תפארת יעקב על חולין חלק א קעא

לחופה ולקדימה ולא נדע שחיטה מן הצואר ודו"ק:

בד"ה באיזו תורה בפרק חטאת העוף דרשינן וכו' תרתי שמע מינה, דבריהם צריכין ביאור דעל מי קשיא להו אם על ת"ק ור"א מנא להו דס"ל כר"מ בהך הקישא והרי ר"י ור"י פליגי התם למר דוקא שחיטה מטהרת ולא מליקה ולמר אפי' שחיטה אינה מטהרת ואי על ר"י קשיא להו דפריך התם מ"ט והוי לי' לומר דדריש כהנך תנאי דהכא, הא ליתא דאיצטריך טעמא לר"י למה אין שחיטה מטהרת דזה מוכח מק"ו ואפי' נימא דיו עכ"פ שחיטה מטהרת והוצרך לאשכוחי טעמא לר"י ולהנך תנאי דהכא פשיטא דלא קשיא דלא ס"ל כר"מ בהך הקישא, ואם באו להקשות לר"מ בעל אותו ההיקש דהיכי יליף מהך קרא הקישא דידי' הא איצטריך להך הקישא דת"ק ור"א, וגם זה תמוה דכמו דמשמע דת"ק לית לי' היקשא דר"א וכן ר"א לית לי' הקישא דת"ק כדמוכח מפירש"י להדיא כמו כן יש לומר דלית לי' לר"מ הני תרתי וסובר אין שחיטה לעוף מן התורה ושחיטה מן הצואר יליף מאת ראשו שכבר הותז, וכמו כן קשיא על מה שתירצו דתרתי שמע מינה דהא חזינן דת"ק ור"א פליגי ולא שמעינן הכל, ואמת דבדברי התוס' דהכא יש לומר דוודאי ת"ק ור"א פליגי חד אחברי' דמר ס"ל הקישא להקיש עוף לבהמה לשחיטה ולמר להקיש להיפוך אבל בהך הקישא גופה באותו צד לכל מילי מקשינן דאי גם באותו היקש בעצמו לא מקשינן רק חדא מילתא מנא לי' לר"מ ללמוד היקש שלו דילמא להך הקישא דהכא אתי לחייב עוף בשחיטה, אבל אי אפשר לומר כן בזבחים דשם הקשו הא איצטריך להך דת"ק ולהך דר"א ותירצו דהכל מוכח דאין היקש למחצה וזה סותר הסוגיא כאן דר"א לית לי' דת"ק ות"ק לית ליה דר"א, והי' נראה לי לומר דכוונת התוס' להקשות במה נפשך אי סובר ר"מ הנך היקישי' דהכא מנא לי' היקש שלו ואי לית ליה הנך דהכא האי זאת מאי עביד לי' דהתם לא קאמר כלל לר"מ מאי עביד בזאת וע"כ דדריש כהך דהכא א"כ מנא לי' היקש דידיה ועל זה תירצו דתרתי מוכח ושפיר דריש הך דת"ק וגם היקש דידי' וגם דברי התוס' דהתם יש ליישב כך וס"ל דרבנן הוי דרשי הקישא דר"א רק לא צריך להו דשחיטה מן הצואר מדר"ח דלעיל נפקא ור"א סובר נמי היקש ת"ק ומ"מ פריך האי זאת מאי עביד ליה דכיון דלא ידענו שחיטה מן הצואר לדידי' רק מעוף א"כ היכי ס"ד לומר מה בהמה ברוב ב' דמנא לן דהיא ברוב ב' כיון דמעוף ילפינן ואינו במליקה בחטאת רק סימן אחד, אבל מ"מ כל זה קשה בעיני שלא העמידו עצמם על מה שאמרו האי זאת מאי עביד לי' כיון דעיקר קושייתם לר"מ זאת למה לי, ואולי נתכוונו התוס' בזה לפי שהוקשה להם שאמר וכי באיזה תורה שוותה וכן ר"א קאמר הכי ומה נ"מ אי שוותה באיזה תורה כיון דהיקש הוא מקשינן הכל ובהכרח שאין זה היקש מפורש וכל כמה דהוי מצינן לאקושי לענין מה דמיירי ביה קרא מעיקרא לא הוי מקשינן לדבר אחר רק לפי שאי אפשר להקישם בזה דבאמת חלוקין הם בדיני טומאת נבלו' וע"כ צריך להמציא היקש דעלמא דלא מיירי ביה קרא והשתא ס"ד דתוס' דכיון דלא הוי היקש גמור אין אנו יכולין להקיש לכל דבר ואהא קשיא להו לר"מ דמנא ליה להקיש לענין לטהר מנבלה כיון דמקשינן לענין שחיטה דבעי שחיטה וליכא למימר דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה זה אי אפשר דהא פריך התם על ר"מ דלמד ק"ו עוף מבהמה דמליקה מטהרת וקאמר ר"י דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בהמה שחיטתה מטהרתה אף עוף שחיטה מטהרת ולא מליקה ופריך בגמרא ור"מ אטו לית ליה דיו וקאמר עלה קרא אשכח וזאת התורה וכי באיזה תורה שותה וכו' והשתא אי סובר שחיטה בעוף לאו דאורייתא א"כ נחירה מכשרת בעלמא א"כ לא שייך לומר דיו דמיפרך ק"ו, דאפי' שחיטה לא תטהר בעוף דמה הפרש יש בעוף שחיטה או נחירה וע"כ דיש שחיטה לעוף מן התורה א"כ מנא ליה להקיש להיקש דידיה דנימא דאיתקש דעוף בעי שחיטה, ואהא כתבו דתרתי שמע מינה דבעי שחיטה ומטהרת טרפה וממילא נשמע נמי דמליקה מטהר טרפה דהוי כמו שחיטה לר"מ כנ"ל ועמ"ש לקמן דף כ"ח בתוס' בד"ה תיהני:

בד"ה מה עוף בסימן אחד דכתיב ומלק ולא יבדיל. והיינו דמחטאת הוי ס"ד למילף ואף דעולה הוי בב' סימנים מ"מ הוי ילפינן לחולין כל כמה דמצינו הכשר בסימן אחד הוי בעלמא בחולין סימן אחד ומה דצריך פעמים במליקה בעולה ב' כך היא הכשר הקרבת העולה ולא הכשר אכילתו דאי היה הכשר אכילת אדם דוקא בב' לא הוי סגי בהכשר אכילת מזבח ואכילת כהן בסימן אחד אבל כבר כתבתי שאפשר לפרש דהוי ס"ד לומר דבקדשים בחטאת בהמה סגי בסימן אחד כמו חטאת העוף ובעולה באמת בעינן ב' סימנים ולפי זה גם מה שכתבו בדבור שאחר זה דבר קפרא איצטריך זאת לשום דרשא אינו צריך רק דדריש ג"כ זאת להבדיל בהמת קדשים מעוף קדשים דבין בחטאת בין בעולה בעינן ב' סימנים אבל הא דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים דשמעינן בהמה בב' ועוף באחד בחולין הוא:

בד"ה תדע שהרי יש להם קשקשת תימא מה צריך ראיה על זה דקרא כתיב בהדיא ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף וכו'. ואני תמה על תמיהתם דהיכי ס"ד למילף מקרא דהא קרא כתיב להיפוך ג"כ וייצר ד' מן האדמה כל חית השדה ועוף השמים, ואם נתכוונו לומר דעכ"פ כיון שיש סתירה בכתוב ע"כ מן הרקק נבראו ולפי זה עיקר קושייתם דהוי ליה לומר הך תדע מה שהשיב ר"י בן זכאי להגמון ששאלו סתירה זו, אבל גם זה תימה שהרי ריב"ז השיב לתלמידיו תירוץ אחר מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להם שם והשתא יש לתמוה כיון דע"כ פלגינן קרא דלא קאי על וייצר רק בפני עצמו קאמר דגם עוף השמים הביא אל האדם לקרות להן שם א"כ פשיטא דטפי הוי לן לומר דקרא קמא פלגינן ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוד אמר דעוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים זה יהא במים וזה באויר וכן אח"כ כתיב דהקב"ה ברא הדגים במים וברא עופות בארץ והרי אנו רואין דמסיק דלשון ראשון אמר לתלמידיו משום דמשמע דקאי על וייצר הרי דהי' קשה לו לשון הכתוב וייצר ד' מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים שנאמר דעוף לא נברא מן האדמה א"כ למה לו שנבראו מן הרקק הא יש לומר מן האדמה נבראו וקרא קמא פלגינן דעוף יעופף מילתא באפי נפשה הוא, וע"כ דבאמת לא ניחא ליה לומר דרק מן האדמה נבראו כיון שיש להם קשקשת כדגים לכך ביקש לומר בחד לישנא דמן המים לגמרי נבראו ולא קאי על וייצר ובחד לישנא דעדיף טפי דמן הרקק נבראו ועכ"פ שפיר קאמר תדע דיש להם קשקשים אבל לולא זה פשיטא דהוי אמרינן טפי דנבראו מן האדמה וזה ברור:

בד"ה ועוד שאלו פי' קונטריקון ההגמון את ריב"ז ולא כמו שפי' בקונט' את ר"ג ובכל דוכתא וכו'. לשון זה קשה מאד דהיכי שייך לחלוק עם רש"י בדבר זה שאם הגירסא בבכורות ריב"ז פשיטא שלא היה אומר רש"י ר"ג ואי הגירסא ר"ג א"כ ע"כ כרש"י ואין זה דבר התלוי בפי' סוגיא עד שיאמרו ולא כמו שפי' בקונט', ונראה לי שלא נתכוונו לומר רק דאי אפשר לפרש את ר"ג ונימא דקאי על אותו ששאל לר"ג בע"ז משום דהתם לא הוזכר ועוד שאלו עד דנימא דגם הך ועוד שאלו עליה קאי וע"כ להך דבכורות קאי דשם הוזכר במקומו ועוד שאלו ואמרינן דגם כאן עליה קאי כמו בו ביום דקאי על הך דפרק תפילת השחר דשם נאמר בו ביום וכל היכא שהוזכר בו ביום עליה קאי, כנ"ל:

בגמ' שנאמר ושפך בשפיכה בעלמא סני אי הכי חיה נמי. דע שיש לי ספק גדול אשר העירותי לקמן פרק בהמה המקשה דבן פקועה חיה אי טעון כסוי מדאורייתא והיינו מדאמרינן התם דף ע"ד ע"ב דלא הלכו בו ר"מ ורבנן רק על עסקי אכילה בלבד למעוטי רבעו וחורש בו והשתא הרי קתני התם או"ב וכתבו התוס' דהוי ג"כ עסקי אכילה דאין לאכול בלא שחיטה, והשתא אי ס"ד דלרבנן בן פקועה חיה פטורה מכסוי ולר"מ פשיטא דחייב א"כ הרי נחלקו ג"כ לענין כסוי והא לאו אכילה הוא דמותר לאכול בלא כסוי ואינו מעכב אכילה כלל, וע"כ דלכ"ע חייב בכסוי דכיון דחי הוא ואינו מקבל טומאה ופודין בו פטר חמור דמיקרי שה א"כ מיקרי נמי צבי וחייב בכסוי והא דקאמר למעוטי רבעו וחורש ולא קאמר למעוטי כסוי משום דבמתניתין מיירי בבהמה דקתני השוחט את הבהמה ונקט חלבו ואו"ב נקט מיעוטא לעניין השייך לבהמה ג"כ אבל וודאי מדקאמר לא הלכו בו רק על עסקי אכילה ש"מ דרק באכילה ודבר המעכב אכילה נחלקו ואף שהיה באפשר לדחוק ולדחות ראיה זו אבל נראה לי דדבר זה מוכח ג"כ בתוספתא דנתנו טעם על מה שאינו נוהג בו או"ב דכתיב או"ב לא תשחטו את שישנו בשחיטה חייב משום או"ב ושאינו בשחיטה אינו חייב משום או"ב הרי שלא הוציא בן פקועה מכלל אותו ואת בנו רק משום דקפיד קרא שחיטה דוקא אבל גבי כסוי שלא הוזכר שחיטה רק שפיכה אפילו תימא דחיה ועוף טעונין שחיטה מדאורייתא אבל עכ"פ לא קפיד קרא שחיטה רק אשר יאכל כתיב וממעטינן מה שאינו ראוי לאכילה כגון נבלה וטריפה ועוף טמא אבל היכא דראוי לאכילה בשפיכה כגון בן פקועה מאיזה צד לא נצריך אותו כסוי כיון שלא הוזכר שחיטה ואדרבא כיון דקאמר התם דאשר יאכל לר"מ למעט עוף טמא והשתא אי שחיטה מעכב בכסוי פשיטא דעוף טמא אין לו שחיטה ולא שייך שחיטה גבי' וע"כ משום דכתיב ושפך ס"ד אפילו עוף טמא קמ"ל דוקא הראוי לאכילה א"כ ב"פ הראוי לאכילה למה לא נצריך אותו כסוי כששפך דמו, ואמת דמהך דאו"ב היה באפשר לדחות קצת דהתם הוי ס"ד דקפיד קרא שלא להמית או"ב אבל כסוי אינו רק בדם הילכך בן פקועה שאין צריך להוציא דמו כלל שהרי אפילו חנקו כשר א"כ ממילא ליכא כסוי גביה אבל וודאי כיון דחזינן דממעט עוף טמא אלמא דס"ד כל ששופך דם עוף חי צריך כסוי א"כ פשיטא דה"ה ב"פ ולא אימעט מאשר יאכל דראוי לאכילה, ואם נחליט דבאמת ב"פ חי' צריכה כסוי לפי שלא הוזכר שחיטה יקשה לכאורה בהך סוגיא כאן דקאמר אין שחיטה לעוף מן התורה משום דכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סני והרי ושפך כתיב דלא קפיד קרא על שחיטה רק כל שראוי לאכילה ושופך דמו בלי שחיטה כגון בן פקועה מ"מ בעי כסוי, ואי נימא דמ"מ דייק דלא כתיב בעוף ג"כ רק ושפך ועוף לא שייך ביה ב"פ א"כ מאי מקשה אי