תפארת יעקב על חולין חלק א קעד

אין שחיטה בעוף כלל מה נ"מ שחיטה או נחירה דתרווייהו שווין בעוף, ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק בתוס' שכתבו לר"י דאמר בזבחים פרק חטאת העוף גבי מלק ונמצא טריפה דזה הי' שייך אי בעי לומר מה דאיתמר על הך מילתא בגמרא שייך לומר שנאמר שם דבר זה גבי מלק ונמצא טריפה אבל דברי ר"י הם הך מילתא גופא מלק ונמצא טריפה אינו מטהר מידי נבלה והיכי שייך לומר גבי מלק, ובדבור שאחר זה שרצו להביא הא דקאמר פרק מי שאמר דכ"ע לחנכו במצות קאמרי שפיר דזה נאמר גבי פלוגתא דרבי ורבנן אבל כאן דר"י קאמר בעצמו מלק ונמצא היכי שייך לומר גבי מלק ונמצא טריפה, גם תמוה מאד לשונם אלא לר"מ פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת וכך הוי להו לומר דקאמר התם דמליקה נמי מטהרת, גם לשון בבהמה הוצרכו להגיה כבהמה ובאמת אין צורך משום הא להגיה רק הכוונה מחמת דבבהמה דוקא שחיטה מטהרת לכך גם בעוף רק שחיטה מטהרת מכח דיו, אבל לפי מה שאפרש בלאו הכי ניחא], לכן ברור דהכוונה בתוס' דלר' יהודא ליתא להך פירכא [והי' כתוב לר"י וחשבו שהוא ר' יוסי ובאמת נתכוונו לר' יהודה ויש גירסא כך מפורש לר' יהודא] דקאמר גבי מלק ונמצא טריפה דאין מליקה מטהרת וזה נזכר שם במשנה וגבי ענין זה קאמר בגמרא התם דדוקא שחיטה מטהרת בבהמה ולא בעוף אפילו שחיטה אינו מטהר וזה לא הוזכר שם במשנה רק במשנה הוזכר מליקה דר' יהודא מטמא אבל שם בגמרא קאמר דר"י סובר דשחיטה אינה מטהרת רק בבהמה, והשתא כיון דשחיטה בעוף נמי אינה מטהרת לר' יהודא א"כ ממילא אפילו אי אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ לא עדיף נחירה משחיטה ובוודאי ליתא להך פירכא, והשתא קשיא להו להתוס' נהי דלר' יוסי דפליג עליה דר' יהודא התם דשחיטה מטהרת וודאי אי אין שחיטה לעוף מן התורה ראוי שגם מליקה תטהר דנחירה הוי שחיטה אבל מאיזה צד יקשה מהך משנה דמלק בסכין דמנא לן דלר' יוסי הוא דילמא לר' יהודא, ואהא כתבו דלר"מ פריך דאיהו נמי פליג עליה דר"י התם דמליקה מטהרת וסתם משנה וודאי כר"מ אתיא, והשתא ניחא שאמרו נמי מליקה מטהרת משום דאפילו אי היה ר"מ סובר רק שחיטה מטהר כר"י ג"כ קשה דסתם משנה ר"מ, ולא נתכוונו בתיבת נמי רק דר"מ נמי פליג התם על ר' יהודא רק קושטא דמילתא קאמרי דר"מ מטהר התם מליקה לכך כתבו דמליקה מטהרת, ובזה כל דברי התוס' מבוארין וזה ברור לפע"ד:

בד"ה רבי היא דתניא הוי מצי למימר בר קפרא וכו'. הבר כתבתי בגמרא דמבר קפרא לא היה יכול להביא חדא דלא הוזכר בהיקש שלו שחיטה רק סימן אחד ואפשר דבנחירה בסימני' סגי דהיינו באורך אבל בדברי רבי הוזכר רוב קנה ורוב ושט והיינו ברוחב הקנה רובו, ועוד בארתי דהעיקר הוא דבא לאתויי דלא כר"א הקפר דליכא היקשא כלל רק הכל מהלכה על פה אפילו עיקר שחיטה שיהא בקנה ובושט ומיושב קושיות התוס' בסמוך:

בא"ד הקשה רבינו אפרים וכו' דיחוי בעלמא הוא וכו' א"נ קסבר וכו'. והנה תירוץ ראשון צריך ביאור דאיזה דיחוי הוא דאי כ"ע לחנכו פשיטא דקשיא למ"ד הלכה הוא בנזיר, ונראה דכוונתם דוודאי כל לימא כתנאי הכוונה להקשות דהוי להו לומר הלכה כי האי תנא והשתא שפיר קאמר דכיון דיש סברא לומר דכ"ע לחנכו לא הוי מצי לומר הלכה כרבי דלא הוי ידעינן דהלכה הוא בנזיר רק כדי לחנכו ומ"מ פסק כרבי משום דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה ונהי דרבי גופיה סובר יש שחיטה וסובר הלכה בנזיר אבל איהו לא פסק כוותיה מהאי טעמא רק מכח דסובר לחלכו ויש שחיטה לעוף מן התורה, וכן ר"ל לא היה יכול לומר הלכה כריב"י דיש לומר לכ"ע הלכה בנזיר לכך הוצרכו לומר ר"י הלכה בנייר ור"ל לחנכו ובאמת פליגי רבי וריב"י בהא, אמנם תירוץ השני אינו מובן דלמה לא משני מעיקרא כך דאינו נאכל, ולפי מה שכתבתי בגמרא דעיקר מה דבעי לומר מאן תנא היינו דלית ליה היקשא כלל ולכך סובר נוחרו או עוקרו אבל הלכות שחיטה שהייה דרסה וכו' לא גמרינן בעוף א"כ אפילו אי סובר רבי אין שחיטה היינו דה"ש לא גמירי בעוף וממילא דרסה וחלדה אינו פוסל כלל אבל רוב סימן אחד בעוף בעינן ולא מהני נחירה באורך הסימן כמ"ש בגמרא:

בד"ה ועל רוב אחד בעוף י"מ דדריש בגימטריא וכו'. נראה שהוקשה להנך י"מ דס"ל דוודאי כל הלכות שחיטה נאמרו על פה ומ"ש דנקט הנך לזה פירשו דהנך יש להם רמז בכתוב בגימטריא ומה שנרמז רוב ב' פעמים היינו חד על רוב אחד בעוף והשני על רוב ב' בבהמה ונרמז למפרע משום דלכתחילה בעי ב' סימנים שלימים רק דיעבד סגי ברוב לכך נרמז למפרע ועמ"ש בגמרא בענין זה אי שחיטת ב' סימנים לכתחילה דאורייתא בעוף:

בגמ' איתמר וכו' אחד כל דהו וכו' אחד מיוחד. נראה לי טעם מחלוקתן דמ"ד אחד כל דהו ס"ל דאי שלא יהא נוהג שחיטה בעוף רק בושט לא שייך לומר השוחט אחד דמשמע שיש ב' לשחיטה רק באחד סגי והרי אין כאן רק ושט בלבד דקנה לא מעלה ולא מור כלל וע"כ דכל אחד מהשנים מכשיר ומ"ד אחד מיוחד סובר אי ס"ד דכל אחד מהני הוי ליה למיתני השוחט סימן אחד ואז וודאי משמע שיש שני סימנים ושחט אחד אבל מדקתני השוחט אחד היינו מיוחד ואין בשחיטה של עוף רק אותו המיוחד לכך נקט אחד דאז משמע מיוחד משא"כ סימן אחד משמע אחד מב' סימנים והוי משמע אחד כל דהו, ועמ"ש לקמן עוד ביאור בענין זה אי ס"ל לר"א ב"א הך שינוי' קמא דלעיל דהשוחט קתני מכח אחד בעוף ולכתחילה בעי ב' או לא עיי"ש:

שם ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני. פירש"י דנימא שחט גרגרת ואח"כ נשמט הושט כשרה אלמא לא מתכשרה בקנה לחודיה, משמע לכאורה דמפרש הקושיא מרישא דברייתא דהוי ליה למיתני בהיפוך ובאמת לכאורה רישא דברייתא לא הוזכרה לגופה כלל דפשיטא דאפילו מתה לגמרי אחר שחיטת ושט כשרה וכ"ש נשמטה הגרגרת רק העיקר לא נקט רק משום סיפא דנשמט והדר נשחט ושט אף דושט לא נשמט ונשחט יפה מ"מ נפסלה בשמוטת הגרגרת, ואין לומר דרישא נמי קמ"ל אפילו לא מתה ושחט גרגרת אח"כ וס"ד דהוי פסול בשחיטה קמ"ל כיון שכבר הוכשר בושט שוב אין פסול אחר פוסל בו הא ליתא חדא דא"כ מ"ש שמוטה דנקט הא יש שהייה דרסה ואי משום דכל שנעשה ע"י ממש הוי שפיר פסול רק שמוטה כיון שנעשה מאליו לא איכפת לן א"כ יהא מוכח מכאן דשהייה ושאר פסולים פוסלין במיעוט בתרא, ועוד דכבר בארנו לעיל דבסימן שני בעוף לכ"ע אינו פוסל שום פסול כל שהוכשר בראשון, ועוד שלא הוזכר בברייתא כלל ששחט אח"כ הסימן השמיט ומסתמא לא נשחט דסימן שמוט אינו נשחט כלל למ"ד אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה], אמנם אי נימא דהדיוק מכח סיפא והוי ליה לומר הכל בהיפוך בשמוטת ושט ושחיטת קנה אבל גם זה קשה מאד דוודאי בשמוטת גרגרת לאיסורא הוי רבותא טפי דאפילו שחט ושט בהכשר וגרגרת נשמט פסולה וכ"ש אי לא שחט רק גרגרת וושט נשמט, וכמו כן בהך דספק בשחיטה בסמוך בוודאי הוי רבותא טפי בשחט וושט דמ"מ פסולה אפילו בספק שמוטת גרגרת, וכפי הנראה מהאי טעמא הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהדיוק רק מרישא דקתני הכשר ובהא הוי רבותא טפי בשמוטת ושט אבל הוא תמוה דפשיטא דרישא לא הוזכרה רק אגב סיפא כנ"ל:

והיה נראה לי לפרש דעיקר הקושיא דלמה ליה לתנא דברייתא לציין ושט בשחיטה וגרגרת בשמוטה הוי ליה למיתני סתמא שחט סימן אחד ואח"כ נשמט השני כשרה נשמט אחד ואח"כ שחט השני פסולה שחט אחד ונמצא השני שמוט ומאי איכפת ליה לתנא אי הוי שמעינן ממילא דגרגרת נמי כשר כמו ושט, והשתא הא דקאמר ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני לאו למימרא דהוי ליה לתנא למיתני שחיטה בגרגרת בפירוש רק הוי ליה למיתני באופן זה דיהא נשמע נמי שחיטה בגרגרת כמו בושט אבל השתא דנקט מפורש שחיטה בושט משמע משום דבגרגרת לא מיתכשרה, וכאשר תדקדק בלשון רש"י ז"ל תראה שנתכוון לכך שכתב דנימא שחט גרגרת ואח"כ נשמט הושט כשרה ומה הוסיף הרב ז"ל על הגמרא דקאמר ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ועכ"פ מהו תיבת דנימא שכתב ולא הוי ליה לומר רק שחיטה בגרגרת לא קתני שחט ושט ואח"כ נשמט גרגרת, גם לא ידעתי אי נתכוון על התנא דברייתא הוי ליה לומר דלימא, וגם לשון זה לא שייך על התנא רק דליתני, אלא שהרב ז"ל בא לפרש דאין הכוונה דליתני כך מפורש שחיטה בגרגרת ולא ליתני שחיטה בושט דוודאי ושט הוי רבותא טפי ורישא לא צריכה רק אגב סיפא כנ"ל רק הכוונה דהוי ליה למיתני באופן זה דאנן נימא מזה דשחט גרגרת ונשמט ושט כשרה וע"כ דלא מתכשרה בהכי, אלא שיש לדקדק על זה דאי כך הקושיא דהוי ליה למיתני סתמא דהוי תרווייהו במשמע א"כ מאי משני על זה דגרגרת עבידא לאישתמוטי דמה בכך מ"מ הוי ליה למיתני סתמא, לכן נראה לי דמזה ראיה דאף דקי"ל השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה ואיכא מ"ד שאין צריך לבדוק אחר שמוטה היינו דוקא על ושט אבל גרגרת דעבידא לאישתמוטי צריך לבדוק אחר זה ואפשר דאפילו מי שסובר שצריך לבדוק היינו רק בגרגרת אבל ושט דלא עביד לאישתמוטי לכ"ע אין צריך לבדוק והיינו דבא התנא לאשמועינן דגרגרת שכיח בשמוטה ולא ושט, ולולא דמסתפינא הוי אמינא דהך סיפא נמי דספק בשחיטה פסול היינו דוקא בגרגרת אבל ושט דלא עביד לאישתמוטי ממילא תלינן דאחר שחיטה מחמת פירכוס נשמט דקודם שחיטה לא עביד דמשתמיט, אבל עכ"פ נראה לי שזה בא התנא לאשמועינן במה דפי' גרגרת בשמוטה דאיהו עביד דמשתמיט ולא ושט כנ"ל, ועמ"ש לעיל דף ט' גבי ליבן סכין ושחט בה שיש להסתפק בבהמה דבעי ב' סימנים דוקא אי נשרף הקנה אחר שנשחט קודם ששחט הושט אי פסולה כמו בניקב הושט כנגד מקום ששחט או נשרף במקום ששחט קודם שנשחט רובו דפסולה כיון שעדיין לא גמר השחיטה וה"ה בקנה, ולפי זה יש להסתפק ג"כ בשחט גרגרת בבהמה ונשמט אחר שחיטתו קודם ששחט ושט, ולר"א ב"א יש להסתפק אפילו בעוף כיון דצריך ושט דוקא ובכל אופן הוי מצי לומר בכהאי גוונא שחיטה בגרגרת אפילו לר"א ב"א, ולפי הנ"ל