תפארת יעקב על חולין חלק א קסג

גווני ופסק כרבנן א"כ היכי כתב פ"ז מהלכות מעשר שני הלכה ו' התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר מפני שהוא כמים ומשהחמיץ נלקח ביין ובשכר לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר בד"א בנתן ג' מים ומצא פחות מד' אבל אם נתן ג' והוציא ד' ה"ז כיין מזוג ונלקח בכסף מעשר עכ"ל דהא לרבנן אפי' החמיץ פטור כל שלא הוציא ארבעה כמו שפסק בהלכות מעשר, ואי ס"ל כתירוצו של ר"א דבלא החמיץ פליגי א"כ פשיטא דקשיא למה בהלכות מעשר פסק דפטור ולא חילק בין החמיץ ללא החמיץ כלל, כללו של דבר מאחר שהשוו בגמרא חיוב מעשר לקיחת מעשר שני והקשו מזה לזה והשתא למה בהלכות מעשר לא חילק בהחמיץ ולא החמיץ כלל ובהלכות מעשר שני לענין קיחת מעשר שני חילק בין החמיץ ללא החמיץ, ומהתימה על נושאי כלי הרב ז"ל איך לא הרגישו במה שיש לתמוה על דבריו בזה:

והיה נראה לי לכאורה לומר דכיון דכפי הנראה מפ' הך דהמתמד במים שנתנו על השמרים של יין לא על החרצנים כמו שכתב להדיא שמרי יין שנתן עליהם מים אבל בהלכות מעשר שני לא כתב רק התמד, ואולי יפרש דהחילוק הוא בשמרים אין הדבר תלוי בהחמיץ כלל שאין עומדים לזה כלל רק הכל תלוי אי הוציא ארבעה הוי יין ופחות אינו יין ובשביל שהחמיץ לא נשתנה למעליותא, ואפשר דלא שייך בו החמיץ כלל דהוי כמו יין ממש ופחות מארבעה אינו יין ופטור אבל מים הנתנים על חרצנים לכך נתנן כדי שיחמיץ וזהו ענין התמד של חרצנים לכך אחר שהחמיץ הוי אוכל ומעיקר הוי מים, והא דפריך בגמרא מהך דהמתמד על מתניתין היינו משום דאי נפרש כן לחלק בין חרצנים לשמרים הרי בחרצנים אפילו החמיץ פוטר ר"י מן המעשר פרק אלו עוברין דקאמר התם הלוקח חומץ מע"ה פטור דחזקתו מן התמד ומקשה עליה והא הכא מחייב בתמד ומחלק בין הנעשה על שמרים לנעשה על חרצנים והשתא כיון דאפילו ר"י מודה דחרצנים שהחמיץ פטור כ"ש לרבנן דפטרי אפילו בשמרים כל שלא הוציא ארבעה כ"ש חרצנים, אבל אנן ס"ל כפי תירוץ קמא בפרק אלו עוברין דהא דפוטר ר"י בתמד משום דלא נחשדו ע"ה על התמד ולפי זה שפיר יש לומר דהך דהמתמד בשמרים ובהא אין חילוק בהחמיץ כלל והך דמתניתין במים על חרצנים בהא יש חילוק בהחמיץ והא דפוטר ר"י חומץ תמד מן המעשר היינו לפי שלא נחשדו על התמד, ולפי שהסוגיא דפ' המוכר פירות משמע ליה דבשמרים מיירי כמ"ש התוס' לעיל והתם משמע דאין חילוק בין החמיץ ללא החמיץ כלל פסק הכי והך דהכא בחרצנים שמתחילתן נעשו להחמיץ תליא אי החמיץ או לא:

אמנם נראה לי לומר עוד בפשיטות טפי והוא דהך סוגיא דהכא ס"ל כדקס"ד פרק המוכר פירות דרבנן רק במצא בכדי מדתו נחלקו אבל במצא יותר אפי' פחות מארבעה מודי רבנן דחייב במעשר וכן פירש"י הכא בהדיא דטעמא דרבנן לפי שאין שם מן היין כלום אבל מצא יותר חייב לעשר, והשתא שפיר מקשה הכא במה נפשך דהתם חזינן שאין חילוק בין החמיץ ללא החמיץ רק אי מצא כדי מדתו או יותר והשתא הכא במה נפשך אי בכדי מדתו לא מהני החמיץ ואי ביותר מכדי מדתו אפי' לא החמיץ וכמו שהקשו התוס' לעיל דלוקמא הך דהכא באתי ארבעה ותירצו דא"כ אפי' לא החמיץ והם הקשו לפי מסקנא דהמוכר פירות דרבנן פליגי אפי' ביותר כל שאין שם ארבעה ולס"ד דפליגי רק בכדי מדתו ממילא ביותר חייב אפי' לא החמיץ כדקתני סיפא מצא יתר מעשר עליו ממקום אחר ובס"ד היינו ביותר מכדי מדתו אפי' פחות מארבעה ולא מחלקו רבנן בהחמיץ כלל, אבל לפי מה דמסיק פרק המוכר פירות דכדי מדתו לאו דוקא רק אפילו ביותר פליגי רבנן ולא נקט כדי מדתו רק להודיע כחו דר"י דאפילו בכדי מדתו מחייב במעשר ממילא ע"כ לאו טעמא דרבנן דלא חשיב פירי רק מים בעלמא דפשיטא כיון שיש בו פחות מארבעה ורמא תלתא פשיטא דפירי הוא רק טעמא דרבנן דמ"מ פטור ממעשר דלא כל פירי חייב במעשר והרי היין אינו חייב רק משיקפה כדתנן פ"א דמעשר משנה ז' וכמו כן שמרים הללו פשיטא שלא היה עליהן חיוב מעשר מעולם דאי הוי טבל פשיטא שהיה אוסרין בטעמן ככל האיסורין ואפילו ס' לא הוי מהני רק במאה רק דשמרים אין עליהן חיוב מעשר כלל רק כשהוציאו על חד תלת הוי יין ממש וחייב אבל בפחות מזה לא נעשה יין כלל וכיון שלא נעשה יין כפי ענינו פטור מן המעשר, אבל לענין קיחת מעשר כל שהוא אוכל ובא מגידולי קרקע נלקח בכסף מעשר הילכך כשהחמיץ הוי אוכל הבא מפירי וגידולי קרקע אבל לא החמיץ הוי מים בעלמא ואין ענין חיוב מעשר לקיחת אוכל בכסף מעשר, רק דקושיית הש"ס היתה דס"ד כדי מדתו דוקא ולא יותר אלמא דס"ל לרבנן דלא בעי שיהא יין גמור למעשר ומ"מ כדי מדתו פטור לפי שהוא מים בעלמא א"כ קשיא מתניתין במה נפשך אי הוציא יותר למה לי החמיץ ואי כדי מדתו אפילו החמיץ הוי מים בעלמא, אבל הרמב"ם פסק כמסקנא פרק המוכר פירות דרבנן פליגי אפי' רמא תלתא והוציא פחות מארבעה והיינו דלענין מעשר בעי יין גמור וכיון שמעולם לא היה יין גמור אין עליו חיוב מעשר א"כ פשיטא שאין לדמות חיוב מעשר לקיחת מאכל בכסף מעשר כמו שבארנו, נמצא לענין הדין אין הלכה לא כר"נ ולא כר' אלעזר רק לענין מעשר הכל תלוי אי אתא ארבעה חייב במעשר ופחות אינו חייב ולא תליא כלל בהחמיץ ולא החמיץ ולענין קיחה בכסף מעשר אי לא אתי ארבעה תליא אי החמיץ ואי אתא ארבעה הוי יין גמור אפילו לא החמיץ ודברי הרמב"ם מבוארים, כנ"ל:

בתוס' בד"ה בשהחמיץ מחלוקת לאו דוקא בשהחמיץ אלא כיון שסופו להחמיץ. באמת לא ידעתי מנין להו דבר זה דילמא דוקא לענין קיחה בכסף מעשר סובר ר"נ דכל שיהא מאכל אח"כ יכול ללוקחו בכסף מעשר וכמו כן יש מיני פירות ממש שבעת לקיטתן מן האילן אינן ראויין לאכילה ואח"כ כשהם מונחים נגמר פריין וראויין לאכילה ויכול ללוקחן תיכף דמעיקרא נמי פירא הוי אבל לענין מעשר הא חזינן דכל דבר יש לו זמן למעשר ומעיקרא אינו חייב אף שיבוא הזמן כגון יין משיקפה ומעיקרא אינו מחוייב א"כ אף כאן משיחמיץ נגמר וחייב במעשר ומעיקרא לא ושפיר מוקי בשהחמיץ דוקא, וארווח לן בזה דאתי שפיר בפשיטות הא דקאמר אח"כ דפליגא אר"א דע"כ סובר ר"א דלר"י חייב בלא החמיץ במעשר דבהא לא שייך לחייבו משום שסופו להחמיץ כמו שפירשתי לעיל בגמרא, גם לפי דבריהם צ"ע במה שכתבו בדבור שאחר זה כמו שאבאר במקומו:

בד"ה ומתניתין ר"י הוא והא דלא מוקי פלוגתייהו בשלא החמיץ וכו' דאף ר"י היה פוטר בלא החמיץ. כבר כתבתי בגמ' שדבר זה דחוק מאד דכיון דהמקשה מקשה בפשיטות אי ר"י אפילו לא החמיץ והיכי נימא דר"נ לא היה יכול לתרץ דפליגי בלא החמיץ משום דלא היה חולק ר"י ועכ"פ הוי להו לומר טפי דמשמע ליה דרבנן אפילו בהחמיץ פליגי כפי סברת המקשה בקושיא אי רבנן אפילו החמיץ, ועוד דלפי מה דס"ל בדבור הקודם דר"נ סובר לענין חיוב מעשר ג"כ כל שסופו להחמיץ חייב במעשר אפי' לא החמיץ א"כ אתי שפיר בפשיטות דר"נ לא בא לסתור דברי המקשה כלל רק כיון דמתניתין דהמתמד סתמא קתני וודאי פליגי רבנן אפי' החמיץ ור"י פליג אפילו לא החמיץ עדיין רק ר"נ משני דמחלוקתם תלוי בהחמיץ דרבנן ס"ל אפי' החמיץ פטור וכ"ש לא החמיץ ור"י מחייב בהחמיץ הילכך ממילא אפילו לא החמיץ מחוייב במעשר שמא יחמיץ ונמצא אוכל טבלים למפרע, וכ"ש לפירש"י דרוב מחמיצין, והא וודאי לא שייך להקשות דמתניתין סתמא קתני אפי' באופן דידעינן בבירור שלא יחמיץ דמאיזה צד מיירי בהכי והרי הקשו על ר"נ בסמוך ממתניתין דידן והוצרכו לאוקמא באוקימתא בשייר בכוס או כריב"נ אבל הך דהמתמד מאיזה צד נוקמא אפילו בהך גוונא להקשות ממתניתין, אבל לאוקמא בלא החמיץ דווקא ובהחמיץ מודי רבנן לא ניחא כקושיית המקשן דהך דהמתמד לא הוזכר כלל החמיץ ולא החמיץ משום דלרבנן אפי' החמיץ פטור ולר"נ אפילו לא החמיץ חייב ומ"מ פליג שפיר אר' אלעזר כמ"ש התוס' לקמן דמשמע דלר"א מודו רבנן בהחמיץ:

בד"ה דילמא אי שבקי' הוי מחמיץ לאו אאין נקחין וכו' דמספק אין לפסול כדתניא בתוספתא וכו'. דבריהם צ"ע דאם כן הא דקתני במסכת מקואות התמד עד שלא החמיץ פוסל את המקוה והא הכוונה דוקא בשייר בכוס ולא החמיץ והיכי קתני עד שלא החמיץ כיון דוודאי לא יחמיץ לעולם, בשלמא הכא היה אפשר לומר דנקט לה משום קיחת מעשר דבהא אפי' בספק אינו ניקח אבל שם במקוואות דלא קתני רק פסול מקוה בלבד היכי קתני עד שלא החמיץ כיון דמיירי באופן שלא יחמיץ וודאי לעולם, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק בפשיטות תמד עד שלא החמיץ פוסל את המקוה ופשיטא דאי היה סובר דמספק כשר היה לו לפר בידוע שלא יחמיץ לעולם, ומלבד זה קשה כל מה שהקשיתי בגמ' לפירש"י [רק קושיא חדא דלא פריך אר"נ גופיה דקאמר ולבסוף החמיץ לא קשיא רק לפירש"י אבל להתוס' משמע דלא ס"ל דהוי רובא], גם עיקר דבריהם צ"ע דלא שייך להכשיר כה"ג מכח ספק מים שאובים דדוקא אי ספק אי הם שאובים או לא אבל כאן הרי וודאי מים שאובין נשפכו במקוה רק הספק שמא נתערב בהן יין באופן דהוי פירי וכיון שלא החמיץ לפנינו מאיזה צד נכשיר שמא יחמיץ וזה ברור לפענ"ד, וכן מוכח ברמב"ם להדיא כנ"ל, ועיקר הפי' בסוגיא זו כבר נתבאר באריכות בגמרא עיי"ש ועמ"ש בדיבור שאחר זה:

בד"ה רבא אמר כו' רבא בא לומר וכו' ה"ה דהכא הוה פוסל את המקוה. משמע מדבריהם דדוקא לענין מה דקשיא ליה מעיקרא ממקוה כמו שפירשו התוס' בדיבור הקודם על זה תירץ רבא דריב"נ הוא אבל קיחת מעשר נהי דאינו ניקח מספק אבל מ"מ אי החמיץ אח"כ אפילו מעיקרא היה ניקח שפיר והיינו דינו של ר"נ דלעיל אתי שפיר אפילו לריב"נ, וזה דלא כפירש"י דפי' להדיא דר"נ דמעשר ג"כ כרבנן דוקא והוא מוכרח לפי פירושו דהקושיא היתה מקיחת מעשר ג"כ מכח רובא מחמיצין, וכמו כן לפי מה שפירשתי בגמרא ע"כ ממעשר נמי קשיא וצ"ל דהך דמעשר