תפארת יעקב על חולין חלק א קסח

לושט רק בבהמה כיון דמצטרף דבלעדי קנה אינו כלום ס"ד לסייע זה לזה כנ"ל:

בד"ה שנים בבהמה וכו' ואי משום וורידין וכו' בבהמה הואיל ומנתחה וכו'. איכא למידק כיון שהוכיחו לעיל דר"י רק לכתחילה קאמר א"כ היכי ס"ד דרבנן נמי מצרכו לכתחילה וורידין א"כ במאי פליגי ר"י ורבנן, וצריך לומר נהי דבאמת הוכיחו לעיל דמסתבר להו לגמרא דר"י רק לכתחילה מצריך אבל עכ"פ כאן לא הי' יכול להקשות עד כמה לשחוט וליזיל כיון דאיכא עוד וורידין ולשון עד כמה לשחוט וליזיל משמע דלכ"ע אין שום דבר עוד אחר ב' סימנים בבהמה, ועכ"פ לא הוי מקשה על מתניתין ולדחוק בלישנא דהשוחט דלא קאי רק על אחד בעוף או רובו של אחד כמוהו והי' מהראוי להכריח מחמת זה דלכ"ע יש קפידא בוורידין לכתחילה ור"י באמת אוסר דיעבד, מיהו גם מה שתירצו התוס' דהקושיא מכח דברי ר"ח לקמן דלא אמר ר"י רק בעוף צ"ע לפע"ד דכל כה"ג רגיל המקשה לומר וכי תימא דלכתחילה בעי וורידין הא אמר ר"ח לא הוזכרו וורידין רק בעוף ומדמקשה בפשיטות עד כמה לשחוט וליזיל בוודאי משמע דאפי' אי הוזכרו וורידין גם בבהמה מ"מ מקשה שפיר:

לכן נראה לי דלא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דוורידין שאינו רק מטעם דם הנבלע באיברים לכ"ע לא בעי שחיטה רק מנקבן בקוץ וא"כ רישא דקתני השוחט דוודאי הכוונה שחיטה כשר דוקא א"כ ב' בבהמה לכתחילה לא הא פשיטא דעכ"פ אין צריך לשחוט יותר מב' סימנים ואח"כ יכול לעשות בקוץ וכדומה שאינה שחיטה כלל, מיהו אכתי יש לדקדק דלקמן דף כ"ח ע"ב חזינן דמקשה עליה דר"ח והוי ס"ד דלר"י בעינן וורידין בשחיטה דוקא ולמה כאן מקשה בפשיטות והוי פשיטא לי' דוורידין אינן בשחיטה לכ"ע, ודבר זה קשה גם לתירוץ התוס' דהא חזינן דהוי ס"ד לקמן מכח כלהו מתנייתא דבעינן לר"י שחיטה ממש ש"מ שאינו משום דם א"כ ה"ה בהמה, לכן נראה לי דפשיטא ליה דלת"ק לא בעי טפי מב' סימנים דאי ס"ד דבעי עוד שחיטה חוץ ב' הסימנים היכי לא זכר ת"ק שחיטת וורידין כלל והוי ליה להשמיענו מקודם עד כמה ישחוט לכתחילה ולומר אח"כ דדיעבד סגי בב' סימנים, ובשלמא אחד בעוף ממילא מוכח דלכתחילה רק ב', וכן ברובו של אחד מוכח לכתחילה כולו אבל וורידין לא הוזכרו כלל בדברי ת"ק עד כמה ישחוט לכתחילה, והיינו דקאמר ב' בבהמה לכתחילה לא עד כמה לשחוט וניזיל פי' שהיה לו לתנא להודיענו עד כמה ישחוט כנ"ל:

בגמ' ותו שהיי' דרסה חלדה וכו' מנ"ל וכו'. פירש"י ה"ג ותו ולא גרסי' ולטעמיך, לכאורה נראה מפירושו דס"ל דבמסקנא נדחו באמת דברי רב יימר ורב כהנא וקרא לא אתי לשחיטה מן הצואר לכך לא גרסינן ולטעמיך דמזה היה מוכרח דבא להחזיק בדברי רב יימר ורב כהנא וסותר קושיית המקשה בהך ולטעמיך, אבל הוא תמוה לפע"ד דהא רש"י ז"ל פי' לקמן בד"ה דלא לישוויי' גיסטרא דמר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא הרי בהדיא שלא נדחו דברי ר"כ ורב יימר, לכן נראה לי דלא נתכוין רש"י ז"ל כלל לומר דנדחו דברי ר"כ ורב יימר רק דלא שייך לומר ולטעמיך רק היכא שנחלקו שנים זה אומר כך וזה כך או שמקשה על אחד שמחדש דין לפטור או לחיוב לאסור או להתיר ומקשינן עליו לסתור דבריו אז שייך ולטעמיך אפילו תאמר להיפוך קשיא ג"כ אבל כאן דרב כהנא בא ללמוד שחיטה מן הצואר ומקשינן עליו דלא מוכח עדיין שמא מן האוזן שמא מזנבו היכי שייך לומר ולטעמיך אטו זה יש לו לימוד אחר עד שיאמר ולטעמיך נהי דאוזן וזנב מוכח דלא אבל שהיי' דרסה מנא לך, ובאמת זה שמקשה אימא מאזנו אין לו שום לימוד על שום דבר רק מקשה על רב כהנא שרוצה ללמוד דלא נמצא למד כלל דשמא מן האוזן שמא מן הזנב ואי יש עוד קושיא מנ"ל שהיי' דרסה גם זה קשיא על רב כהנא דשמא ע"י שהיי' דרסה לכך ע"כ גרסינן ותו דהכל קושיות לרב כהנא בלבד, והש"ס משני אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתי דלא לישוויי' גיסטרא והיינו דאין שחיטה רק בצואר בלבד דהיינו ממקום ששח הוציא דמו ודם רק בסימנים הוא וכן לרב יימר ולר' ישמעאל והכוונה מן הצואר היינו למעט מפרקת ומר יליף ממקום ששח הוצא דמו ומר יליף ממקום שזב ומר ממקום שסח, והא דקאמר אלא משום דמעיקרא רצה לתרץ שיהא מוכח דרק בצואר ומשני שח מכלל שזקוף וכן בעינן דם הנפש וכיון דמקשה לי' אימא דקרע ואזיל ותו שהיי' דרסה הדר מהנך שינויי רק הכל גמרא ושחיטה מן הצואר נמי רק קרא לגיסטרא:

מיהו וודאי עדיין צריך ביאור אי נתכוון רש"י ז"ל לפרש שאסור לחתוך המפרקת לשנים אחר שחיטה הרי לעיל דף י"ט ע"ב במשנה השוחט מן הצדדין משמע בהדיא מפירש"י דדוקא אי מיטרפא מעיקרא בשבירת מפרקת הוא דשחיטתו פסולה אבל אחר שחיטה לא איכפת לן שבירת מפרקת וזהו היפוך דבריו כאן, ואם נתכוון רש"י ז"ל לומר דאין צריך יותר כמו שהבינו התוס' בד"ה ותו מדבריו הא וודאי קשיא טפי דבשלמא להך לישנא דהוצא דמו יש לומר דרק דמו יוציא ותו לא אבל להך לישנא חטהו הכשירהו לאכילה וטהרהו דפירש"י כאן דלהך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא דכיון דס"ד דצריך לחתוך המפרקת ג"כ א"כ על זה אנו דנין אי בב' סימנים מוכשר לאכילה או דבעינן כולה א"כ היכי נילף מושחט טהרהו דהיינו הכשר אכילתו רק בסימנים דילמא כל הראש הוי הכשר אכילתו, ואפילו אי נימא דרש"י ז"ל דייק מדלא מקשה לרב כהנא אימא מן העורף ש"מ דעורף לא הוי מקום ששח א"כ יהא הלימוד ממקום ששח טהרהו ולא במפרקת שהוא העורף, אבל באמת הא ליתא דוודאי עורף ג"כ הוי מקום ששח שאם כופף ראשו כופף הכל ומ"מ לא מקשה מעורף דדרשינן לקמן ומלק את ראשו ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר, ועוד דלא הוי ליה לומר הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא דמשמע דהא פשיטא לן דסימנים הוי הכשר אכילתו וקרא קפיד שלא יעשה יותר, וע"כ דכוונת רש"י דקרא קמ"ל דאסור לחתוך יותר דהיינו כל המפרקת, והיה אפשר לי לומר דסובר רש"י דוודאי אחד בעוף וב' בבהמה נמי גמרא לענין אכילה רק הך ושחט בקדשים קאי וקמ"ל קרא שלא יעשה גיסטרא דהיינו שיחתוך כל הראש בשעת שחיטה דזהו דרך בזיון לקדשים או דס"ד להיפוך שצריך לחתוך כל הראש כיון דהראש קרב לעצמו וקודם לכל אברים יחתוך אותו בשעת שחיטה קמ"ל דרק הכשר אכילה יחתוך ולא יותר או דאסור או שאין צריך, והשתא בכל גווני לא קשיא לרש"י דבחולין שפיר יש לומר דסובר רש"י דיכול לחתכו לשנים גם פשיטא שאין צריך דוקא לחתכו רק בקדשים הוא דאשמועינן קרא, מיהו נראה לי דבלא"ה לא קשיא כלל דשפיר יש לומר דאפילו בתולין סובר רש"י דעיקר הלימוד דאסור לחתוך בשחיטה כל המפרקת והיינו דקפיד קרא שלא יעשה אותה בשחיטתו מתה דגיסטרא הוי נבלה ומטמאה ושחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו נפסלה כל שלא מתה אבל גיסטרא חשובה מתה ומטמאה וזהו שכתב שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהא קפיד קרא שלא יעשנה מתה בשחיטתו רק שתהא חיה אחר שחיטה ולכך התם בשוחט מן הצדדין דאינו חותך כל המפרקת לא איכפת לן וכמו כן במולק מן העורף דמיירי התם בלי רוב בשר דלא הוי נבלה רק טריפה שפיר כתב רש"י דדוקא בנטרפה קודם שחיטה אסורה אבל נשחטה קודם שנטרפה כשרה אבל לעשותה נבלה בבת אחת בשחיטתו לא, ועמ"ש בתוס' בד"ה ותו ליישב קושייתם ג"כ על דרך זה במה שהקשו אמאי ס"ד ע"ש]:

איברא עדיין יש לתמוה אי נתכוון רש"י ז"ל דדברי רב כהנא נשארו קיימין היכי פירש בלשון שני גיסטרא שלא ידרוס ונלמד מהך לימוד אין ושחט אלא ומשך א"כ הרי זה דלא כרב כהנא ורב יימר ותנא דבי ר"י דלא דרשי הכי כלל, ובאמת לקמן פירש"י בד"ה דלא לישוויי' גיסטרא ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ואי נימא דכוונת רש"י גם לר"כ ור"י כך הוצא את דמו ותו לא וכן מקום שסח ותו לא ודורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו אבל עכ"פ למה כתב דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא ומשך דהא לדידהו ע"כ לאו מהא ילפינן רק ממקום ששח וזב וסח ודורס אינו יכול למנוע ידו:

ונראה לי בכוונת רש"י ז"ל דבלא"ה הקשו התוס' לקמן דף ל' ע"ב בד"ה תנא דהתם למד תנא דבי ר"י אין ושחט אלא ומשך וכאן תנא ושחט ממקום שסח לכן סובר רש"י דהך דרש דלמד אין ושחט אלא ומשך ומייתי מזהב שחוט חץ שחוט לשונם עיקר הלימוד דכיון דכתיב ושחט ממקום שסח ותו לא ודורס אינו יכול למנוע ולמשוך ידו ממילא ע"כ ומשך הוא ומייתי ראיה על זה דלכך הושאל שם זה בקבלה על משיכה משום דשחיטה ע"כ משיכה היא, והשתא לדברי כולם כך הוא דושחט וודאי ומשך הוא כיון דקפיד קרא במקום שסח או במקום ששח או במקום שזב ע"כ משיכה היא דבדרסה אינו יכול למנוע ידו שלא ישחוט יותר, ומיהו צריך ישוב במה שפירש"י דיש מהם שנכתבו חדא מה נשתנו אלו שנכתבו והשאר לא, ועוד עכ"פ מה זה ששאלו לקמן דף ל' על דרסה מנה"מ דלא שאלו כך על שהייה חלדה, ונראה לי דהתם מיירי ששחט בהולכה או בהבאה והתיז הראש ואמרו שם דאי יש בסכין כמלא צואר כשר דאז נשחט בלי דרסה כלל אבל אין בסכין כמלא צואר אז אינו נשחט בהולכה בלבד רק בדרסה ג"כ, והשתא שפיר שואל מנה"מ דילמא הלכה לא היתה רק שלא ידרוס בלבד אבל הולכה עם דרסה אפשר דכשר ועל זה אמר דאין ושחט אלא ומשך והיינו דלא יהא בו דרסה כלל שישחוט בהולכה והבאה דכל שיש בו דרסה אינו יכול למנוע ידו כנ"ל:

בתוס' בד"ה ותו שהייה וכו' ובקונט' הגיה וקשה לפירושו וכו' לפי מה שכתבתי בגמ' מיושבין כל מה שהקשו בכאן דמה שהקשו למה לי תרי קראי כבר נתבאר דרש"י מודה דדברי ר"כ ור"י ור"י לא נדחו במסקנא כמפורש להדיא בדבריו מר יליף מהך קרא ומר יליף מהך קרא, גם מה שהקשו דהיכי משמע מושחט שלא יחתוך הצואר בוודאי משמע הכי כמו שפירש"י הוצא את דמו ותו