תפארת יעקב על חולין חלק א קפט

במשנה כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלין אותם במלאכה אחרת א"כ מ"ש דלענין טומאת בגדים אמרינן דלמ"ד אינה לשחיטה רק לבסוף אינה מטמאה בגדים רק בגמר שחיטה ומ"ש דלענין לפוסלה במלאכה לכ"ע פוסלה אפילו באמצע שחיטה לענין שלא תטמא עוד בגדים, דליכא למימר דבאמת אינה פוסלת רק בגמר שחיטה והא דקתני אירע פסול בשחיטתה אינה מטמאה בגדים היינו נתנבלה אבל מלאכה אפילו אח"כ מטמאה בגדים הא ליתא דא"כ בפסולה נמי הוי ליה לחלק דמעיקרא אין מלאכה פוסלת ובסוף פוסלת, וצ"ל דשאני פסול מלאכה משחוטי חוץ דנחלקו לעיל אי סימן אחד פוסל ומחייב ולרב יוסף אי מיעוט סימנים פוסל ומחייב משום דשחוטי חוץ חיובא בשחיטה הוא דאשר ישחט כתיב הילכך כל שעדיין אינה שחיטה גמורה סובר ר' יוחנן דאינו מחוייב אבל פסול מלאכה מצד התעסקות הוא לפי שהוא עוסק בה ופשיטא דתחילת שחיטה נמי מעסק הפרה הוא ואי אפשר מבלעדי עסק זה לכך פוסלת, אבל לענין טומאת בגדים הוא דבר מחודש מצד הכשרה של פרה שכל שנעשה בה מעשה הכשר פרה מטמאה הילכך כיון שעדיין לא נשחטה אינה מטמאה שעדיין אינה פרה כשרה ואינה יכולה לפעול עדיין טומאת בגדים אבל לפוסלה במלאכה לא שייך לומר שלא תפסול לפי שעדיין אינה פרה דמחמת שאינה פרה אין זו מעלה שתהא פרה והרי אנו אומרין שאינה פרה אבל לטמא בגדים שאתה צריך לומר שהיא פרה שפיר אנו אומרים שעדיין אינה פרה ודו"ק היטב:

שם אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט. תמוה לי כיון דהתחלת שחיטה לשם שלמים היא אחר שכבר התחיל לשחוט א"כ אין לך מום גדול מזה ואטו אי ישחוט שלמים בעלי מומין על החמץ יתחייב ואם נפשך לומר דמה ששחט מעיקרא לשם פסח מצטרף ולא חשיב מום כיון דדרך שחיטת קדשים נשחט אף שנשחט לשם פסח מועיל לשלמים דאח"כ שלא יהא כשוחט בעל מום א"כ היכי קאמר אח"כ מדמי פסח מי אידחי ופירש"י ז"ל שיכול לפדותו ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה דהיכי יכול לפדותו כיון דראוי הוא לשלמים ואין פודין דבר הראוי למזבח לחולין ומה בכך דיש בו מום הא ראוי הוא במום זה להקריבו שלמים למזבח, לכן נראה לי כיון דקאי השתא למ"ד דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה כלל רק סתמא הוא שלמים רק לפי שראוי הוא לפסח שני בעי עקירה ובוודאי כל ששוחט אותו קודם פסח שני בתוך המועד הרי בשחיטה זו עקרו רק דלא מהני דשחיטת פסח שלא בזמנו דפסול הוי ביחד עם העקירה ואנן בעינן עקירה קודם דאי בא ביחד עם הפסול אמרינן דפסול הוא ואין כאן שלמים אח"כ כלל, ואהא מקשה כיון דאין לשחיטה רק לבסוף הרי מתחילה אינו פסול א"כ אותה התחלת שחיטה עצמה הוי עקירה דבזה עוקר ובזה אינו פוסל והוי עקירה קודם לשחיטה וכיון דמועיל עקירה זו ממילא כל מה ששחט הכל לשלמים היא ואין כאן בעל מום כלל רק תמימים שחט לשלמים, ואהא משני מדמי פסח מי אידחי ושפיר אמרינן דהתחלת שחיטה זו לאו עקירה לשלמים היא רק לשלמים לא יועילו דהוי מום והוא שחט לשם פסח ויפדה להביא בדמיו פסח וכיון שלא נעקר לשלמים בהתחלת שחיטה ממילא הוי בעל מום ואינו ראוי לשלמים והא בהא תליא ולא שייך לומר דע"כ אינו ראוי לפדות משום דראוי לשלמים דמעיקרא אתה צריך לדון אם הוא ראוי לשלמים מצד עצמו, אבל מצד עצמו יש בו מום ואינו ראוי רק מחמת עקירה ושפיר אמרינן דלא עקר והוי שפיר מום ויכול לפדותו:

שם מדמי פסח מי אידחי. פירש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה, נראה לי דכוונתו ליישב דלכאורה קשה גם למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דנהי דמכי שחט מיעוטא פסל לה אבל מ"מ כששחט העור בלבד אידחי לה מפסח כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ח ע"ב דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין לך מום גדול מזה א"כ נדחה מפסח בשחיטת העור ובהא וודאי עדיין לא הוי משום פסול פסח שלא בזמנו, לזה פירש דדוקא אי שחט מיעוט אין לך מום קבוע גדול מזה אבל בעור לבד הוי רק מום עובר ועדיין ראוי לפסח שני כשיתרפא אבל בהך דבדיקת סימנים שכתבו התוס' הנ"ל ע"כ לעולם צריך לבדוק בעת שחיטה ולהפריד העור ופסול משום מום עובר עכ"פ ואי ימתין עד שיתרפא יצטרך לבדוק שנית, ומה שפירש"י קודם גמר שחיטה אף דבריש כסוי הדם משמע דאפילו אחר גמר שחיטה יכול לפדות היינו דוקא בקדשים שהם פסולין כקדשי בד"ה דמיירי התם וכמו כן שחוטי חוץ אבל בקדשים כשרים פשיטא דאחר שחיטת רובן בהכשר אין להם פדיון ואפילו מעיקרא אין להם פדיון רק כאן יש להם פדיון לפי דלא הוי עקירה לשלמים רק נשחט לפסח והוי פסול יש לו פדיון ודו"ק:

בגמ' וכי תימא בעי העמדה והערכה. פירש"י אין קדשים ניפדין וכו' וזו אינה יכולה לעמוד על רגליה, דבריו צ"ע דאי הקושיא היתה דמסתבר ליה דאפילו במיעוט סימנים אינה יכולה לעמוד על רגליה א"כ מאי משני דמפרכסת כחיה מה בכך מ"מ אינה יכולה לעמוד על רגליה ולא הוי בכלל העמדה והערכה, ועוד דמאיזה צד ס"ד דבמיעוט סימנים אינה יכולה לעמוד על רגליה, אבל דבר ברור הוא דהכוונה דס"ד דכל שנעשה בה מעשה נבלה חשובה כמתה ודוקא דבר חי נפדה על ידי העמדה והערכה דכתיב והעמיד את הבהמה שתהא בהמה חיה ולא כשהיא חשובה כמתה, ומייתי דשחט בה ב' הרי הוא כחיה וממילא הוי בכלל העמדה והערכה, ויש לפרש עוד דוודאי אי יפדה אחר שחיטת מיעוט על ידי העמדה והערכה א"כ לא ימלט שיהא שהייה בשחיטה רק דס"ד דראוי הוא לשוחטה על סמך פדייה והעמדה והערכה אח"כ אחר שישחוט הרוב שלא תפסול עוד בשהייה והיינו דמקשה וכי תימא דבעי העמדה והערכה ואחר שנשחט לגמרי בוודאי אינו מועיל ומשני דאפילו אחר שחיטה חשיבא כחיה ומועיל בה העמדה והערכה מיהו התוס' לקמן ריש כסוי הדם כתבו דבבהמה שמותרת באכילה כל שנשחטה רוב אינה בכלל העמדה והערכה אבל כבר כתבתי לקמן שם דאין זה מוכרח התם כלל עיי"ש:

בתוס' בד"ה והוינן בה כך היא גירסת הקונ' וקשה וכו' מידי דהוי אשלמים וודאי. לכאורה קשה דהוי להו להקשות הא על פירש"י דלמה לו להקשות מסיפא טעמא דשלא לשמו הא באמת קשה טפי מרישא דקתני לשמו פטור והרי אפילו שחטו לשם פסח ראוי שיתחייב כיון דסתמא שלמים הוי שלמים וודאי ששחטן לשם פסח דכשרים, אבל באמת לק"מ דפשיטא דאין זה מוכרח שנאמר דהוי כשלמים ששחטן לשם פסח דהא דאמרינן פסח בשאר ימות השנה סתמא שלמים היינו כששחטו בפנים סתמא לשלמים שחט אבל בפירש בפירוש לפסח הוי לשם פסח ופסול לכך לא הקשו על פירושו רק דנידוק מרישא איפכא וע"כ כהנך יש גורסין והך סתמא הוי כוודאי שלמים, אבל באמת לק"מ לרש"י דודאי כל שלא לשמו האמור בקדשים הוי שלא לשמו בפירוש כדמוכח בריש זבחים דסתמא כשר והוי לשמה א"כ הך שלא לשמו היינו מפורש שלא לשמו ושפיר מוכח דלשמה דרישא היינו סתמא ומקשה אמאי פטור:

בד"ה מדמי פסח מי אידחי וא"ת ממה נפשך אידחי וכו'. לכאורה קשה דהא יכול להקריבה אח"כ שלמים או שימכרנה לאחר להקריבה שלמים וצ"ל דדוקא קודם פדיון כשגומר שחיטתו לשלמים לא חשיבא בעלת מום כיון דמעיקרא נמי נשחטה לקדשים עכ"פ אבל כשיפדה אותה ויוציאה לחולין שוב אינה ראוי' להקדיש' להקריב' שלמים דהוי כמקדיש בעל מום דאין לך מום גדול מזה, מיהו מה שכתבו ואסורה באכילה אינו מובן לי דתיפוק להו דאסור לשחוט חול בעזרה והיכי יגמור השחיטה [ומהרש"א במהדורא בתרא שלו הקשה היכי ס"ד דתוס' דאינו גומר א"כ אפילו שלא לשמו למה חייב והוא תמוה דפשיטא דמיירי בגומר רק דאמרינן דלכך לא אידחי מפסח משום שיש במציאות לדמי פסח כשלא יגמור], גם בעיקר קושייתם נראה לי דדוקא לפדות דבר שאינו ראוי רק לכלבים בעת פדיי' אבל כאן דבר אחר גורם שאין לו מקום לשוחטה אבל עכשיו אינה לכלבים כיון שאין שם שהייה, גם יש לחלק בין חולין שהכניסן לעזרה ושחטן בין קדשים שיפדו בעזרה וכ"ש למ"ד לאו דאורייתא בכה"ג לא אסרו רבנן, ועמ"ש התוס' פסחים דף כ"ט ע"א דהיכא דראוי לאדם יכול לפדות אפילו לכלבים ונראה דמהאי טעמא כתבו כאן ואסורה באכילה שאם הי' מותר באכילה כיון שיש במציאות שיהא ראוי לאדם שישחוט בעזרה יכול לפדות לכלבים ג"כ וצ"ע בזה:

בגמ' השוחט בב' וג' מקומות. הנה רבו בזה הפירושים כמבואר בתוס' ולקמן בביאור דברי התוס' אבאר דבריהם בס"ד ומה שיש לדון בהם אמנם כאן נאמר מה שנראה לי פשוט בפי' סוגיא זו והוא דבכל שחיטה היה מהראוי לומר דבתחילת שחיטה נעשה נבלה טרם שגמר השחיטה רק דאמרינן כל שלא שהה הכל מיקרי שחיטה ודרך שחיטה כך כמו שפירש"י לעיל (גבי שוחט מן העורף] אבל אי שהה שוב אין מצטרפין השחיטות להיות אחת ולכך מיעוט ושט ששחט מתחילה הוי כניקב בקוץ דכיון ששהה אינו מצטרף למה שגמר ולפי זה ממילא אי שחט בב' וג' מקומות במשך הצואר במשך אחד לאורך הצואר סמוך לראש ולמטה ממנו ועוד למטה ממנו א"כ אי שחט בראשונה הכשר שחיטה פשיטא דלכ"ע מהני דכבר נתכשרה באותה שחיטה בלבד אבל אי שחט מעיקרא מיעוט ושט או רוב קנה ואח"כ שחט דוב קנה עם ושט למטה ממנו אפילו לא שהה בנתיים שיעור שהייה כלל תליא אי בעינן שחיטה מפורעת או לא והיינו דאי בעינן שחיטה מפורעת א"כ אי אפשר לצרף שניהם שיהיו שחיטה אחת דהיכי יצטרפו ויתאחדו כאחת כיון שיש הפסק מקום ביניהם ואם אתה מכשיר מכח שחיטה אחת הרי אינה מפורעת וע"כ שאתה דן רק שחיטה השני' שיש בה רוב הכשר שחיטה זו היא השחיטה והיא בעצמה מפורעת א"כ אותו שחתך במקום האחר הוי כנקיבת קוץ בעלמא והרי ניקב הושט קודם ששחט, וכמו כן שנים ששחטו זה לצד הראש וזה למטה לצד הריאה אפילו שחט כל אחד רוב אסורה דשני שחיטות בבהמה אחת ליכא ואם אתה דן אותה לשחיטה אחת גדולה הרי אינה מפורעת שהרי יש הפסק ביניהם וכל אחת לעצמו הוי מפורעת אבל אינן