תפארת יעקב על חולין חלק א קסה

מ"מ למה לי הא מאיזה צד ניבעי יום כלל לדון מקצת ככולו כיון שנולדה יכול למוכרה תיכף:

במשנה כל מקום שיש מיאון אין חליצה ובגמרא זו דברי ר"מ וכו' ר"י אומר עד שירבה השחור על הלבן. פירש"י ז"ל דכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה דמקשינן אשה לאיש ולפי זה לפי גירסת הירושלמי במשנה דיבמות קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל לא חלצה חליצתה כשרה א"כ הא דמקשינן אשה לאיש הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס' יבמות דף ק"ה ע"ב בד"ה קטנה שחלצה א"כ יש חליצה במקום שיש מיאון דיעבד אפילו מדרבנן ומדאורייתא לכתחילה והא וודאי ליתא דפשיטא שלא יאמר אין חליצה במה שאינו רק עיכוב לכתחילה מדרבנן, ועוד קשה לי דהיכי קאמר אין חליצה דהא פשיטא דחולצת רק בגדלות אבל עכ"פ היאך יאמר אין חליצה ומלבד דלא דמי להנך דמעיקרא אין קנס אין מכר דליכא מכר ולא קנס כלל דאפילו אח"כ אינו תובע הקנס אבל כאן הרי בת חליצה היא כשמת והיא קטנה רק חולצת לכשתגדיל, גם לא דמי לסיפא כל מקום שיש חליצה אין מיאון דליכא מיאון כלל, ומלבד זה הנך כלהו דקא חשיב התנא מן משנת התמד עד לבסוף היינו בדבר אחד רק שיש חילוק פרקים כמו שפירש"י לעיל במשנת התמד והשתא כאן אינו בדבר אחד דלענין חליצה מיירי בקטנה שהשיאה אביה שאינה חולצת משום דמקשינן אשה לאיש ולענין מיאון הוא באחרת שהשיאה אמה ואחיה דיוצאת במיאון, גם תמוה מאוד דקאמר זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים ומייתי ברייתא דעד שירבה השחור והרי חכמים בלא"ה פליגי דלא מקשינן אשה לאיש כמו שאמר ר"י אמר רב עצמו ביבמות דף ק"ה ע"ב דרק ר"מ מקיש אשה לאיש ורבנן ס"ל אשה בין גדולה בין קטנה וקאמר לה ממש בהאי לישנא זו דברי ר"מ אבל חכמים ולמה כאן נקט חכמים דשחור על הלבן [ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל] והוא תמוה לכאורה שוב ראיתי קושיא זו האחרונה בחידושי הרשב"א ז"ל והניח בצ"ע [ודבריו מגומגמין שם שהקשה על ב' פנים ואינו מובן כלל עיי"ש]:

לכן נראה לפע"ד ברור בפי' משנה זו דלא נחתי הכא כלל להך פלוגתא אי מקשינן אשה לאיש ולכ"ע שייך הך כללא זולתי לר"י דסובר עד שירבה השחור והיינו דהא פליגי ב"ש וב"ה ריש פרק בית שמאי דב"ש סבר ממאנת בבעל ולא ביבם וב"ה סברי בבעל וביבם עכ"פ לכ"ע אינה ממאנת בבעל אחר מיתתו דלא שייך מיאון אחר מיתה רק טעמא דב"ה דממאנת ביבם דלא עדיף יבם מבעל וממאנת עכשיו בו כיון דעדיין קטנה היא, ומעתה דבר ברור הוא לפע"ד דאפילו ר"י דסובר עד שירבה השחור על הלבן ויכולה למא אחר שהביאה ב' שערות קודם שירבה השחור היינו דוקא אי הבעל חי דכיון שלא נבעלה אחר שהביאה ב' שערות (דבהכי דוקא מיירי ר"י כדאיתא להדיא פרק בא סימן] אמרינן דבגדלות לא נתרצתה עדיין בקידושין ויכולה למאן רק אי נבעלה דחזינן דנתרצתה בגדלות שוב אינה יכולה למאן, אבל אי מת הבעל והיא כבר הביאה ב' שערות ולא מיאנה בו בחייו פשיטא דאינה יכולה למאן ביבם עכשיו דהא גדולה היא וכיון שלא מיאנה בבעל רק מת הבעל פשיטא דמודה ר"י שאינה יכולה למאן ביבם כשהביאה ב' שערות כשמת הבעל, והשתא הכוונה במתניתין כך כל מקום שיש מיאון דהיינו קטנה שהשיאה אמה ואחיה דיכולה בחייו למאן ממילא אי מת הבעל אין חליצה דכל שיכולה למאן בבעל ממאנת ביבם ולא שייך חליצה כלל וכל שיש חליצה דהיינו שנעשית גדולה שהביאה ב' שערות ואי מת הבעל צריכה חליצה שאין יכולה למאן ביבם ממילא אין כאן מיאון אי הבעל חי והכל בקטנה אחת שהשיאה אמה ואחיה דבקטנותה שיכולה למאן בבעלה אי הוא חי ממילא במת אין חליצה ואפילו נתגדלה אינה חולצת דממילא הוי לה מיאון מעיקרא דפשיטא שלא רצתה בו שתחלוץ] וכל שיש חליצה במת הבעל לא שייך מיאון אי בעלה חי, ואהא קאמר זו דברי ר"מ אבל לר"י כיון דסובר זמן מיאון עד שירבה השחור א"כ יש מיאון במקום חליצה דלאחר שהביאה ב' שערות אי מת הבעל צריכה חליצה דביבם אי אפשר למאן עכשיו כיון דגדולה היא וזיקתו מתחלת משהיא גדולה [ואשה שנתקדשה כשהביאה שתי שערות מודה רבי יהודה דאינה ממאנת עד שירבה השחור], ומכל מקום אי בעלה חי יש מיאון כיון דזיקת הבעל נעשה בקטנות יכולה למאן בו עד שירבה השחור כל שלא נבעלה אחר שהביאה שתי שערות וכללא דמתניתין מפורש בפשיטות כל שיש מיאון בחייו אין חליצה במיתתו וכל שיש חליצה במיתתו אין מיאון בחייו ולרבי יהודה משהביאה שתי שערות עד שירבה השחור יש מיאון בחייו אף שיש חליצה במיתתו ולק"מ מכל הנ"ל כנ"ל:

בתוס' בד"ה אבל חכמים אומרים מתניתין דבא סימן הוי מצי לאתויי וכו'. ואפשר לומר דבלא"ה קשה דלא הביא הך דר' יוסי דסובר לא מקשינן אשה לאיש לכן יש לומר דהביא הך דר"י דהוי רבותא טפי דתפס התנא דברי ר"מ יחידאה ושביק רבנן דהם רבים משא"כ בהך דלא מקשינן אשה לאיש אין חידוש דר' יוסי ג"כ יחידאה הוא והלכה כר"מ בוודאי טפי עדיף דר"מ מדר' יוסי ולכך מייתי ר' יהודה דברייתא דשם מבואר בברייתא פרק בא סימן דכמה תנאי נחלקו על ר"מ וס"ל טפי מר"י דיכולה למאן והוי דעתו של ר' יהודה רבים נגד ר"מ משא"כ במתניתין דבא סימן לא הוזכר רק ר' יהודה בלבד, מיהו לפי מה שפירשתי בגמרא דהך דהכא לא תליא כלל אי מקשינן אשה לאיש א"כ בוודאי צ"ל דלא מייתי מתניתין דבא סימן דבא לומר זו דברי ר"מ, אך מ"מ יש לומר דבא לאשמועינן אף דהוי ר' יהודה רבים תפס התנא דברי יחיד נגד רבים. בגמ' היכי תוקע וכו' אתקין רב אסי בהוצל כשמעתיה מיתיבי וכו' ר"י מתרץ לטעמיה ורב אסי מתרץ לטעמיה וכו'. איכא למידק כיון דרב יהודה נמי מתרץ אלמא דלדידיה נמי קשיא א"כ תיקשי היכי קאמר אתקין ר"א בהוצל כשמעתיה מיתיבי דמשמע בהדיא דרק לרב אסי מקשה והא לכ"ע קשה, גם למה נטר בקושיא עד דאתקין ר"א בהוצל וכי בלא"ה לא שייך להקשות כיון דסוף סוף מפרש מתניתין בהדיא הכי, גם יש להבין דקאמר היכי תוקע כיון דהא וודאי פשיטא ליה דבעלמא תוקעין ומריעין א"כ הכא תוקעין בלבד ומנא להו לר' יהודה ולר"א דתוקע ומריע כיון דבאמת יש שינוי, ונראה לי דהא פשיטא לן שאי אפשר לפרש מתניתין שיש חילוק גדול בתקיעה בין יו"ט לחול דבחול תוקע ומריע וביו"ט רק תקיעה בלבד דכיון דמחלק בין יו"ט לשבת לענין הבדלה וקאמר דביו"ט אין מבדילין כך הוי ליה לחלק דביו"ט אין מריעין ובחול מריעין כיון דכולה מילתא יש בזה מה שאין בזה, וע"כ דוודאי יש תקיעה ותרועה רק בשינוי קצת והיינו דקאמר היכי תוקע וקאמר ר' יהודה דתוקע ומריע מתוך תקיעה ורב אסי קאמר בנשימה אחת, והשתא אין קושיא לתרווייהו מברייתא דאפילו נפרש ברייתא כפשטא תוקעין ולא מריעין מ"מ כיון דתנא דמתניתין קאמר תוקעין ולא מבדילין בוודאי משמע כמו בשאר הימים דתוקעין ולא מבדילין דאל"כ הוי ליה לומר ולא מריעין כמו שאמר ולא מבדילין רק ר"א דאתקין בהוצל כשמעתיה אלמא דהיו נוהגין מקודם לעשות תקיעה בלא תרועה כלל והוא שינה מנהגם ותיקן כפי דעתו, ואהא שפיר מקשה כיון דסוף סוף תנא דברייתא סובר תקיעה בלא תרועה כלל למה שינה הוא מנהגם, ואהא קאמר לתרץ דלא פליגי כלל וממילא קאמר לר' יהודה נמי דלא פליגי כלל דאי לר"א הוי ניחא רומיא דמתניתין וברייתא ולרב יהודא ע"כ פליגי הוי הא גופא הוכחה לר"א וקושיא לר"י לכך קאמר דלר"י נמי לא פליגי כמו לרב אסי כנ"ל:

שם ורב ששת בריה דר"א אמר אף בפתיחתה ולית הלכתא כוותיה ר' דוסא אומר בין קודש חמור לקודש הקל ולית הלכתא כוותיה. נראה דהני תרתי מישך שייכי להדדי דוודאי אי הנוסחא בין קודש לקודש ממילא אין ראוי לומר כן בפתיחה שהרי בפתיחה הוא מזכיר כל הבדלות ובכולם אומר ההבדל מפורש בדבריו כגון בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה והוי ליה לומר בין עם לעם בין יום ליום וע"כ שהוא מזכיר ההבדל בדבריו א"כ היכי יאמר בין קודש לקודש ויהא משונה הבדלה זו מכל שאר הבדלות שהוא מזכיר לכך צריך לומר בין קודש לחול, אבל לר' דוסא דאומר בין קודש חמור לקודש הקל א"כ שפיר היה יכול לומר כן בפתיחתו דשוה לשאר הבדלות כיון שהוא מזכיר חמור וקל הוי כמו, אור וחושך וכן כלהו והיינו דקאמר דלית הלכתא כר"ש בריה דר"א ולית הלכתא כר' דוסא כנ"ל, והנה רש"י ז"ל כתב בד"ה בחתימתה ולא בפתיחתה רק המבדיל בין קודש לחול וכך אנו נוהגין, ולא נתבאר מה ביקש להביא המנהג פשיטא כיון דבפי' אמרו ולית הלכתא כוותיה, ונראה דסלקא דעתין דהמחלוקת הוא דמ"ד בחתימתה סובר דאז יזכיר הבדלה בין קודש לקודש ובפתיחה לא יזכיר כלל כי בין קודש לחול גנאי לומר ואינו מבדיל רק בסוף, ועל זה כתב רש"י דלמ"ד בחתימתה הכוונה דבפתיחה אומר המבדיל בין קודש לחול כשאר מוצאי שבת וכך אנו נוהגין לא שלא יזכיר הבדלה בפתיחה כלל:

סליק בס"ד פרק הכל שוחטין