תפארת יעקב על חולין חלק א קעב

הכי חיה נמי דבחיה ליכא הוכחה דאפילו אי חיה בעי שחיטה הוצרך לומר ושפך דשפיכה נמי כל שמותר באכילה חייב בכסוי כגון ב"פ אבל היכא דבעי שחיטה ממילא נמעט דאשר יאכל כתיב, מיהו איכא למימר דמ"מ מקשה שפיר דסוף סוף כיון דכתיב ושפך בתרוייהו מאיזה צד נימא דעוף דלית גביה ב"פ לא בעי שחיטה מלישנא דושפך וחיה בעי שחיטה והך ושפך לב"פ, מסתמא כיון דכתיב חד ושפך בתרווייהו ממילא תרווייהו לא בעו שחיטה, ואהא משני דחיה איתקש לבהמה ומקשה עוף נמי ומשני דמ"מ כיון דכתיב ושפך בסוף ע"כ על עוף קאי וודאי וממילא כיון דלא שייך גבי' ב"פ לא בעי שחיטה אבל חיה אף דלא כתיב בה שחיטה היינו משום ב"פ אבל ושפך נמי לא קאי עלה בהדיא כמו בעוף דנימא דלא בעי שחיטה כעוף והרי כתיב את דמו ולא דמם דלא נכללו בהדדי, ולא מצינן למדחי הקישא לפסולי המוקדשין מכח ושפך דעל עוף קאי, וצע"ג בדבר זה כי לא ראיתי לאחד מן הראשונים ז"ל מי שהעיר בזה ומשמע מסתימת דבריהם דב"פ דלא בעי שחיטה כסוי נמי לא בעי, ואפילו מדרבנן לא ראיתי מי שיבאר אי בעי כסוי משום מראית העין דלא שייך מראית עין בזה כמו בשחיטה ויתבאר עוד לקמן פרק בהמה המקשה ופרק כסוי הדם בס"ד:

שם מיתיבי השוחט ונתנבלה וכו'. איכא למידק היכי מקשה מהך משנה אטו עד השתא לא ידע דאיכא דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה והרי ר"מ ור"י דפליגי פרק חטאת העוף אי מליקה מטהרת טריפה מידי נבלה דר"י סבר שחיטה מטהרת דדיו כבהמה ור"מ סובר מהיקש זאת תורת הבהמה והעוף דדבר המכשיר לאכילה מטהר טריפה והשתא אי אין שחיטה לעוף מן התורה הרי מליקה ושחיטה שווין בעוף בחולין ואין שום עדיפותא לשחיטה בעוף מנחירה א"כ פשיטא דמוכח מק"ו דהכל מטהר דאי לא מטהרת כלל הרי מיפרך ק"ו והיכי שייך דיו כיון שלא תטהר כלל וכמו כן לר"מ למה לי הקישא וע"כ דתרווייהו ס"ל יש שחיטה, וצריך לומר דמ"מ לא קשיא ליה מהני תנאי דלא נשנה סתמא וכיון דר' יהודא מטמא לא קשיא לי' מהתם רק מהך משנה דנשנית סתמא קשיא לי' דמשמע דכך הלכה יש שחיטה לעוף, מיהו מה דמקשה מהך ברייתא דהשוחט וצריך לדם יש לדקדק דמה בכך דהך תנא דברייתא סובר יש שחיטה והרי ת"ק דברייתא לעיל בהדיא סובר יש שחיטה ויליף היקשא מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה ובר קפרא יליף לעיל בברייתא ממה שהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים ואין זו סתם משנה דאלים ליה להקשות מינה טפי מהנך ברייתות דלעיל ור"מ ור"י הנ"ל, מיהו הא דלא מקשה מר"מ ור"י ניחא לי בלא"ה דמר"מ וודאי לא קשיא דיש לומר דטעמו באמת דלכך מטהר מליקה ג"כ משום דאין הפרש בעוף בין שחיטה למליקה דאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דשחיטה מטהרת מליקה נמי מטהרת ומר"י נמי לא בעי להקשות דכיון דר"מ פליג עליה במקומו אמרינן דבאמת טעמו משום דאין שחיטה, וכמו כן מת"ק דר"א לעיל דמקיש עוף לבהמה לא בעי להקשות כיון דר"א פליג עליה אמרינן דלדידיה לא הוקש לענין שחיטה משום דסובר אין שחיטה ולא ניחא ליה להקשות רק מסתם משנה וסתם ברייתא דקתני סתמא דיש שחיטה ואי ס"ד דהלכה אין שחיטה לא הוי סתם התנא, ומברייתא דבר קפרא נמי לא מצי להקשות דלא הוזכר בדבריו מפורש דעוף בשחיטה רק לחייבו בב' סימנים אי אפשר והיינו אפילו בנחירה לא בעינן בב' סימנים רק באחד סגי אבל שחיטה לא בעי, מיהו יש לדקדק אי ס"ד דלבר קפרא בנחירה סני היכי מוכח ממה שהטיל הכתוב בין בהמה לדגים דעוף בסימן אחד דילמא לענין זה הטילו הכתוב דלחייבו בשחיטה אי אפשר שכבר הוקש לדגים ולפוטרו בלא כלום אי אפשר דהוקש לבהמה הא כיצד בהמה בשחיטה ועוף בנחירה, ויש לומר דכיון דפטור דדגים הוא מדכתיב אסיפה א"כ ממילא באותו דבר שהוקשו לדגים אפילו נחירה לא בעי רק באסיפה סגי לזה הוצרך לומר דהוקש לדגים היינו בסימן השני דכל ששחט סימן אחד סגי באסיפה כדגים וסימן אחד בעי כבהמה שחיטה, מ"מ אין להוכיח מזה דסובר יש שחיטה לעוף דשפיר יש לומר דאפילו אותו סימן לא בעי רק נחירה ולא הוקש לבהמה רק לחייבו בסימן אחד אבל כיון דכתיב ושפך ע"כ שחיטה לא בעי רק איתקש דבעי סימן אחד עכ"פ וסימן השני אפילו נחירה לא בעי דאיתקש לדגים באסיפה ולא הוזכר בברייתא דבר קפרא רק הכשירו בסימן אחד, ובהכי הוי ניחא טפי מה שהקשו התוס' לבר קפרא האי זאת מאי עביד ליה דשפיר קמ"ל זאת דלא נימא דהוקש לגמרי אפילו לשחיטה באותו סימן קמ"ל זאת דבהמה בשחיטה ועוף בנחירה, ועמ"ש בתוס'. בד"ה בשפיכה ולקמן בתוס' בד"ה תיהני עוד בזה:

שם נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי. פירש"י ומהיכא תיתי למיפטרי' ויש לדקדק כיון דבהך כסוי כתיב ושפך ומינה למד דלא בעי שחיטה א"כ בפשיטות הוי ליה לומר דכיון דושפך כתיב. ליבעי כסוי ומכ"ש דלא שייך לשונו של רש"י ז"ל ומהיכא תיתי למיפטרי' כיון דאדרבא בהדיא כתיב קרא לחייבו בכסוי על שפיכה ונראה לי דהיה אפשר לומר דכיון דרבנן אצרכו שחיטה ואסור לאכול ע"י נחירה א"כ ממילא פטור מכסוי מן הדין כיון דלא שחט לאכילה ואסור לאוכלו והרי בסמוך אמרו השוחט וצריך לדם חייב לכסות והיינו דמ"מ ראוי לאכילה אבל באינו ראוי לאכילה ושחט שלא לאכילה כלל אז יש לומר דפטור, ואהא קשיא דמ"מ כיון דהך מתניתין אליבא דר"מ נשנית דאף דפליג מעיקרא בטרפה אבל בניחר ומעקר מודה והשתא כיון דסובר ר"מ שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה לענין כסוי א"כ הרי בנחירה זו יצאת מידי נבלה שהרי נשחטה ואף שאסרו חכמים באכילה כיון שלא שחט שחיטה ממש אבל מ"מ לא גרע מטריפה דאסורה מדאורייתא וחייב בכסוי, ולא שייך לומר דמה דמדאורייתא הוי שחיטה גמורה אפי' לאכילה ליהוי מדרבנן כמו שלא נשחטה כלל וכמתה מאליה וגרע מטריפה דאסורה מדאורייתא ומהיכא תיתי דכ"כ גזור רבנן עד שתהא נבלה ואפי' אי גזרו מ"מ לא שייך לפוטרו ע"י זה מכסוי, ואפילו אי נימא דכל דאסרו רבנן לא מיקרי אשר יאכל מדאורייתא אבל לר"מ דלא איכפת ליה אשר יאכל ומוקי לי' לעוף טמא דוקא א"כ פשיטא דלא שייך לומר דמחמת גזירה דרבנן הוי כעוף טמא כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה בשפיכה:

שם כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו. תמוה לי היכי שייך לומר כיצד הוא עושה אטו עד השתא לא ידענו שיש שחיטה פסולה והוי ליה לומר שוחטו שחיטה פסולה וכלהו הלכות שחיטה כל שלא שחט כפי הדין הוי נבלה ולמה פרט נוחרו או עוקרו ופשיטא דקיל יותר לעשות שהיי' או דרסה ופטור מלכסות מלנחור, ורחוק לומר דבעינן דוקא שיעשה פסול הניכר להדיא דהיינו נחירה דהכל רואין שאין זו שחיטה כשרה אבל שהיי' דרסה שאינו ניכר כ"כ והרואה שוחט בצואר חושב שהוא שחיטה כשרה ואינו מכסה הדם זהו רחוק, ונראה לי דהאי תנא סבר כיון דלכ"ע ע"כ הלכות שחיטה נאמרו על פה אבל לא הוזכרו מפורש בעוף ג"כ רק רוב אחד בעוף ורוב ב' בבהמה כרבי דלקמן ולכך נחירה וודאי לא מהני דנחירה הוא באורך הצואר אפי' בעוף וכן עקירה מן הלחי אין זה רוב דכולו קיים אבל שאר הלכות שחיטה שלא הוזכרו מפורש בעוף חוששין לענין כסוי שמא דוקא בבהמה נאמרו, ולפי זה נראה דהאי תנא לית ליה הקישא כלל דאי סובר הוקש עוף לבהמה ממילא בעי כלהו ה"ש כבהמה כיון דבשפיכה לא סגי לי', וכמו כן לית ליה הקישא דר"א הקפר לחייב חיה בשחיטה מכח היקש לבהמה דהא בחיה נמי קתני נוחרו או עוקרו ואי הוקש לבהמה בעי כלהו ה"ש ושהיי' דרסה נמי פוטרת מכסוי, ובזה יתיישבו דברי רש"י לקמן בד"ה מאן תנא כמו שאבאר שם בס"ד:

בתוס' בד"ה בשפיכה בעלמא ואפילו לר"מ. דבריהם צריכין ביאור דלמה להו לדחוק לומר דאפי' לר"מ קאמר משום דאין מקרא יוצא מפשוטו והרי פשוטו של מקרא קאי נמי אחי' והרי יצא מידי פשוטו מכח היקש לפסולי המוקדשין [וצ"ל דהיקש המורה להיפוך עדיף להוציא מפשוטו משא"כ גז"ש אף דצריך לגז"ש מ"מ פשוטו ג"כ אמת], והיה נראה לי לומר משום דלקמן מקשה ממלק בסכין וכתבו הם בד"ה תיהני דהך קושיא אליבא דר"מ דמליקה מטהרת וה"ה נחירה אי אין שחיטה לעוף והשתא תיקשי הא לר"מ בלא"ה ע"כ יש שחיטה דצריך שפיכה לגז"ש לזה הוצרכו לומר דאפי' לר"מ קאמר, ואף דלעיל בד"ה באיזה תורה הקשו דבפרק חטאת העוף דרשינן מה בהמה דבר שמכשיר והיכי דייק כאן מה בהמה בשחיטה וכתבו דתרתי שמע מינה ויש להבין דילמא אין שחיטה לעוף ס"ל לר"מ מושפך ולא מקשינן עוף לבהמה לשחיטה רק לענין לטהר טריפה וארבנן דהכא וודאי לא קשיא דלית להו לטהר טריפה כלל רק בשחיטה לא במליקה, אבל באמת לא קשיא חדא דלעיל כתבו לפי המסקנא דהוכיחו מהך דמלק בסכין דלר"מ יש שחיטה לעוף מן התורה א"כ סובר הך היקש לבהמה והיכי מקיש נמי לטהר טריפה, ועוד דע"כ להך מ"ד דמפרש טעמא דר"מ משום וזאת תורת הבהמה סובר לר"מ יש שחיטה דאי אין שחיטה לא צריך הך היקש כלל דבלא"ה נלמד מק"ו ודיו דר' יוסי לא שייך כלל דכיון דאין שחיטה לעוף מן התורה מליקה ושחיטה שווין ממש ושחיטה נמי אין לה יתרון על מליקה כלל והוי כנחירה ממש וכיון דק"ו מכריח דמטהר ממילא נחירה ושחיטה שווין בעוף לטהר מידי נבלה וע"כ משום דסובר יש שחיטה וכיון דמהך הקישא ילפינן לה היכי ילפינן להקיש לטהר טריפה מידי נבלה והוצרכו לומר תרתי שמע מינה, אבל הכא שפיר ס"ד לר"מ נמי אין שחיטה ובאמת טעמא דר"מ דמטהר טריפה מהאי טעמא גופא כיון דכתיב ושפך דאין שחיטה לעוף א"כ נחירה ומליקה ושחיטה שווין בו וכלהו מטהרין מק"ו מבהמה כדאיתא התם פרק חטאת העוף, ואין להקשות כיון דר"מ יליף גז"ש דשפיכה שפיכה א"כ ע"כ סובר יש שחיטה לעוף מן התורה דאי אין שחיטה והיינו מכח ושפך א"כ ושפך לא קאי רק על עוף דהא בחיה יש שחיטה לכ"ע א"כ היכי יליף בחיה לחייב שחיטה שאינה ראויה כיון דושפך לאו אחי' כתיב, הא לא קשיא חדא כיון דידענו גבי כסוי דשחיט' שאינה ראוי' חייב ממילא לא מחלקינן בין עוף לחי' בהא דמ"ש, ועוד דנהי דפשוטו של ושפך לא קאי אחי' אבל גז"ש קאי אחי' נמי: