תפארת יעקב על חולין חלק א קסד

נמי כריב"נ מוקי לה דלדידיה אפי' סופו להחמיץ לא מהני כיון דהשתא במראה וטעמא מיא הוא אינו ניקח בכסף מעשר, ולפי זה יש להקשות באמת הא לא דמי להך דריב"נ דאותו חלב אין סופו לשום דבר משא"כ כאן כיון שסופו להחמיץ מעיקרא פירא הוא, מיהו נראה לי דלא קשיא כלל דאין כוונת ר"נ דנידון על שם סופו והוי כוליה פירא תיכף תדע דכתבו התוס' דהך שהחמיץ דר"נ היינו סופו להחמיץ ואי כוונת ר"נ דנידון תיכף על שם סופו א"כ מאי ענין זה לענין חיוב מעשר דחזינן כל שלא נגמר עד שיהא אוכל אינו חייב במעשר ואין דנין על שם סופו, וע"כ דגם בקיחת מעשר אין דנין על שם סופו רק הטעם דמוכח מזה שהחמיץ אח"כ דגם מעיקרא היה בו יין כדי להחמיץ וכיון שהיה בו יין כדי להחמיץ אינו בטל במים וממילא ניקח מצד היין שיש בו דחשיב פירי ואי אפשר להוציאו עכשיו בפני עצמו וממילא ניקח הכל אגב היין אבל אי אין סופו להחמיץ אף היין שבו לא חשיב פירי דנתבטל, והשתא כיון דהתם יש ושם חלב בוודאי ומ"מ אותו חלב כיון שיש בו מראה מים חשיב כמים עד שהוא מצטרף לשלשה לוגין הוא הדין הכא כיון דמראהו מים אפילו נתברר ממה שהחמיץ שהיה בו יין מעיקרא מכל מקום מה בכך מעיקרא היה מראהו מים וכן טעמו חשיב כמים ואינו ניקח בכסף מעשר כנ"ל:

בד"ה וטעמא וחזותא דהאי מיא נינהו אע"פ שלא הזכיר ריב"נ וכו'. כתבו כן שהוצרכו לזה לפי פירושם לעיל בד"ה דילמא דמקיחת מעשר לא קשיא כלל רק עיקר הקושיא ממקוה דאין ראוי שיפסול מספק ואהא קשיא להו כיון דהתם לא הוזכר טעמא כלל רק מראה מ"ש שזכר הכא טעמא וחזותא, אבל לפירש"י ולפי מה שפירשתי לעיל דהקושיא מקיחת מעשר א"כ לא קשיא כלל דלענין מקוה הכל תלוי במראה אבל לענין קיחת מעשר אי היה בו טעם יין פשיטא דהיה ניקח דהא אוכל הוא עכשיו ובא מפירי וגידולי קרקע לכך קאמר דליכא טעמא ולא חזותא, ועוד דעכ"פ לענין קיחת מעשר וודאי חזותא בלבד לא מהני דבעינן שיהא אוכל לכך זכר טעם ומראה, ועמ"ש בגמרא ובפירש"י:

בד"ה ופליגא דר"א וא"ת אמאי פליג וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דר"נ אפשר דלא קאמר רק לענין קיחת מעשר אבל לענין מעשר מודה דבעינן החמיץ ואין דנין במעשר לפי שיהא אח"כ דבר הראוי א"כ וודאי ר"א חולק דלענין חיוב מעשר מחייב בלא החמיץ ש"מ דלא בעי החמיץ כלל לר"י דעל שם סופו לא שייך בחיוב מעשר, אלא דבלא"ה לא קשיא כלל דאי היתה כוונת ר"א לומר מכח סופו להחמיץ לא היה לנו לומר דילמא אתי לאפרושי הא ספק גמור הוא עכשיו דילמא מפריש מן החיוב על הפטור, וע"כ דסובר דר"י מחייב אפילו לא החמיץ לגמרי והיינו מדרבנן ולכך אוסר להפריש ממקום אחר שלא יחשבו דחייב מן הדין ואתי לאפרושי מן החיוב על הפטור דהיינו שיפריש מיין גמור או תמד שהחמיץ לכך אסרו להפריש אפילו מתמד דכוותא שיהא היכר שאינו מחוייב בחיוב גמור רק מדרבנן ולא יפרישו ממקום אחר כלל כנ"ל:

בד"ה התמד עד שלא החמיץ משיקו במים וכו' וא"ת לר"נ וכו' ר"ל ששייר ממנו בכוס וכו'. דבריהם תמוהין חדא דהיכי קתני סיפא משהחמיץ הא אפילו לא החמיץ כל שלא שייר בכוס דהא ע"כ לא מיירי בשייר בכוס ולא החמיץ כיון שהחמיץ א"כ ממילא אפילו קודם שהחמיץ אין משיקו במים ומתניתין דקתני משהחמיץ משום דבלא"ה אינו ניקח לכתחילה בכסף מעשר אבל כאן שלא הוזכר רק השקה בלבד היכי קתני משהחמיץ, גם עד שלא החמיץ דמתניתין לא דמי להכא דהתם נקט לה משום מעשר אבל הכא כיון דלא נקט רק השקה היכי שייך עד שלא החמיץ בדבר שלא יחמיץ לעולם, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם דפסק כר"נ ומ"מ הביא הך ברייתא ולא זכר כלל שום שיור בכוס רק עד שלא החמיץ ומשהחמיץ ע"ש פ"ב מהלכות טומאת אוכלין, וברור דלא דמי כלל הך דהשקה להך דר"נ דהשקה תליא בדבר דהוי כמו זריעה כמו תרומה טמאה שזרעה בקרקע ואף דהוי פירי וודאי מ"מ טהורה רק יין במים לאו זריעה הוא דטעמא לא בטיל אבל כל שאין שם טעם הוי זריעה וטהור, גם לא ידעתי למה לא תירצו דהך ברייתא כריב"נ אתיא דהכל הולך אחר המראה אבל אין צורך כמו שבארנו וזו היא דעת הרמב"ם:

ע"ב בגמ' מ"ש טמאים מעיקרא לא וכו' אי הכי וכו' ולבסוף נטמאו. לכאורה תמוה דמה ס"ד לומר חילוק וטעם מה שאינו כלל ולא הוי ליה לומר רק מ"ש ולמה יאמר בחנם חילוק השוה בתרווייהו בלי הבדל כלל דפשיטא שאין איחור הטומאה או הקדימה פועלת לענין קפיית הפירי לעיל, והיה נראה לי לומר דסברת רבא היתה דאי היין צף למעלה ממילא מסתמא נגעה הטומאה ביין למעלה ונטמא הכל א"כ כיון שהטומאה בא למים ע"י היין מהני נמי השקה אף דצף למעלה אבל אי נטמאו מעיקרא דהטומאה באה שלא על ידי היין לא מהני השקה מכח היין הצף למעלה, ועל זה מקשה דמ"מ כיון שנטמאו המים הרי הם טמאין גמורין שוב ראוי דלא ליהני להו השקה ע"י היין וע"כ דמיבלבלי ה"נ מיבלבלי:

מיהו נראה לי לפרש בפשיטות שיש לדקדק דסיים אי הכי טהורין ולבסוף נטמאו תיבת לבסוף מיותר דהא מעיקרא לא זכר רבא לבסוף כלל רק טהורים ונטמאו. לכן נראה דס"ד דטעמא דרבא דוודאי מתחילה מיבלבלי וודאי רק אח"כ כשעומדין זמן מה יורדין המים למטה והפירי צף למעלה רק דלא חיישינן שישהא אותן בטומאתן ומסתמא משיקן תיכף הילכך בתמדן במים טהורים ונטמאו יכול להשיקן תיכף אבל אי נטמאו מעיקרא כיון שלא חש להשיקן קודם שנתנו על החרצנים או השמרים ממילא יש לחוש שישהא עד שהיין יהא צף למעלה ולא יועיל השקה, אהא מקשה תינח אי תמדן במים טהורים ונטמאו תיכף או שהיה התמד טמא מעיקרא וכשנתן עליהן המים נטמאו ולא היה יכול להשיקו קודם שאין השקה רק במים א"כ ממילא תיכף משיקן וטהור אבל אי תמדן במים טהורים ולבסוף אחר זמן נטמאו דכבר עמדו זמן מה קודם שנטמאו א"כ למה יועיל השקה והרי רבא לא קאמר רק טמאים מעיקרא וע"כ דמיבלבלי אח"כ ג"כ ואפשר שהוא מבלבל אותם בכוונה קודם השקה א"כ טמאים מעיקרא נמי כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה הכא:

בתוס' בד"ה הכא נמי מיבלבלי גרבא ס"ד וכו' הקשה הר"ר אליעזר וכו' בפרק התערובת וכו'. שם בפרק התערובת ליתא דבר זה כלל ואדרבא להיפוך מבואר בדלי שיש בו חלב דצריך שיהא כדי לבטל רק בשבת דף ק"כ מייתי ברייתא דחלב לח אינו חוצץ באדם הטובל ויין לא נמצא שם רק דיו, ובעיקר דבריהם צריך ביאור למה לא הקשו מעיקרא תיכף דקאמר דלא סלקא השקה דקפי פירא מלעיל דמה בכך, גם למה הקדימו הך ורבא ס"ד, ונראה לי דכוונתם דוודאי היה אפשר לומר דהא דקאמר דמיבלבלי באמת כך הכוונה שהמים עוברים דרך היין וממילא אין היין מלעיל שהיין מבולבל במי המקוה שהולכין דרך היין ומשיקין למים שתחת היין רק דקשיא להו מה ס"ד דרבא וע"כ דהיה סובר דבעינן שיהא להן השקה בפני עצמן והשתא אי המים שבמקוה עוברין דרך היין ומשיקין למים שתחת היין הרי יש להן השקה בפני עצמן כמו שנטמאו, וע"כ דמיבלבלי הכוונה שהכל מבולבל ממש מעיקרא קודם השקה ולכך מהניא להו השקה לכך ס"ד דרבא כיון דמיבלבלי והשקה אינה למים בפני עצמן כיון שמעורבין עם יין לא מהני ואהא קשיא למה לי מיבלבלי תיפוק ליה אפילו קפי מלעיל המים עוברים דרך היין, מיהו נראה לי דלא קשיא כלל דאי עביד השקה כזו עד שהמים יעברו אל המים ממילא יתקלקל התמד שהיין נשטף מלעיל [דע"כ באדם שיש עליו יין וליין אין מועיל טבילה לטהרו א"כ אי נשאר עליו יין טמא מטמא האדם מדרבנן עכ"פ וע"כ דהיין נשטף ממנו במים ולא נשאר עליו ממש] א"כ הכא דרוצה להשיקו לטהרו פשיטא דאינו מאבד היין א"כ בכה"ג שפיר חוצץ, ואולי גם התוס' נתכוונו לזה ועמ"ש בגמרא:

בגמ' אבל חכמים אומרים יש קנס במקום מכר. יש לי ספק אי הכוונה רק בזמן מכר דהיינו כשהיא קטנה יש לו קנם אי נאנסה אבל אי מכרה באמת כשהיא קטנה ליכא קנס דכל זכותו מכר לאדון ולאדון אין קנס דהא ונתן לאבי הנערה כתיב ואין לו קנס רק כשהיא תחת יד האב ואף דמציאתה לאביה היינו מדרבנן משום איבה והרי אי קדשה לא מהני ויכול האדון לייעדה אף שהאב זוכה בקידושיה משום דכשמכרה בטל זכותו וה"ה קנס, ומ"מ לא דמי דקידושין שאני דמגרע זכות האדון לייעדה וכיון שמכרה אינו יכול לגרע זכותו אבל זכות שאינו מגרע כח האדון עדיין שייך לאב, והשתא קנס דהאדון לא יקח קנס בשום פנים ממילא אפילו מכרה לא איבד זכותו בקנס ואדרבא כיון דחזינן דאי לא יעדה האדון נגמרו הקידושין שקידשה מעיקרא ש"מ דלא נתבטל זכות האב רק בדבר הנוגע לאדון אבל כל שאינו נוגע לאדון עדיין שייך לאב, ומהענקה דשייך לאב אין ראיה דכיון שיוצאת חזרה לרשות האב אבל כל זמן שהיא מכורה אינו ראיה, ומ"מ נראה לי ברור דיש לו קנס אפילו בעודה מסורה כמו שכתבתי מדחלין הקידושין שקידשה בעודה מכורה אחר שיצאה ולא יעדה, אמנם לא מצאתי כעת דין זה מפורש:

שם דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר כל מקום וכו'. לשון זה קשה לכאורה דמה יתרון יש בהך כללא טפי מהך בהדיא ואדרבא אי היה מביא כלל היה שייך לומר דלכך אומר כלל זה משום דס"ל כך וכן לעיל בכמה משניות דנתן התנא כלל מפרש אח"כ בברייתא משום דבזה הדין כך ובזה כך לכך נמצא כלל זה אבל הכא נקט להיפוך ואין הכלל כולל יותר מן הפרט, ואולי משום דבא התנא לומר דהך לישנא דתנא מעיקרא קטנה מבת יום אחד יש לה מכר ואין לה קנס אין זה מדברי ר"מ בעצמו רק שיצא לנו מתוך הכלל שכל ונ"מ דלר"מ בעצמו אפילו מעוברת יכול למוכרה ולא בעי בת יום אחד כלל כיון דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם רק דס"ד דכתיב כי ימכור איש את בתו בעינן שתהא עכ"פ בתו בשעת מכירה קמ"ל דלר"מ אפילו בעודה במעי אמה יכול למוכרה, רק התנא דסובר אין אדם מקנה דבר שלב"ל נקט לה בבת יום אחד דהוא לכ"ע ולכך קאמר דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר לא שאמר ר"מ בהאי לישנא דמעיקרא, מיהו לא ידעתי למה נקט בת יום אחד הוי ליה לומר קטנה משנולדה דאפילו יום אחד לא בעינן ואפילו נימא דהכוונה מקצת היום ככולו