תפארת יעקב על חולין חלק א קפב

דנפסלה בנפרץ מחצה וכן מ"ד אסור סובר דבתר עומד אזלינן כיון דלפעמים הוא פסולה מקודם שאין שם מחיצה כלל וזה מעמיד שם מחיצה ואמרינן שצריך להעמיד רוב ואי לא"ה פסולה הילכך כיון שאין הכרח שם שיהא הדבר המתחדש פרוץ או עומד פליגי למר פרוץ בעינן רוב ולמר עומד רוב ואדרבא מ"ד פרוץ כעומד מותר מסכים טפי להך דכאן דמחצה דשחיטה אינה כרוב דחלק הנשחט כאן הוי כמו פרוץ דהתם וחלק העומד כאן הוי כמו חלק העומד דהתם רק דהכא הפירצה הוא להכשיר והתם הפירצה מקלקל אבל כמו דהכא בעינן פרוץ רובא דוקא להכשיר כמו כן התם בעינן פרוץ רובא לפסול ופשיטא שאין להקשות למה שם הפרוץ פוסל וכאן מכשיר [ועיין מה שכתבתי לעיל דלכ"ע בתנור בתר נתיצה אזלינן דכיון דהטהרה מתחדשת ע"י נתיצה ומעיקרא כשנטמא ע"כ שלם הוא לכך בעינן רובא דוקא ומחצה אינו כרוב וניתץ כולו כמ"ש לעיל], ואולי מה שכתבו התוס' לחלק דהכא איסור וטומאה והתם מחיצות נתכוונו להנ"ל דאיסור וטומאה ע"כ הדבר המכשיר והמטהר הוא החלק הנשחט והנתיצה בתנור ושפיר אמרינן מחצה אינו כרוב אבל התם לא שייך לומר דעומד מחצה אינו כרוב דמי יימר שעל העומד דנין שמא על חלק הפוסל דנין וכיון שאין הפירצה רק מחצה אינו כרוב וכשר:

בד"ה איש נדחה תימא וכו' אלא רוב ישראל [פי' לר"כ רוב ממש ולרב מחצה שהוא כרוב]. ואני תמה על תמיהתם דמה ענין פסח שהיא מצוה כוללת לכל ישראל ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ולא נתחלק לעיירות ולשבטים שפיר דנין בתר כל ישראל אבל התם דמינוי שופטים הוא לכל עיר בפני עצמו ולכל שבט בפני עצמו וסנהדרין של השבט והעיר דנין לאנשי השבט שלו ואנשי העיר שלו ואינו דן עיר אחרת או שבט אחר הילכך לא שייך למעט רוב ישראל או מחצה שאין שופטי השבט והעיר דנין רק שבטו ואנשי עירו וע"כ למעט כל עיר וכל השבט שהם דנין אותם אבל פסח לא נתחלק לעיירות ושבטים, ולהיפוך יש להקשות לכאורה דהתם משמע דממעט כל השבט וכאן אפילו מחצה ממעטינן והיה ראוי למעט שם חצי אנשי העיר וחצי השבט אבל גם זה לא קשיא דדוקא מחצה של כל ישראל לא מיקרי יחידים רק ציבור אבל מחצה עיר ומחצה שבט לא מיקרי ציבור ואין חשיבות ציבור רק לכל השבט או כל העיר או רוב עיר ורוב שבט אי הוי שם ככולו [ולשון כל השבט ככולו משמע דאפילו רוב לא אימעט] אבל מחצה כל ישראל ורוב לר"כ חשיב ציבור:

בגמ' תנינא חדא זימנא רובו של אחד כמוהו. איכא למידק לפי הס"ד לעיל דמחצה כרוב והך רובו של אחד היינו מחצה דמחצה נמי רוב קרי ליה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רב א"כ יש לומר דלכך נקט שנית לאשמועינן דרוב ממש בעינן, מיהו הא לא קשיא כלל דכיון דקתני במתניתין חצי אחד בעוף הרי שמענו דרוב ממש בעינן ולרב לס"ד מדרבנן ולפי המסקנא דאורייתא אבל עכ"פ הך ורובו הכוונה רוב ממש א"כ למה לי עוד רוב אחד וכו', והא וודאי לא שייך לומר דקמ"ל כפול לידע דפסול מדאורייתא, מיהו הא קשיא לי לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל ליישב דלא מקשה לעיל לרב מהך ורובו של אחד דיש לומר דהכוונה אי נשאר רוב הוי ככולו קיים א"כ נהי דוודאי שפיר מקשה תנינא דכיון דקתני חצי אחד פסול הרי ידענו דרובו כמוהו הכוונה רוב שחוט ככולו לא רוב קיים אבל לפי מה דמשני דחדא בחולין חדא בקדשים ורישא בחולין ועביד צריכותא דס"ד חולין בפלגא סגי א"כ השתא נמי היכי נשמר התנא מזה הא יש לפרש ורובו של אחד רוב שלא נשחט וסיפא דחצי אחד ורוב אחד בקדשים דבהא בעינן רובו שחוט, ואי דלא משמע ליה כלל לפרושי ורובו של אחד כך דקאי על המשויר שלא שחט א"כ הוי ליה להקשות לעיל לרב מרישא (ודוחק לומר דוודאי אף דמרישא נמי קשיא מ"מ ניחא ליה להקשות מסיפא דקשיא טפי דליכא למידחי דארוב משויר קאי אבל באמת אין זה במשמע כלל לפרש ורובו על המשויר], לכן נראה לי דהך קושיא דמקשה הרשב"א ז"ל לעיל דלפרוך לרב מרישא לא קשיא כלל בלא"ה מלבד מה שכתבתי לעיל שם אלא דבלא"ה ניחא דברישא הוי ס"ד דמיירי בקדשים ומשום דצריך לדם ואף דאמרינן הכא מסתברא רישא בחולין לא אלים לאקשויי עליה דרב תדע דכלהו אמוראי לא ניחא להו הוכחה דחד לחבריה ורב אשי דדייק סיפא בקדשים מהשוחט שני ראשים הרי דלא ניחא ליה להוכיח מכל הני הוכחות שהוכיחו אמוראי שלפניו והוכחת רב אשי עצמו פשיטא דלא שייך רק אי ידעינן דתנא נקט חילין וקדשים א"כ מוכח דרישא בחולין דלא שייך שיהא רישא וסיפא בקדשים ומציעתא בחולין אבל מודה דבלא"ה יש לפרש רישא בקדשים א"כ ממילא לא קשיא לרב דלעיל מרישא רק ממציעתא חצי אחד שפיר מקשה דע"כ הא בחולין דאי בקדשים אבל בחולין סגי בפלגא א"כ למה לי חולין במשנה מאי אמרת דאתי למעוטי דחולין בפלגא הא באמת בפלגא סגי והוצרך לומר מדרבנן והשתא לא קשיא למה לי חולין וקדשים לאשמועינן חולין בס"ד פלגא כיון דפלגא מהני, דקמ"ל פלגא בחולין אסור ג"כ מדרבנן ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל ליישב בזה קושיית מהרש"א שם, ודע שנראה לי דהך הא תנינא חדא זימנא לא קשיא רק למ"ד או קנה או ושט אבל למ"ד ושט ולא קנה א"כ יש לפרש ורובו של אחד היינו מיוחד דוקא דהיינו ושט כמ"ש התוס' לעיל דף י"ט ע"א בד"ה דילמא א"כ ס"ד דבבהמה בקנה בעינן כולו דוקא ורק בושט סגי ברובו קמ"ל דברוב שנים כשר כמו שכתבו התוס' שם להדיא דבעי למידק התם דשחט ב' שלישים והגרים שליש כשר לכ"ע מדקתני הכא ורובו של אחד כמוהו וקאמר התם מאן לימא לן דילמא כריב"י הוא והקשו התוס' דאמאי לא משני מאי ורובו של אחד מיוחד דהיינו ושט אבל בקנה לא מהני רוב ע"ש אלמא דיש סברא לחלק בין קנה לושט דבושט יש להכשיר טפי רוב מבקנה א"כ מרישא וודאי הוי ס"ד דוקא ושט קמ"ל אפילו קנה ורוב אחד בעוף נקט איידי ב' בבהמה כמו חצי דנקט איידי אחד וחצי דבהמה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה חצי, ובשלמא למ"ד קנה או ושט ניחא דבאמת הכוונה אחד כל דהו אבל לראב"א לכאורה לא קשיא כלל ומ"מ לא חש לומר הניחא לראב"א משום דלדידיה נמי עכ"פ קשיא להיפוך כיון דקתני רוב אחד ורוב ב' שחיטתו כשרה ש"מ אפילו בקנה מהני רוב:

שם הי בחולין והי בקדשים. איכא למידק מאיזה צד משמע ליה שיהא איזה משמעות הי בחולין דילמא תרתי קתני להורות חד על חולין וחד על קדשים, וראיתי למהר"ם ז"ל שעמד בזה ופי' דהך צריכותא ר' הושעיא עצמו אמרה ודייק הש"ס דע"כ יש לומר משמעות הי בחולין דאל"כ אין צורך לעשות צריכותא על ב' פנים רק דאי תנא חדא הוי מוקמינן הא בחולין או להיפוך עיי"ש, ודבריו תמוהין לפע"ד שהרי כל הנך אמוראי דהוכיחו הי בחולין לא הוכיחו רק דרישא בחולין וממילא מוכח דסיפא במוקדשין אבל אכתי ר' הושעי' לא הוצרך לעשות צריכותא רק אי קתני חולין ה"א קדשים לא סגי ברובא דצריך לדם ואי הוי קתני קדשים דהיינו סיפא כיון דלא הוי קתני רישא כלל רק סיפא א"כ הוי אמרינן הא בחולין שהרי אין שום הכרח דסיפא בקדשים רק מכח דקתני רישא ומוכרח דבחולין ולמה לי שוב סיפא וע"כ בקדשים אבל אי לא הוי קתני רישא פשיטא דנוכל לפרש סיפא בחולין ואפי' לרב אשי דמוכיח דסיפא בקדשים מהך דהשוחט ב' ראשים מ"מ פשיטא דלא מוכח רק אי קתני תרתי וע"כ חד בחולין וחד בקדשים א"כ מוכח דסיפא בקדשים דאי רישא בקדשים וסיפא בחולין א"כ מעיקרא קתני קדשים והדר קתני חולין והדר קתני השוחט ב' ראשים דהיינו קדשים א"כ רישא וסיפא בקדשים ומציעתא בחולין אבל פשיטא דאי לא הוי נקט רק חדא מצינו לפרושי בחולין כמו בקדשים, ואדרבא לרב אשי אין הכרח כלל דרישא בחולין וסיפא בקדשים רק אי קתני תרווייהו אבל כל כמה דלא הוי קתני רק חדא אפי' רישא בקדשים הוי מצינן לפרושי וכן סיפא בחולין ועדיין יקשה לר' הושעי' למה לי צריכותא בתרתי והוא תמוה מאוד לפע"ד, ועיקר הקושיא דקא עביד צריכותא כפולה מלבד מה שמצינו בכמה מקומות כה"ג אבל בלא"ה כאן וודאי אין הכוונה דאי אשמועינן קדשים היינו סתמא והוי מוקמינן בקדשים דפשיטא דלא הוי מפרשינן משנה הנשנית בחולין דאינו רק בקדשים רק הכוונה דהוי ליה למיתני קדשים מפורש וכ"ש חולין וא"כ הוצרך לומר צריכותא להיפוך ג"כ וזה ברור [אף שיש להקשות לכאורה דהוי ליה לערבינהו ולפרש קדשים. וחולין ולפי האמת דרישא רק בחולין מכח מליקה ועולה ניחא ודו"ק]:

לכן נראה לי דוודאי יש לתמוה כיון דעביד צריכותא דס"ד בחולין אפילו פלגא ורק בקדשים משום דם בעי רוב קתני חולין דבחולין נמי בעינן רובא דוקא והשתא תיקשי הא קתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה וע"כ דאיירי בקדשים והשתא ממילא לא מוכח במתניתין דבחולין באחד וחצי לא מהני שהרי כתבו התוס' דאחד וחצי קמ"ל דס"ד דהוי טפי מרוב שנים ואפילו אי בעינן רובא בהכי וודאי סגי והשתא הא יש לומר דזהו בקדשים דוקא דע"כ טפי יוצא דם מרוב ב' מאחד וחצי דהא השתא קתני קדשים בסיפא והך חצי אחד דנקט [ולא ב' חצאין מכח סיפא דרוב אחד א"כ] ע"כ הא נמי בקדשים דהא לא קתני חולין כלל וסגי בפלגא אלמא אף דשמענו דקדשים בעינן ברובא להוציא דם מ"מ אחד ומחצה לא מהני אף דמצד שחיטה סגי בפלגא והרוב מצד דם מ"מ ברוב ב' יוצא דם טפי מאחד וחצי א"כ ממילא יש לומר דהך אחד וחצי היינו בקדשים משום להוציא דם אבל בחולין סגי בהכי דאין צריך לדם ומצד שחיטה אחד וחצי הוי טפי מרוב ב', אמנם נראה לי ברור לא שייך לומר בקדשים רק מה שנשנה במשנתנו דבר שכבר נשנה כדפריך תנינא חדא זימנא אבל דבר הנשנה במשנה שלא נשנה עדיין פשיטא דלא מוקמינן ליה בקדשים והשתא תליא בהא אי רישא בחולין א"כ ע"כ חצי אחד על חולין קאי דכל דאין הכרח מצד שנשנה וחזר ונשנה פשיטא דבחולין מיירי רק אי רישא בקדשים בוודאי יש לומר להיפוך דכל דלא נשנה להורות חולין ממילא מיירי כרישא בקדשים וא"כ לא מוכח חולין והשתא שפיר שואל הש"ס הי בחולין והי בקדשים והיינו דאי רישא בחולין א"כ מוכח בחולין גם