תפארת יעקב על חולין חלק א קעג

ועוד יש לומר שנתכוונו התוס' במה שהקשה בגמ' מהך דהנוחר והמעקר והרי הא לר"מ איתמר דלר"ש אפי' טרפה חייב וכן הוא במתניתין להדיא שם דמעיקרא נחלקו בשחיטה שאינה ראוי' ובנוחר ומעקר לכ"ע פטור והשתא מאי קושיא כיון דלר"מ בהכרח יש שחיטה דגמר שפיכה שפיכה, מיהו יש להקשות בזה דמנא להו באמת להקשות מהא דילמא למ"ד שפיכה שפיכה לא ילפינן מושפך ופשיטא דאין הכרח להקשות מכח פשוטו של מקרא דהא למ"ד באמת יש שחיטה לית ליה פשוטו של מקרא א"כ יש לומר דאפילו למ"ד אין שחיטה היינו משום דלית ליה גז"ש דשפיכה שפיכה וע"כ ושפך דבשפיכה בעלמא סגי אבל למאן דיליף גז"ש מודה דלא דחינן היקשא מכח ושפך, וע"כ צ"ל דמ"מ מקשה שפיר דנהי דהך סיפא אפי' לר"מ איתמר אבל מ"מ פשיטא דלא שייך לומר דהא פליגי רבנן בהיפוך דנוחר ומעקר חייב דהא לא פליגי רק ברישא בשחיטה שאינה ראוי' א"כ ממילא לא מוכח ג"כ הוכחת התוס' דאפילו אי לר"מ יש שחיטה מקשה שפיר, מיהו איכא למימר דהוכחת התוס' ממה דמשני לא בחיה והשתא אי ס"ד דלר"מ וודאי יש שחיטה תיקשי מה בכך דמיירי בחי' מ"מ כמו דפליגי ברישא בעוף ג"כ הוי להו לפלוגי בסיפא בעוף דלר"מ בנוחר ומעקר פטור ולמ"ש חייב וע"כ דבעוף לכ"ע חייב דאין שחיטה ובחי' לכ"ע פטור לכך לא נחלקו רק ברישא בשחיטת טריפה אבל בסיפא אין כאן מחלוקת:

ומ"מ נראה לי דע"כ לא כתבו התוס' כך רק מכח הוכחות הנ"ל דאפי' לר"מ הוי ס"ד לומר אין שחיטה לעוף מן התורה אבל לפי מאי דמסיק דבאמת כלהו ס"ל יש שחיטה רק הוא דאמר כר"א ולפי זה יקשה באמת הך ושפך מאי עבדי ליה, ולזה אני אומר דאנן דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ולא גמרינן שפיכה שפיכה ס"ל בן פקועה ניתר בשחיטת אמו וצריך ושפך להורות דלאו מכח שחיטה בעי כסוי אלא כל דבר הראוי לאכילה אפילו שפיכה צריך כיסוי ונ"מ דבן פקועה של חיה צריך לכסות כששופך דמו, ולר"מ דסובר ב"פ אינו ניתר בשחיטת אמו ובעי שחיטה דוקא א"כ לדידיה טריפה בעי כסוי וצריך ושפך לגז"ש דשפיכה שפיכה ור"א הקפר פליג בתרווייהו דב"פ אינו ניתר בשחיטת אמו ושחיטה שאינה ראי' לא שמה שחיטה הילכך ע"כ ושפך דאין שחיטה לעוף מן התורה כנ"ל, ועל דרך זה ג"כ יש לפרש דברי התוס' שהוקשה להם דצריך ושפך דאפילו ב"פ של חיה צריך לכסות וע"כ דאליבא דר"מ קאמר דב"פ אינו ניתר כלל בשחיטת אמו ואהא קשיא להו הרי ר"מ יליף שפיכה שפיכה והוצרכו לומר דגז"ש אינו מוציא מפשוטו, ויש לפרש עוד כוונת התוס' מהך קושיא דמקשה השוחט וצריך לדם דקאמר או נוחר או מעקר וקשה למה לא אמר שיטרוף ולא יעשה נבלה כלל וע"כ כר"מ ש"מ אפילו לר"מ ס"ד דאין שחיטה, גם בעיקר דמילתא השוחט וצריך לדם אי ס"ד דגם טריפה חייב פשיטא דצריך לדם חייב מיהו יש לומר דהוי ס"ד דוקא שחט ונמצא טריפה דהשחיטה היתה לאכילה אבל שוחט שלא לצורך אכילה אינו חייב בכסוי קמ"ל:

דף כ"ח ע"א בגמ' ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. לכאורה משמע דר"א הקפר למד כיון דכתיב קרא צבי ואיל להקיש לפסולי המוקדשין להצריכן שחיטה א"כ ממילא עוף דלא הוזכר להקיש לפסולי המוקדשין אין לו שחיטה מן התורה, אבל באמת זה אי אפשר דהא קאמר הוא דאמר כי האי תנא והרי ר' יצחק בן פנחס למד מושפך בשפיכה בעלמא סגי, לכן נראה דר"א הקפר הכי קאמר דחיה וודאי טעונה שחיטה דאי אפשר ללמוד מושפך דהא הוקש ע"כ לפסולי המוקדשין אבל עוף כיון דכתיב ושפך וע"כ עליה קאי דהא סליק מיניה כדלעיל ע"כ דחינן היקשא דזאת תורת הבהמה ועוף דלא איתקש לשחיטה, ודע דהוי מצי למימר ריב"י הוא דקאמר בנזיר דס"ל אין שחיטה לעוף רק כיון דר"א הקפר קאמר טעמא נקט ליה ועמ"ש בסמוך:

שם מאן תנא דפליג עליה דר"א הקפר וכו' רבי היא, תמוה לי מה זה ששואל מאן תנא והרי בר קפרא ור"מ ור' יוסי ס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ונהי דת"ק דר"א דלעיל לא הוזכר בשמו ויש לומר דג"כ רבי הוא אבל בר קפרא ור"מ ור"י הרי ס"ל יש שחיטה, והתוס' כתבו הוי מצי לומר בר קפרא היא אלא דניחא לי' לאוקמא משניות כרבי וזהו שייך על התרצן דקאמר רבי היא אבל היאך שואל מאן תנא מה שכבר זכר מעיקרא תנא דסובר יש שחיטה, והנה לעיל כתבתי דמבר קפרא אין הוכחה דיש לומר דלא הוקש רק לענין דלא בעי ב' סימנים אבל יש לומר בנחירה סגי דלא בעי שחיטה כדגים, וכמו כן מר"מ דזבחים פרק חטאת העוף דלמד מזאת התורה לטהר מליקת טריפה מידי נבלה ואי אין שחיטה מליקה הוי שחיטתו ומוכח מק"ו מבהמה לטהר מ"מ יש לומר דאיכא למימר טעמא דר"מ משום דאין שחיטה ולא מזאת התורה יליף לה רק כיון דר' יוסי סובר לחלק בין מליקה לשחיטה ע"כ סובר יש שחיטה לעוף דאל"כ מה הפרש בעוף בין מליקה לשחיטה הא שחיטתו אינה שחיטה טפי ממליקתו [ודברי התוס' בד"ה תיהני יתבארו בתוס'], וכמו כן כיון דפריך ממלק בסכין והיינו דמסתמא אתיא כר"מ א"כ מוכח עכ"פ דר"מ סובר יש שחיטה והיכי שייך לומר מאן תנא:

לכן נראה לי דמה דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"א הקפר לא נתכוון לומר לענין אי יש שחיטה לעוף או אין שחיטה דוקא רק דפליג עליה דר"א הקפר בהאי היקש דידיה דמקיש חיה לבהמה לשחיטה אבל לרבי אין כאן שום היקש דהא קאמר מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ואי הוקש חיה לבהמה הרי ע"כ ושט וקנה הוזכרו בקרא דלענין מה הקישן הכתוב דאי לענין שלא יאכל אותה אי מתה מאליה דהא פשיטא דנבלה היא וע"כ דבא ללמד שחיטה דווקא והרי בבהמה עצמה לא שמענו שחיטה דהא נצטוה משה על הושט ועל הקנה בעל פה, והשתא כל הני תנאי דלעיל דס"ל יש שחיטה מצי סברי כר"א הקפר בהאי הקישא רק דאיהו סובר מכח ושפך דעוף לא ואינהו ס"ל דעוף נמי הוקש לבהמה בוזאת התורה לבר קפרא ולת"ק דר"א דלעיל וכן ר"מ ור"י דזבחים פרק חטאת העוף, אמנם הך תנא דלעיל דקאמר כיצד יעשה נוחרו או עוקרו איהו וודאי ע"כ לית ליה שום היקש דאי ס"ד דסובר הקישא הרי בבהמה כל ה"ש פוסלים כגון שהיי' דרסה וכו' ומ"ש דנקט נוחרו או עוקרו והרי אי שהה מעט או דרס הוי נבלה, ועוד היכי שואל כיצד יעשה אטו עד השתא לא ידע דיש שחיטה פסולה בעולם שישחוט בפסול וע"כ דהך תנא לית ליה היקש כלל רק שנאמר בעל פה קנה וושט ורוב אחד בעוף ורוב ב' בבהמה, והשתא נחירה ועיקור סימנים מלחי לא הוי רוב סימנים ובוודאי לא מהני אבל שהייה דרסה חלדה שפיר יש לומר דלא גמירי רק בבהמה דהא למאן דס"ל אין שחיטה לעוף ע"כ סובר ג"כ דשהייה דרסה חלדה הוזכרו בעל פה דמי כתיב בקרא ומ"מ אמרינן דרק לבהמה הוזכרו ובעוף אין שחיטה כלל ומ"ד ים שחיטה סובר דוודאי הוזכר בעל פה קנה וושט ורוב אחד בעוף ורוב ב' בבהמה אבל הלכות שחיטה שהיי' דרסה וכו' לא הוזכרו בעל פה מפורש בחיה ועוף וכיון דליכא הקישא כלל שפיר יש לומר דשהייה דרסה אינן פוסלין בהו והיינו דקאמר כיצד יעשה נוחרו או עוקרו אבל בשהיי' ודרסה לא נפיק מכלל כסוי דבהא שפיר יש לומר דמדאורייתא לית בהו ה"ש אף שיש שחיטה בהו בצואר ולא נחירה דבעינן רוב אחד ורוב ב' אבל ה"ש לא גמירי בהו וזה התנא הוא ממוצע בין מ"ד יש שחיטה לאין שחיטה, גם לדידיה כיון דליכא קרא להקיש חי' לבהמה גם בחיה יש לומר דלא גמירי ה"ש רק עיקר שחיטה בצואר בקנה או בושט ורוב סימנים הכל נצטוה על פה בכולם אפי' בעוף והיינו דקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"א הקפר דלית ליה היקשא כלל אפילו בחיה רבי היא דקאמר דנצטוה משה על הושט ועל הקנה בעל פה הרי ע"כ דלית ליה הקישא דר"א הקפר דע"כ הוקש לשחיטה בקנה ובושט דאי שלא יאכל מתה פשיטא דנבלה היא במתה מאיליה כנ"ל:

ובזה תבין דברי רש"י ז"ל שפי' בד"ה מאן תנא וז"ל מאן תנא דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו דפליג עלי' דר"א הקפר עכ"ל, הרי בהדיא דרש"י ז"ל מפרש דעיקר השאלה על הך תנא דקתני נוחרו או עוקרו דע"כ פליג על ר"א הקפר בין אי מיירי אפילו בעוף בין אי מיירי בחיה דעכ"פ כיון דלית ליה לפטור מכסוי רק נחירה ולא שארי ה"ש ש"מ דלית ליה שום היקש דאל"כ ע"כ הוקש לה"ש ג"כ וקאמר מאן תנא דפליג דלית ליה הך הקישא דר"א הקפר וקאמר רבי הוא, וזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כך דע"כ כך הכוונה כיון דכבר הכריח מעיקרא אליבא דר"מ דיש שחיטה וכן ר' יוסי פרק חטאת העוף ובר קפרא לעיל ות"ק דר"א דלעיל היכי שייך לשאול מאן תנא לכך פי' דקאי על הך תנא דנוחרו או עוקרו דע"כ לית ליה היקשא דר"א הקפר כלל וקאמר רבי היא דרבי ע"כ לית ליה אפילו בחיה משום דבבהמה עצמם לית ליה קרא רק נצטוה על פה על הושט ועל הקנה ורוב סימנים, ובזה מיושב קושיית התוס' בד"ה רבי היא מהך דנזיר כמו שאבאר בתוס', ובזה מיושב היטב פירש"י דנקט הך תנא אף דנדחה בגמרא דאין ראי' דמיירי בחיה והוי לי' להביא הך תנא דמלק בסכין או תנא דנוחר ומעקר דמעיקרא ולהנ"ל ניחא דמהנך לא מוכח כלל דלית להו הקישא רק מהך תנא מוכח דלית ליה הקישא אפילו בחיה וזה ברור לפע"ד, ובהכי ניחא דלא קאמר ריב"י היא דמוכח בנזיר דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה ולהנ"ל ניחא דמייתי מר"א הקפר דמחלק בין חיה לעוף דחי' הוקש לפסולי המוקדשין ועוף לא אבל ריב"י אפשר דלית לי' היקש כלל אפילו בחיה ומפיק תרווייהו משחיטה מכח ושפך, ועמ"ש בתוס' בד"ה רבי היא:

בתוס' בד"ה תיהני לה סכין הך פירכא ליתא לר"י וכו' גבי חטאת העוף וכו' אלא לר"מ פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת. דבריהם תמוהין מאד לכאורה דהיכי ס"ד לומר דאי אין שחיטה לעוף מן התורה יהא חילוק בעוף בין מליקה לשחיטה דאי אינו מטהר פשיטא דשחיטת עוף אינה שחיטה כלל ומה הועיל במה ששחט כיון שאין צריך שחיטה, בשלמא אי יש שחיטה אף דמליקה נמי מועיל היינו מליקת כשרה אבל של טריפה אינה כלום כיון שאין מליקה מועיל בעוף רק בקדשים אבל שחיטה דמועלת אפילו בחולין אפילו שחיטת טריפה מטהרת מידי נבלה, אבל אי