תפארת יעקב על חולין חלק א קעט

בשחיטה מחצה כרוב ובטריפה אינו כרוב, ולמסקנא בין בשחיטה בין בטריפה אינו כדוב, והשתא בס"ד דמחצה כרוב בשחיטה וטריפה א"כ ע"כ דדנין בתר חלק הנשחט והפסוק דאי על חנק העומד הרי מחצה כרוב הרי עומד רוב ולמה תהא השחיטה כשרה ובפסוקה טריפה כיון דעומד רוב וע"כ דהשחיטה והטריפות בחנק הנשחט והפסוק דנין וכיון דאותו צד הוי כרוב הרי נשחט רוב ונפסק רוב א"כ לא שייך לומר דרב בדק אי עומד רוב כיון דהטריפות לאו בעומד תלוי רק בפסוק מסתמא בדק הפסוק כמה נפסק ולמה בדק ברוב עובי' וצ"ל מחצה קרי ליה רוב, וכמו כן באמצע כדמקשה מחצי קנה פגום ומשני שאני טריפה וצ"ל באמת הוי מחצה כרוב ולמה במחנה פסוק כשרה וע"כ דבשחיטה אזלינן בתר חלק הנשחט והרי יש בו רוב אבל בטריפות אזלינן להיפוך בתר חלק העומד וכל שאין כאן רוב הנראה לעינים רק מחצה נהי דמחצה כרוב מ"מ בתר עומד אזלינן והרי עומד רוב וכל שעומד רוב אינה טריפה ולפי זה כיון דכל הטריפות תלוי בחלק העומד מסתמא יש לבדוק חלק העומד והשתא קשה להיפוך למה בדק ברוב עובי' הא במחצה עומד סגי וצ"ל ג"כ דמחצה קרי לי' רוב, ולכאורה יש להקשות גם למסקנא דמסיק דבשחיטה וטריפה מחצה אינו כרוב רק נענין פסח מחצה כרוב והשתא יש מקום לומר למה התם הוי כרוב ובשחיטה וטריפה לא ויש מקום לומר דבשחיטה וטריפה בתר עומד אזלינן וכל שעומד מחצה דהוי כרוב לא נשחטה ולא נטרפה וא"כ היינו צריכין לומר ג"כ דמחצה קרי ליה רוב דמסתמא בדק בחלק העומד דבזה תלוי הטריפות, ואהא כתבו דלמסקנא ניחא טפי דכיון דלכ"ע אינו כרוב אפי' בשחיטה אף דבפסח הוי כרוב מ"מ בפסח הטעם דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ומחצה הוי ציבור רק אי יש יותר טמאין ממילא מיקרי טהורים יחידים אבל מחצה מיקרי ציבור אבל לענין שחיטה וטריפה דתליא ברוב מחצה לא מיקרי רוב כלל לא חלק הנפסק ולא חלק העומד ותרווייהו לאו רובא נינהו ושפיר יש לומר דהשחיטה והעריפה תלוי בחלק הנשחט והפסוק כמו בחלק העומד ושייך שפיר בדיקה בנפסק ברוב ממש וזה ברור בכוונת התוס' ומיושב הכל לנכון:

בגמ' חלקו לשנים והן שווין שניהם טמאין. פירש"י שאי אפשר לצמצם שיהיו מכוונים אלא וודאי בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן בהי מינייהו משמע לכאורה דאינן אלא ספק טמאין אבל לא נראה כן מן המשנה ואולי משום דהוי בחזקת טומאה מעיקרא וכל פלגא הוי טומאתו וודאי ונתיצה ספק והוי כמו שחט ולא בדק בסימנים דהוי וודאי נבלה ומטמאה משום דכל שלא נתברר שניתץ נשאר בחזקת טומאה, מיהו אכתי קשיא כיון דאחד מהן וודאי טהור היכי ס"ד שיהיו שניהם טמאין וודאי, ונראה לי דהיינו טעמא דעיקר ענין נתיצה הוא שיתבטל הכלי מחשיבותו ובזה פרחה טומאה מיני' הילכך כשחלקו לשנים ואי אפשר לצמצם א"כ אחד מהם עדיין טמא א"כ ממילא כיון שאין שום פחיתות לשני יותר מזה דלעינינו שניהם שווין א"כ לא שייך שיתבטל חשיבות השני בדבר שאין בו שום פחיתות לפנינו יותר מן הטמא, ובשלמא אם אפשר לצמצם אמרינן שנתבטלו שניהם מחשיבותן אבל כיון באי אפשר ואחד בוודאי טמא א"כ היכי יהא השני טהור כיון שאין בו שום ביטול בחשיבותו יותר מן הטמא והוא חשיב ממש זה כמו זה, וכן נראה לי מלשון רש"י ז"ל שסיים הילכך לא סלקא טומאה מינייהו משמע דתרווייהו לא סלקא טומאה כיון שאי אפשר לצמצם והיינו כמו שבארנו, וכן נראה מלשון הרמב"ם דכגון זה הי' לו לומר שניהם טמאים מספק וע"כ כמ"ש, והנה הרמב"ם ז"ל פרק ט"ז מהלכות כלים אחר שכתב דין זה כתב דטבלא של חרם שחלקו לשנים טהורין והרב בעל תוי"ט כתב שיש לחלק דתנור יש בו גומות והוא תמוה לפע"ד דא"כ למה לא פשט בבכורות דף י"ז דרבנן ס"ל אפשר לצמצם בידי אדם והרי רוצה למיפשט מהך תנור דהכא דבידי אדם אי אפשר לצמצם ודחינן לפי שיש בו גומות וקשה הרי מוכח להיפוך דאל"כ תיקשי הך דתנור אהך דטבלא ועכ"פ מפורש גבי טבלא דאפשר לצמצם בידי אדם, לכן נראה לי דטבלא טעמא אחרינא יש בה לפי שהוא הילכך כיון שחלקו לשנים אף שאי אפשר לצמצם מ"מ כיון שבצד אחד ניטל דופנו לא מהני לטמא רק בנשאר רוב שלם גמור לא ספק רוב מחמת שאי אפשר לצמצם, וכן נראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל עיי"ש ועמ"ש בתוס' בד"ה לפי עוד בזה:

שם זיל הכא איכא רובא. לכאורה תמוה דלמ"ד אינו כרוב משום דרחמנא אמר שחוט רובא א"כ ה"ה הכא נתוץ רובא א"כ כיון דמחצה על מחצה אינו כרוב הרי לא נתץ רובא ויהיו שניהם טמאין ואדרבא למ"ד כרוב ניחא טפי דטעמו דרחמנא אמר לא תשייר רובא והרי לא נשתייר רובו, ונראה לי דלא קשיא כלל דלמ"ד מחצה אינו כרוב ניחא דאף דהתם אמרינן שחוט רובא דוקא היינו לפי שיש שם שני דברים לשחוט והעומד שאינו נשחט ואמרינן דרחמנא אמר שחוט רובא והרי לא נשחט רובא אבל תנור שחלקו באמצע כיון דבמחצה אינו כרוב אמרינן דשני החלקים ניתצו זה ניתץ וזה ניתץ כיון דנעשו ב' חצאין משא"כ גבי שחיטה אי אמר רחמנא שחוט רובא אי אפשר לומר שהכל נשחט כששחט מחצה דפשיטא דמחצה השני העומד לא נשחט אבל בתנור שנחלק חלוקה זו הוי נתיצה לשני החלקים כיון דכל אחד מהם אינו כרוב והוי כניתץ כולו, וכמו כן למ"ד מחצה כרוב מקשה שפיר דלא שייך לטהר התנור משום דרחמנא אמר לא תשייר רובא דזה לא שייך רק בשחיטה שיש כאן חציו שחוט וחציו אינו נשחט ומתכשרה הבהמה מחמת חצי' השחוט כיון דלא שייר רובא אבל בתנור שני החצאין בענין אחד דאי מחצה חשיב נתיצה כונו ניתץ חצי זה וחצי זה ולא שייך לומר דלא שייר רק מחצה שנא ניתץ א"כ לא נתץ כלום דעכ"פ כיון דמחצה לא ניתץ הרי שני החצאין לא ניתצו, ובשלמא למ"ד אינו כרוב אף דבשחיטה לא מהני דשחוט רובא אמר רחמנא ולא שחט רק חציו אבל עכ"פ חציו ששחט הרי שחט וא"כ גבי תנור כיון שנתץ חציו הרי נתץ כולו דחצי זה נתוץ וכן חצי זה והוי כולו נתוץ אבל למ"ד מחצה כרוב הרי ע"כ חציו אינו נתוץ והרי שניהם אינן נתוצים, כללו של דבר שאי אפשר שיאמר גבי תנור שנתץ מחצה ושייר מחצה שכל ששייר מחצה הרי לא נתץ כלום רק שנאמר דשניהם נתוצין הן וזה לא שייך למאן דמכשיר במחצה שחוט דמחצה לא אמרינן דהוי כמו שאינו כלום א"כ הרי כאן שני החצאין קיימין ולא ניתצו והיינו דמשני תרי רובא בחד מנא לא אמרינן והיינו דדוקא לעיל אף דאמרינן מחצה כרוב א"כ נימא מחצה עומד כרוב והוי תרי רובא בחד מנא מ"מ זה רוב נשחט וזה עומד ושפיר אמרינן דרק למצות השחיטה הוי מחצה כרוב ולא בעומד שהעומד ונשחט שני ענינים הו אבל בתנור שנאמר ע"כ דשניהם כרוב לא אמרינן ואדרבא אמרינן שפיר להיפוך דשניהם נתוצין ומחצה זו ניתץ ומחצה זו ניתץ שאין אומרים בחד מנא דשניהם לא ניתצו מחמת שיש בהן מחצה דהוי כרוב ודו"ק:

ודע שיש לי לומר עוד בשני הקושיות הללו למ"ד דמחצה אינו כרוב נמי נתוץ רובא וכן להיפוך למ"ד כרוב לא תשייר רובא, והוא דבשחיטה עיקר ההכשר תלוי במעשה השחיטה שהרי אי נפסק כולו ואינו עומד כלל פסול רק מעשה השחיטה הוא המכשיר ובתנור להיפוך שאין הנתיצה המכשיר רק מה שאינו תנור כמקדם שכל שנתבטל מתנור אפילו לא נעשה בו מעשה טהור נמצא למ"ד בשחיטה לא תשייר רובא אף דאין ההכשר במה שלא נשתייר רק במעשה שנשחט אזלינן בתר מה שלא נשתייר א"כ בתנור אזלינן בתר נתיצה לא בתר מה שלא נשאר תנור ולמ"ד מחצה אינו כרוב רק שחוט רובא דאזלינן בתר דבר המכשיר שיהא רוב כמו כן בתנור דמה שאינו תנור הוא המכשיר ושפיר אמרינן שלא ישאר רוב תנור לכך ממילא למ"ד כרוב קשה ולמ"ד אינו כרוב ניחא ודו"ק:

בתוס' בד"ה לפי שאי אפשר לצמצם אפילו לריה"ג וכו' הואיל ואית ביה גומות ויש להוכיח מכאן וכו'. מהרש"א כתב שאינו מוכרח דרק לרבנן חלקו בזה בבכורות אבל לריה"ג דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם יש לומר אפי' יש גומות מ"מ מצומצם הוא ע"ש, ובאמת לק"מ חדא דהדבר מוכרח מצד עצמו דוודאי יש להבין למה בבכורות מייתי להו בפלוגתא דריה"ג ורבנן וכאן נקט רבנן בלבד ובשלמא לס"ד בבכורות דבידי אדם ג"כ לרבנן אי אפשר לצמצם קמ"ל כאן מילתא חדתא דאפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם דבבכורות לא שמענו רק בידי שמים ולכך לא הוזכר ריה"ג כאן דכ"ש הוא מבידי שמים, ולפי מה דדחי התם דתנור יש בו גומות א"כ קמ"ל הא גופא דלפי שיש בו גומות אפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם, אבל לפי מה דמסיק התם במסקנא דלרבנן אפילו בידי אדם בלי גומות אי אפשר לצמצם א"כ הך מתניתין דהכא דקתני דינא דאי אפשר לצמצם או שהיה לו להביא גם דברי ריה"ג ואי דלא בא לומר מה שכבר נשנה בבכורות רק מחדש כאן דאפי' בידי אדם אי אפשר לצמצם א"כ מ"ש דנקט תנור שיש בו גומות כיון דאפילו בלי גומות אי אפשר לצמצם לרבנן אפילו בידי אדם כדמסיק בבכורות שם וע"כ דבא לאשמועינן דאליבא דכ"ע שניהם טמאין דאפילו לריה"ג כל שיש גומות אי אפשר לצמצם, אמנם יען דבלא"ה יש להבין מ"ש לריה"ג גומות מבלי גומות כיון דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם דבמקרה כך נעשה א"כ ה"ה בתנור בגומות, אבל באמת לק"מ ודברי התוס' מוכרחים דפשיטא דאין מחלוקת רבנן וריה"ג דלרבנן אי אפשר בשום פנים שיתחלק דהיכי ס"ד דבידי אדם אפשר ובידי שמים לא אפשר רק כך הכוונה דרבנן ס"ל דבר שאינו בידי אדם לבודקו ע"י מדידה רק כך אירע כגון בלידה והשתא אי אפשר לידע שאין בידינו ואז ברגע שאירע הלידה ס"ל לרבנן שאי אפשר לכוון בדבר הנעשה מאליו ברגע אי נעשה בבת אחת ממש או לא וריה"ג סובר דאפשר לכוון אבל בדבר המסור בידינו לעמוד על הדבר מודי רבנן שיש לעמוד עליו שהוא מחצה ממש, והיינו דמשני בתנור שיש בו גומות דאז אין בידינו עכשיו והשתא נהי דס"ל לריה"ג בידי שמים נמי אפשר לצמצם היינו אי הי' רגע כדי לראות אבל בתנור שיש בו גומות לא הי' רגע לעמוד עליו פשיטא דאין חילוק בין ריה"ג לרבנן בזה, ועמ"ש התוס'