תפארת יעקב על חולין חלק א קפז

מקשה שפיר התם כיון דלמ"ד אינה לשחיטה רק בסוף ע"כ אין מעשה כל דהו אוסר לע"ז והרי פליגי תנאי בהא בפרק תמיד נשחט א"כ כיון דלאחרים התם אין שחיטה לע"ז אוסרת במעשה כל, דהו לא שייך לומר דפליגי נמי בהא דלמ"ד יש שחיטה מעשה כל דהו אוסר, מיהו לפי מה שהקשו התוס' כאן דלמה נקט חטאת ולא זבח בוודאי הוי מצי להקשות בפשיטות למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף תיקשי באמת מ"ש דנקט חטאת ולא זבח דהא לדידיה אפילו מיעוט סימנים חייב משום שחוטי חוץ א"כ פשיטא דאין הפרש בין בהמה לעוף, ובאמת לא היו צריכין להקשות כך רק בפשיטות דמאי קושיא התם עד שהוצרך לאוקמא בחטאת העוף הא אפילו בבהמה מצי מיירי בחצי קנה פגום והוסיף כל שהו דחייב משום שחוטי חוץ אפילו בסימן אחד, וצריך לומר דהא לא ניחא להו להקשות דיש לומר דהמקשה מקשה אליבא דרבא דסובר דלמ"ד אינה לשחיטה רק לבסוף לא מהני סימן אחד א"כ תיקשי לדידיה הך ברייתא דשלש חטאות והוצרך לאוקמא בחטאת העוף, [ועוד דלרבא יש לומר דאפילו למ"ד ישנה מתחילה עד סוף מ"מ כיון דלדידיה בעינן סימן אחד דוקא ובחצי קנה פגום והוסיף כל שהו לא מיחייב ואפילו במליקה בחטאת העוף לא מהני בפנים הוספה כל שהו כמו שאבאר בסמוך, והא דחייב בחצי קנה פגום והוסיף כל שהו דראוי לפתח אהל מועד למלוק ושט רק בשחיטה בחוץ בחטאת העוף עצמו חייב אבל בבהמה לא מיחייב כה"ג] לכך הקשו בפשיטות טפי דתיקשי למ"ד הכא דבסימן אחד לכ"ע מיחייב דלמה נקט חטאת ולא זבח, והשתא פשיטא דהדרא קושיא לדוכתא למה להו להקשות לפי מה שפירשו בבהמה אבל לפירש"י לא קשיא הא פשיטא דגם לרש"י קשה דתיקשי לרב יוסף דהכא דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אפילו במיעוט סימנים א"כ תיקשי ליה ברייתא דליתני זבח ולמה נקט חטאת, ועוד יש להקשות למה להו להקשות רק לפי שיטתם שפירשו בבהמה הא סוף סוף קשה אפילו לפירש"י דעכ"פ הוי מצי למינקט עולה בעולת העוף דוודאי חייב בסימן אחד ובחצי קנה פגום ולמה נקט חטאת וצריך לומר דהא לא קשיא להו דבעולה לא שייך חצי קנה פגום דכבר נפסל לאהל מועד דכיון דצריך מליקת ב' סימנים לרבנן דוקא כולם ולא רובם א"כ כל שני הסימנים בעינן שיהא בהם מליקה וכל שחצי קנה פגום אין ראויין לאהל מועד ושוב ליכא משום שחוטי חוץ משא"כ בחטאת העוף ראוי לאהל מועד במליקת ושט, [והא לא קשיא מאי קשיא להו לתוס' דליתני זבת הא חצי קנה פגום בבהמה הוי מום והוצרך לאוקמא בעוף שאין תמות וזכרות פוסל בו, הא ליתא דדוקא היכא שנחתך העור הוי מום אבל היכא שלא נחתך העור ונפגם הקנה מחמת חולי אין זה מום כלל כנ"ל], אך לפי זה יש ליישב עיקר קושיית התוס' דלכך נקט באמת חטאת לאשמועינן דעולת העוף לא משא"כ אי הוי נקט זבח לא הוי שמעינן זה, מיהו בלא"ה מתרצים שפיר דלכ"ע בעינן שיגמור גם השני וכששחט לע"ז הוי השני עפרא בעלמא ועמ"ש בסמוך:

בא"ד משום דגמר השני בפנים. הקשה מהרש"א דתיקשי ליתני עולת העוף דלא בעינן גמר משום דסימן אחד הכשר שחיטה בחוץ, והנה מלבד מה דמשמע מדברי התוס' לעיל דאפילו בהא בעינן גמר בפנים דאין ללמוד קדשים דבעינן ב' סימנים מחולין דהכשירו בסימן אחד שלא להצריך גמר כלל, תדע דהוי להו להקשות לרש"י הא גופה אי בעוף למה לי גמר בפנים אפילו לא שחט רק סימן אחד בחוץ חייב, אבל בלא"ה נראה לי דעולת העוף כל שחצי קנה פגום אינו ראוי לאהל מועד כיון דבעינן מליקת שני סימנים דוקא ולרבנן דוקא שלימים ודוקא שחיטה דתניא במיפק חיותא סגי בגומר משהו אבל במליקה לא מהני רק מליקת הסימנין או רובו בחטאת, אבל כל שחצי קנה פגום נפסל למליקה ואפילו למלוק למטה מן הפגם לא מהני שאין סימן אחד שנפגם מעצמו ראוי למליקה ואפילו נפגם חציו לא מהני, וזה שלא הקשו התוס' גם לפירש"י מעיקרא דלא ס"ד דבעינן גמר דוקא דלוקמא בעולת העוף דוודאי חייב בסימן אחד וע"כ כמ"ש:

בגמ' כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים וכו' אירע בה, פסול וכו' אינה מטמאה בגדים. פירש"י שאין כאן עבודה ואם אסף אפרה או שרפה ולא נגע בה או אפילו נגע בה בפשוטי כלי עץ וכו' אינו טמא וכו', ודבריו צ"ע לכאורה דמה ענין נגיעה לטומאת בגדים וכי הנוגע בנבלה מטמא בגדים, ונראה לי דכוונתו דלאו דוקא לענין טומאת בגדים יש נ"מ באירע בה פסול אלא לענין טומאת עצמו שהרי הוא טמא עד הערב בעצמו רק דאי נגע בלא"ה טמא משום נוגע בנבלה רק בלא נגע נ"מ נמי שהוא אינו טמא רק משום דלא שכיח שלא יגע בו נקט לה לענין טומאת בגדים, וזה שכתב דאם אסף אפרה או שרפה ולא נגע בה אינו טמא והיינו דהוא עצמו אינו טמא, אך מה שכתב אסף אפרה צ"ל דנגע שהיה עוד חתיכות שלא נתאכלו בתוך האפר דאפר של נבלה אינו מטמא וכמו כן מה שכתב פשוטי כלי עץ משום דנוגע ע"י דבר אחר שהוא עצמו מקבל טומאה אינו חוצץ והוי כנוגע בעצמו:

שם אירע בה פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים. כך היא הגירסא כאן בגמרא אבל במשנה במסכת פרה לא הוזכר זה כלל אלא אירע בה פסול בשחיטתה אינה מטמאה בגדים, וכן נראה מפירש"י ז"ל כאן שציין בשחיטתה כגון שנתנבלה אינה מטמאה בגדים שאין כאן עבודה, וכן מוכח לכאורה להדיא שגירסא זו משובשת דהא פריך בסמוך ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לפלוג נמי בשחיטתה וקשה למה ליה להקשות הכי הא מפורש ברישא דבשחיטתה קודם פסולה נמי אינה מטמאה בגדים ולמה לא יטמא מעיקרא כיון דישנה מתחילה ועד סוף, מיהו לפי מה שאבאר בתוס' בד"ה אירע יש לדחות ראיה זו, אך בלא"ה ע"כ הך גירסא משובשת דהא פריך בסמוך דלפלוג נמי בהכשר פרה דשחטוה בתרי גברי או שחט חד גברא בתרי סודרי ומשני בהכשר לא קא מיירי והשתא הא בהדיא קתני אירע בה פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין אחר פסולה אינה מטמאה בגדים מוכח להדיא דאי לא אירע בה פסול מטמאה בגדים בהתחלת שחיטה ג"כ דאי לעולם בגמר שחיטה היכי שייך לומר אירע בה פסול בין קודם פסולה דכיון דאירע פסול באמצע לעולם אינה מטמאה קודם גמר בלי שום פסול וע"כ דגירסא זו משובשת היא כנ"ל:

שם לפלוג נמי בשחיטתה. איכא למידק דמשמע דמקשה דהוי ליה לחלק בשחיטה ג"כ כמו דמחלק בהזאה ובאמת עדיפא הוי ליה להקשות דלא הוי ליה לחלק רק בשחיטה ולמה לו לחלק בתרווייהו ואדרבא שחיטה הוי רבותא דמ"מ מעיקרא מטמאה וכ"ש הזאה, ונראה לי משום דהך לפלוג נמי בשחיטתה אין הכוונה שנתנבלה באמצע שחיטה דבהא פשיטא דלכ"ע אין שחיטה זו כלום ואטו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף יהא הדין השוחט בחוץ ונתנבלה יהא חייב והרי משנתנו מפורשת השוחט ונתנבלה בידו אינו חייב משום או"ב לכ"ע דפשיטא דבעינן שחיטה גמורה ולא נחלקו רק כשעשה שחיטה גמורה אז סובר ר' יוחנן דכל דבר הפוסל או המחייב מחייב ופוסל מתחילתו ור"ל סובר בגמר דוקא אבל השוחט ונתנבל ליכא למ"ד שיהא חייב והרי לעיל לא פליגי רק בגמרו בפנים דהוי שחיטה גמורה, וברור דהכוונה לפלוג בשחיטה שנשחטה כהוגן רק אירע פסול אחר באמצע שחיטה דבר הפוסל את הפרה כגון מלאכה כדומה דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ג"כ מטמאה בגדים בתחילת שחיטה טרם שנפסלה והיינו דקאמר לפלוג נמי בשחיטתה דהשתא הוי רבותא בתרווייהו בשחיטה אף שלא היה לה שחיטה בהכשר מ"מ מטמאה ובהזאה קמ"ל אפילו היתה הזאה עצמה שלא כהוגן דכה"ג בשחיטה לא הוי מטמאה קודם בהזאה מטמאה, ויש לומר עוד דלכך קאמר לפלוג נמי בשחיטתה דבשחיטה קמ"ל דאפילו בשחיטה מטמאה קודם ובהזאה קמ"ל דאפילו בהזאה אינה מטמאה אח"כ, ועמ"ש בתוס' בד"ה אירע:

שם ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. משמע דמתזבח למד שלא ישחטו שנים ומתזבחהו למד שלא יהא אחד שוחט ב' ויש להבין דאפילו אי אין אם למסורת מ"מ עכ"פ אין במשמע יותר מזבח אחד ודרש הראשון הוי ליה ללמוד מכח המסורת דאי הוי כתיב תזבחוהו הוי משמע שנים שוחטין, וצ"ל דאי הוי כתיב תזבחוהו ממילא לא הוי מוכח דאין אחד שוחט ב' זבחים דאף דכתיב הוא היינו להורות דב' שוחטין אחד וה"ה אחד ב' אבל השתא דכתיב תזבחהו ע"כ שרק אחד ישחוט, ואי הכוונה דאחד יכול לשחוט הרבה רק שנים אין שוחטין אחד הוי ליה למכתב תזבח ומדכתיב תזבחהו מוכח דהקפידה דאחד ישחוט אחד לא שנים אחד ולא אחד שנים, ולפי זה לחכמים דפליגי וס"ל דב' שוחטין זבח אחד והיינו דיש אם למקרא דקרינן תזבחוהו א"כ ממילא לא מוכח דאחד אינו שוחט ב', והשתא יש לדקדק הך מתניתין דלקמן דקתני השוחט ב' ראשין כאחד שחיטתו כשרה כמאן אתיא אי כרבנן הא ממילא אחד שוחט ב' ג"כ כנ"ל ואי כראב"ש היכי קתני בתר הכי שנים אוחזין בסכין ושוחטין דמסתמא נמי בקדשים הא אין שנים שוחטין זבח אחד, וביותר קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק פ"א מהלכות פסילי המוקדשין דשנים שוחטין זבח אחד לכתחילה ואין אחד שוחט ב' זבחים לכתחילה והרב בכ"מ כתב דשניהם למד מהך מתניתין דלקמן דקתני השוחט ב' ראשים שחיטתו כשרה דיעבד וקתני בתר הכי שנים אוחזין בסכין ושוחטין והלח"מ הקשה דאינו ראיה דהא שחיטתו כשרה קתני ואין זו קושיא דהוי ליה למיתני שנים שאחזו בסכין ושחטו כיון דעיקר השחיטה בשנים רק דיעבד וע"כ דהא אפילו לכתחילה רק משום דקתני אפילו אחד למטה ואחד למעלה נקט שחיטתן כשרה אבל גוף שחיטת השנים כשרה לכתחילה, אבל הא קשיא דלכאורה אין זו לא כראב"ש ולא כרבנן דכפי הנראה הא בהא תליא ונראה לי דוודאי לרבנן דראב"ש לא למדנו מהך קרא כלום רק הך דלא ישחוט ב' ראשים טעמא אחרינא איכא דעביד לקלקל שחיטתו ובקדשים דאסור להביאן לבית הפסול חששו רבנן ואסרו לכתחילה משא"כ ב' זבח אחד אפילו לכתחילה מותר, והא דמייתי לעיל להוכיח דהך דשוחט ב' ראשים בקדשים מהך ברייתא דרב יוסף היינו דאכתי לא ס"ד דחכמים פליגי על הך ברייתא א"כ ע"כ דהך תנא דברייתא לאו עיכובא אמרה דהא במתניתין שחיטתו כשרה קתני רק לכתחילה קפדינן מהך קרא והך דשנים אוחזין ע"כ