, גם זה תמוה דאי לא ראה היאך יאמר, וע"כ שיחזור למשלחו ויכתוב אחר, א"כ וכי מוכרח הוא לשלוח את זה, שאם גט זה בטל הרי נתבטל לגמרי, ולמה לו להזכיר מה שיעשה מחדש, שמא לא יגרש כלל, והוי ליה לומר המביא בא"י ואינו יכול לומר כשר ליתנו לאשה, ולדעתי נראה דדיעבד הכוונה שהביא גט והוא צריך שיתנו לה בפני ב"ד, ואפי' למ"ד בפני שנים, אבל עכ"פ בשליח קרוב או פסול לדון, צריך ב"ד שלם כדי שיאמר בפני נכתב, ואף דלמ"ד משום לשמה בוודאי לא בעי רק ב', מ"מ לא מיבעי להרי"ף דע"ח נמי כרתי, אי ליכא תרי יכול ליתנו לה בינו לבין עצמו, ואפילו להחולקים ס"ד דמתניתין ר"מ דע"ח כרתי, א"כ אי ליכא עדים שיאמר בפניהם בפני נכתב יכול ליתן לה ואין צריך שיאמר, והיינו דיעבד, אבל אי בא לפנינו צריך שיאמר, קמ"ל דאפילו לכתחילה אין מצריכין אותו לומר, ולפי מה שכתבתי בגמרא דעיקר הקושיא דע"כ המניח לכתחילה, דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי, כיון שכבר נשנה אין השומר, א"כ בלא"ה ניחא, רק לפי מה שכתבתי דבאמת המניח דיעבד, א"כ אין השומר ע"כ לכתחילה דוקא, צ"ל כמ"ש:

בד"ה אבל בא ומצאו ששחט וא"ת וכו' בא ומצאו לישתרי וכו' ולדעתי לק"מ דדוק' הכא דהכותי צריך להיות שם לשחוט, ואם יבא בעל הבהמה וימצאנו שוחט אינו מקפיד על השחיטה, ולא יהא נתפס בזה כלל, רק שלא יראה בעת שמקלקל בשחיטתו, אבל נכרי זה שנמצא בצד הבור כל שימצאנו שם מירתת הוא, דאפי' לא יראה הניסוך ירא כי מה טיבו של הנכרי בבור, כיון שאין לו מלוה עליו, ומה שתירצו דלרבא נמי אי ליתי' קמן כשר אפילו בא ומצאו ואפשר דאפילו לאביי כשר דלדידיה יוצא ונכנס אינו כלום ומ"מ כשר בליתי' קמן וה"ה בא ומצאו, וכבר כתבתי מה שיש לדון בדברים הללו, מיהו נראה לי ליישב מה שהקשיתי לעיל דשפיר מצי רבא לדקדק מהמניח, דע"כ דלכתחילה מותר, דאי דיעבד למה לי יוצא ונכנס אפילו בא ומצאו כשר, דיש לומר דמ"מ כמו דמקשה אח"כ מאין השומר צריך, דקתני בהדיא לכתחילה, ומ"מ מעיקרא מקשה ליה דמהך דהמניח לא מוכח לכתחילה, א"כ ממילא אף דמהך נכרי שנמצא בצד הבור הוי מצי למידק דהמניח לכתחילה, מ"מ מהך דהמניח עצמו לא קשיא, ובוודאי ממקום אחר מוכח דהמניח לכתחילה, דהא מהך דאין השומר מוכח טפי, ובהכי ניחא לי נמי הך קושיא, דכיון דדיעבד מותר ממילא מוכח דלכתחילה מותר בכותי על סמך שיתן לו כזית בשר, ושפיר מקשה מהמניח, ולהנ"ל ניחא דמ"מ כיון דאביי סובר דדיעבד לא, אין כאן קושיא רק על דיעבד דאביי ולא על לכתחילה ודו"ק. ועמ"ש לעיל ליישב מה דקשה למה לא יתן לרבא אפילו בלי יוצא ונכנס על סמך בדיקה, כיון דדיעבד מותר לא שייך אשתלי, דהך סברא דמותר דיעבד היינו מכח דמירתת שיתנו לו ועל סברא זו אין ראוי לסמוך לכתחילה ע"ש. ע"ב בגמרא בודק סכין ונותן לו וכו' לא ישחוט וכו'. משמע דמיירי בבהמת ישראל ומוסר לו לשוחטה, דאי בשל מומר היכי שייך לא ישחוט דהא לא ציית לן, ועוד כיון שהוא יודע שיש לו סכין יפה פשיטא דיכול לשחוט, רק אנן לא סמכינן עליה, ומדקאמר לא ישחוט משמע בהדיא דבבהמת ישראל מיירי, והשתא תיקשי כיון דלצורך ישראל הוא שוחט, והוא אינו מומר להכעיס רק לתיאבון, א"כ ממילא אינו חשוד על לפני עור, ומה דאמרינן דלא טרח, זהו רק לצרכו בשביל שהוא תאב לאכול לא טרח, ואכיל איסורא, אבל לא להכשיל חבירו במה שהוא אינו אוכל כלל ואין הבהמה שלו, ובמה שאינו תאב ואינו מומר לזה להכשיל, ממילא טרח שפיר, ואין לומר דשאני לפני עור דנבלה, כיון דחשיד לנבלה ממילא קל אצלו לפני עור דנבלה, ולא טרח כדי שלא יעבור על לפני עור, הא ליתא דהא רבא לית ליה הא דכיון דדש ביה כהיתרא דמי ליה, רק דשפיר איסורא הוא לגביה, רק דלתיאבון אוכל איסור ולא טרח, אבל בלפני עור שפיר טרח, ומזה ראיה לדעת הרמב"ם דפסק במומר לשאר עבירות ג"כ בעי בדיקת סכין, דחשיד שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכתה, הילכך חוששין לו דאפילו בלפני עור לא טרח, והא דקאמר לאכול נבלות רבותא קאמר דאפילו בנבלות לא אמרינן כיון דדש ביה כהיתרא דמי ליה, ואפילו בדיקת סכין לא יועיל קמ"ל, אלא שיש להקשות בהא דקאמר לקמן דאביי לא קאמר כרב אשי דלא ס"ל הא דרבא,